כי בושש משה

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות ל"ב: א) .

במרכז הפרשה מספרת התורה על חטא העגל, חטא שעורר שאלות רבות לגבי המניע לחטא: מה הביא את בני ישראל לאחר שראו ניסים גלויים ומיד לאחר מעמד הר סיני לעשות פסל ולומר לפניו: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל?! בעלי המדרש התייחסו לשאלה זו ומסבירים את החשש הגדול שעמד בבסיס החטא, והמדרש בשמות רבה אומר:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה – מַהוּ כִּי בשֵׁשׁ, בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא יָרַד, לָמָּה, שֶׁהִתְנָה עִמָּהֶם לְאַרְבָּעִים יוֹם אֲנִי מֵבִיא לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא יָרַד משֶׁה, מִיָּד: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן (שמות ל״ב:א׳), רַבָּנָן אָמְרֵי הַשָּׂטָן מָצָא אֶת יָדָיו אוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁהָיָה משֶׁה נִרְאֶה תָּלוּי בֵּין הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהָיוּ מַרְאִין אוֹתוֹ בָּאֶצְבַּע וְאוֹמֵר: כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ. אוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד עֲלֵיהֶם חוּר וְאָמַר לָהֶם קְצִיעֵי צַוָּארַיָא, אֵין אַתֶּם נִזְכָּרִים מַה נִּסִּים עָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. נִכַּנְסוּ עַל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וְאָמְרוּ לוֹ כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂינוּ לָזֶה כָּךְ אָנוּ עוֹשִׂים לְךָ.

בעל המדרש מסביר כי איחורו של משה היה ב-שש שעות והעם מיד נקהל על אהרון. ברור שאיחור של שש שעות יכול להיחשב משמעותי, אך עדיין אינו מסביר את תגובה כל כך קיצונית של העם, אלא אם כן מנסים להבין את הלך הרוח שהעם היה שרוי בו: בני ישראל היו צריכים מנהיג- הם יצאו ממציאות של עבדות שבה הורגלו לקיים את פקודות המצריים, את תפקיד זה החליף משה שהוביל אותם מחוץ למצרים, מחוץ למקום שבו גדלו ושאותו הכירו. משה לקח אותם למדבר – אזור לא מיושב שיש קושי להתקיים בו, ואז משה עולה להר סיני ולהם אין יכולת לדעת מתי והאם הוא חוזר. עובר יום ועוד יום – והוא לא שב, והם מחכים בקוצר רוח עד ליום הארבעים- והוא עדיין לא מגיע.

אם נעמיד את עצמנו במקומם- עומדים במדבר ומחכים שהאדם היחיד שאנו סומכים עליו שינהיג אותנו יגיע -והוא לא בא, עם כל דקה ושעה שעוברת הפחד מפני להישאר לבד גדל, הפחד שננטשנו – אז נבין היכן בני ישראל עומדים. פחד זה מקבל ביטוי במדרש: הַשָּׂטָן מָצָא אֶת יָדָיו אוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁהָיָה משֶׁה נִרְאֶה תָּלוּי בֵּין הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ… השטן מראה להם את משה מת, והפחד משתלט עליהם לגמרי. ולכן הדרישה הברורה שלהם למנהיג חדש, למישהו שידאג להם: עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה

המדרש תנחומא מביא גירסה דומה למדרש אך בהבדל משמעותי:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה – בָּא שֵׁשׁ שָׁעוֹת. נִתְכַּנְּסוּ אַרְבָּעִים אֶלֶף שֶׁעָלוּ עִם יִשְׂרָאֵל וּשְׁנֵי חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם עִמָּהֶם, וּשְׁמוֹתָם יוּנוּס וְיוֹמְבְּרוּס, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין לִפְנֵי פַּרְעֹה כָּל אוֹתָם כְּשָׁפִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם (שמות ז׳:י״א). וְנִקְהֲלוּ כֻּלָּם עַל אַהֲרֹן…

במדרש זה האחראים לחטא הם לא בני ישראל עצמם אלא הערב רב, ומשום כך אפשר להסביר את תגובתם: כאשר אדם נמצא במשבר הוא מעדיף לחזור למוכר לו, ולכן החשש מפני מותו של משה הוביל אותם לחזור למה שהם מכירים- אל מוחשי: עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים.

בין אם בנ"י ובין אם הערב רב אחראים לחטא, עולה משני המדרשים שאי אפשר להתייחס לחטא כמנותק מהמציאות שקדמה לו ומהמציאות שבה העם חי[1]. אם נרצה להרחיב רעיון זה, נראה שיש כאן מסר חינוכי חשוב: מעשה אנושי אינו נעשה במרחב ריק, יש לו גורמים, יש מחשבה או רגשות מאחוריו ואפשר להתחקות אחר האירועים, החינוך והלך הרוח שגרמו לו. עניין זה ברור לנו בעיקר כלפי אירועים שליליים, אבל גם להיפך הדבר נכון: מעשה נכון גם לו יש גורמים- יש חינוך שמוביל אליו, יש חברה שמחזקת אותו. אם נדע להבנות מציאות חיובית, אם נדע לחנך לטוב – את עצמנו, את ילדנו ואת החברה שבה אנו חיים, נצא רק נשכרים.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

———————————————

[1] הנצי"ב מתייחס גם הוא להלך הרוח שהביא את העם לכדי החטא וכותב: וירא העם – הם דלת העם מבני ישראל, אשר מאז יצאו ממצרים חשבו שהם אינם ראוים לעמוד בהנהגה עליונה זו שיהיו מושגחים בפרנסה ממנו יתברך, ומשום הכי לא רצו לצאת כלל, ורק משה ואהרן הוכיחו בכל משך הזמן את ההמון ולקחו לבבם בדברים, כמו שכתבתי לעיל (טז,ג), עיי״ש. וזה העם חזרו והאמינו כי כל עוד משה חי עמם יהיו מושגחים בזכותו למעלה מהטבע ככוחו של משה, אבל לאחר מותו הרי אי אפשר שיתפרנסו אלא בהשגחתו יתברך ע״פ הטבע, וזה אי אפשר אלא בבואם אל ארץ נושבת ולא במדבר השמם, ומשום הכי נתבהלו וחשבו מחשבות, ומהם הגיעו לעבודה זרה ממש, כאשר יבואר.

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.