וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם.

לאחר מלחמת ארבעת וחמשת המלכים המתוארת בפרשה, מגיע פליט מהקרב להודיע לאברהם כי לוט בן אחיו נשבה בידי צבא ארבעת המלכים, והתורה בפסוק מכנה את אברהם בתואר העברי– כינוי שעורר את הדרשנים לשאול: מהי משמעות תואר זה? המדרש מביא שלוש תשובות לשאלה זו ואומר:

וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד, וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, שֶׁהוּא מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל עֵבֶר וְרַבָּנָן אָמְרֵי, שֶׁבָּא מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְשֶׁהוּא מֵשִׂיחַ בִּלְשׁוֹן עִבְרִי.

בעלי המדרש דורשים את השורש ע.ב.ר בשלוש משמעויות: ר' יהודה מתייחס למשמעות המילה עבר כ-צד ואומר שהיה דבר המבדיל בין אברהם לשאר העולם ודבר זה היא האמונה, ולכן כל העולם היה בצד אחד ואברהם בצד השני.

ר' נחמיה מתייחס לעבר האדם, שעבר היה דור רביעי לשם בן נח ואברהם היה דור שישי לעבר, ולכן הוא נקרא על שמו עברי.

חכמים מתייחסים לשתי משמעויות: הראשונה היא עבר במובן של זיהוי גאוגרפי ('עבר הנהר'- הנהר הוא נהר הפרת שלחופו שכנה חרן שממנה יצא אברהם במסעו לארץ ישראל. וישראל שוכנת מעברו המזרחי של הנהר), הנקודה השנייה אליה מתייחסים חכמים היא לנושא הלשוני, אברהם דיבר עברית ולכן נקרא עברי.

מעניין לציין שמלבד אברהם הפסוק מזכיר עוד אדם שלשמו מתווסף תואר והוא ממרא האמורי, וכאן ברור לנו שמשמעות הכינוי היא השייכות לשבט או לעם הנקרא אמורים, אם כן גם התואר עברי מציין שייכות לשבט או עם של עבריים. אולם בעלי המדרש לא מתייחסים במפורש למשמעות זאת, אלא לשאלה כוללת יותר והיא: מה הגדיר את אברהם כעברי? ובהרחבה: מה מגדיר את שייכותו של אדם כלשהו לחברה בה הוא חי?  

על שאלה זו עונים הדרשנים  בשלוש דרכים:

היסוד האמוני או הרעיוני– אדם משתייך לחברה על ידי אימוץ האמונות, הערכים והנורמות. אברהם היה מאמין יחיד בדור של עובדי אלילים והוא נבדל מהם באמונתו, ולכן ר' יהודה אומר שהוא היה בצד אחר משאר האנושות. וכך גם מבחינה חברתית: ישנה שייכות חברתית המבוססת על אמונה או תפיסת עולם זהה.

היסוד השני הוא היסוד הגנאלוגי– אברהם היה מצאצאי עבר וקשר משפחתי זה הופך אותו לעברי. במובן זה היהודי משתייך לעם מעצם היוולדו להורים יהודיים, וכך גם השוודי משתייך לאומה השוודית מעצם היוולדו בה.

המרכיב השלישי הוא היסוד התרבותי – חכמים מתייחסים לשתי הבחנות: א. אברהם בא מעבר הנהר  ב. אברהם דיבר עברית. לכל אזור בעולם יש תרבות משלו, ומתוך כך גם שפה משלו. המאפיינים הגאוגרפיים של המקום משפיעים על אופי התרבות של האנשים בחיים בו, ויש לכך ביטוי בשפה: בשפה האסקימואית תהיה יותר התייחסות לשלג ולצורותיו מאשר בערבית, ולחילופין לשבט בדואי יהיו יותר התייחסויות בשפתו לחול או למדבר מאלו שיהיו לאסקימואי. בדומה לכך גם הנורמות החברתיות יכולות להיות מושפעות מהאופי הגאוגרפי וצורת החיים הנגזרת ממנו. 

אם כן השיוך הגאוגרפי משפיע על צורת התרבות ושפתה, ולכן אברהם היה עברי משום שבא מאזור עבר הנהר שם דוברים עברית, וישראלי יהיה ישראלי משום שהוא חי בארץ ישראל ובתרבות ישראלית – גם אם בדתו הוא יכול להיות יהודי, נוצרי או מוסלמי.

שאלת ההגדרה הזו יכולה להתקשר גם לימינו אנו, במיוחד סביב השאלה מיהו יהודי ומיהו ישראלי?  שאלות שנמצאות באופן תמידי בשיח הציבורי במדינה בה חיים אנשים בעלי זהויות דתיות ולאומיות מגוונות. עצם כינון מדינת ישראל הביאה לשינוי בתפיסה הלאומית שלנו: מלאום מפוזר ללא ארץ משלו ושעיקר הגדרתו סבב סביב הזהות הדתית, הפכנו למדינה שבה מצד אחד לא כולם יהודים (אך כן ישראלים), ומצד שני לא כל מי שתופס עצמו כיהודי משתייך לזהות הישראלית (למשל יהדות התפוצות). 

לגבי שאלת היהדות נראה שדברי המדרש יכולים לעלות שני כיווני חשיבה מעניינים: מצד אחד ניתן לבוא ולומר כי רק מי שמאמין ומקיים את האמונה היהודית, שנולד אליה ושחי במסגרת יהודית הן פיזית והן חברתית שייך לעם היהודי. לעומת זאת יש אפשרות לראיה יותר כוללת הרואה בזיקה לעם, לארץ או לאמונה קו מספיק חזק בכדי לקשר בין האדם ובין העם- גם אם אינו מקפיד על קלה כבחמורה, לא נולד להורים יהודיים או לא חי בארץ.

מי מהגישות נכונה יותר היא שאלה קשה, אך נראה שדווקא בדור שלנו, שבו במדינת ישראל יש ביטוי גם לזהות יהודית מבחינה דתית וגם לזהות יהודית לאומית שאינה מגדירה עצמה דתית, יש חובה לפחות לעסוק בשאלה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן