מנהיגות מתוך משבר
פרשת כי תשא היא אחת הפרשות הקשות ביותר בתורה. היא נוגעת בסוגיות סבוכות סביב היחסים בין הקב"ה, משה ועם ישראל. ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני, אותו מעמד שבו עמדו עם ישראל כאיש אחד בלב אחד וצעקו "נעשה ונשמע", שובר משה את לוחות הברית האלוקיים, אשר נכתבו באצבע אלוקים. גם את המשבר הגדול הזה מנצלת התורה ללמד אותנו מהי מנהיגות במשבר, ומה מקור כוחו של מנהיג ישראל.
לאחר שבני ישראל עושים את עגל הזהב, מתארת התורה כיצד הם יושבים וחוגגים סביבו: "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב, ז). הקב"ה מודיע על כך למשה, ובוחר להתנסח באופן מפתיע:
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם–עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ז–ח).
מה משמעות הביטוי "לך רד"? ומדוע בחר הקב"ה לכנות את העם דווקא "עמך" – למה לייחס את עם ישראל למשה רבנו?
המדרש מבאר כי ההוראה "רד" מקפלת בתוכה את תמצית החיבור המהותי בין מנהיגם של ישראל לבין עמו:
"'לך רד' – אמר לו: ריבון העולם, אתמול אמרת לי: 'ועלית אתה ואהרן עמך'… וכאן אתה אומר: 'לך רד'? אמר לו: לא בשביל כבודך אתה עולה לכאן, אלא בשביל כבוד בני. אמרתי לזקן שלהם (=יעקב אבינו): 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו' – מהו 'בו'? אלא כך אמרתי לו: כשיהיו בניך צדיקים, הם מתרוממים בעולם ועולים, וכן שלוחיהם מתעלים עמהם. וכשהם יורדים, הם ושלוחיהם בירידה. 'לך רד' – למה? 'כי שחת עמך' – אמר לו: הואיל וחטאו, אתה והם בירידה" (שמות רבה מב, ב).
בתחילה לא הבין משה מדוע הקב"ה מסלק אותו לכאורה מההר. הרי רק לפני כמה ימים אמר לו הקב"ה לעלות, מה קרה עכשיו שצריך לרדת? אך הקב"ה מבקש ללמד אותנו עיקרון מנהיגותי שהוא דורש מכל מנהיג בישראל: המנהיגות שלך מקורה בעם, כבודך הוא בשביל ובעבור העם – ולא ההפך. אם העם שלך חטא – רד מגדולתך. אם העם שלך בירידה – אתה איתו בירידה. הם מקור הכוח שלך, לא ההפך. אין למנהיג שום משמעות אם הוא לא יודע להיות עם העם שלו בכל סיטואציה ואם הוא לא מבין שכאשר העם במצב ירוד – זאת אחריות שלו קודם כול ולא משנה מה חלקו. אין מציאות שבה העם בירידה והמנהיג על ההר. אין מציאות שבה העם חוטא והמנהיג נשאר "עם האלוקים".
מבחנו של משה
הגמרא מתארת כי משה רבנו שמע את הדברים הקשים על מעשיהם של עם ישראל ולא היה מסוגל להגיב. לפתע אחזה בו תשישות מוחלטת, עד כדי חוסר יכולת להגיב:
"'וידבר ה' אל משה לך רד', מאי לך רד? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקב"ה למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו – אתה למה לי? מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר" (ברכות לב, ע"א).
כאשר משה שומע שהעם שלו, שאותו הוא מנהיג, התנהג בצורה שאינה ראויה וסר מדרך ה' – כוחו נגמר. אין לו אפילו כוח לדבר, הוא מרגיש כאילו הבן שלו עבר כל גבול ואין לו כוחות להתמודד עם זה. אבל בדיוק אז, דווקא כאשר תש כוחו, הוא מבין שהכול תלוי בו. אם הוא לא תופס את עצמו עכשיו, אוסף כוחות ומתמודד מול הקב"ה (שעומד לכלות את בני ישראל) – הכול נגמר. הגמרא ממשיכה ומתארת את אותם הרגעים:
"וכיון שאמר: 'הרף ממני ואשמידם', אמר משה: דבר זה תלוי בי – מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים. משל, למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה, והיה אוהבו יושב לפניו ומתיירא לומר לו דבר. אמר המלך: אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך! אמר (=האוהב): דבר זה תלוי בי – מיד עמד והצילו.… אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו; מלמד, שתפסו משה לקב"ה כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו, ואמר לפניו: ריבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם" (שם).
משה רבנו מתעשת, ולכאורה "תופס" את הקב"ה בבגדו ונלחם על עם ישראל. משה "נלחם" מול הקב"ה – ומנצח: הקב"ה מרחם על עם ישראל. משה לא מוכן להניח לקב"ה עד למחילה מוחלטת. כאשר יורד משה, הוא רואה את בני ישראל בשיא חטאם, יושבים שותים, אוכלים וצוחקים לפני עגל הזהב שעשו. כך מתאר זאת הרמב"ן (1194-1270, ספרד וא"י):
"וישב העם לאכול ושתו שישבו כולם כאחד לאכול לשבעה ושתה לשכרה, כאשר יעשו בחגים ובמועדים, ואחרי כן קמו לצחק בעצביהם ולשמחה… כי משה מצאן משחקין לפניו… השתחוו לו ויזבחו לו, וברדת משה ישבו לאכול ולשתות וקמו לצחק, ומצאם בשחוק". (רמב"ן, שמות לב, ו)
רד, עלה
גם בעת משבר חמור ומורכב זה, פועל משה למען תכלית אחת – האומה הישראלית. הוא יוצא מייד למלחמה אמיתית ומתחיל בבלימת ההידרדרות ובהרמת העם ממקומו. הוא קורא במחנה "מי לה' אליי", נלחם בחוטאים, שורף את העגל ובעצם אומר לקב"ה – זה העם ששלחו אותי, הם הכוח שלי, אני איתם. נכון שהם חטאו, אז אם תסלח להם – מצוין, ואם לא תסלח להם – מחק גם אותי:
"וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן–מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב).[1]
מסירות הנפש העצומה שהפגין משה כלפי עם ישראל שינתה את המגמה האלוקית. רק פסוקים אחדים לאחר מכן מורה הקב"ה למשה, באותו מטבע לשון, לא לרדת אלא דווקא לעלות:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה—אַתָּה וְהָעָם, אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לג, א).
"לך רד" הומר ב"לך עלה". דווקא מהמשבר הגדול התגלתה הזדמנות לצמיחה, כדברי המדרש:
"'וידבר ה' אל משה לך עלה מזה'. בלשון שאמר לו בלשון ירידה לך רד, רצה לומר מגדולתך, כשנתרצה לישראל אמר לו לך עלה" (מדרש אגדה, שמות לג, א).
מיהו מנהיג
מנהיג שמבין שכוחו הוא עם ישראל, מנהיג שמוסר את נפשו למען עם ישראל, מנהיג שמוכן לתת את ליבו אל העם, מנהיג שכואב לו מאוד עד תשישות מוחלטת שהעם שלו בירידה, מנהיג שמוכן להסתכן במחיקת שמו מעל דפי ההיסטוריה, רק בשביל האומה – הוא מנהיגם של עם ישראל. מנהיג כזה מסוגל להפוך כל משבר, גדול ככל שיהיה לצמיחה והתרוממות העם.
אבל מעשה מנהיגות מסוג זה חייב להיות פנימי, אמיתי, כן. לא מהלך מוחצן כדי שהמצלמה תתפוס את הרגע שבו המנהיג נלחם על האומה. לא בשביל פרסום ויחסי ציבור ולא בשביל התמונה, אלא באמת ובכנות, נכונות להקריב את עצמך בעבור האומה שאתה מנהיגה.
כאשר הכנתי את הדברים, נתקלתי בקטע מהמדרש על עם ישראל וחטא העגל. המדרש מבאר שעם ישראל דיבר גבוהה גבוהה ובסוף נפל. הוא מדמה את עם ישראל לסופת ברקים ורעמים, שאינה מביאה עימה גשם. המדרש הזה התחבר לי כל כך לרושם שכולנו חווים מדי פעם ממנהיגים וממנהיגים פוטנציאליים:
"'וידבר ה' אל משה לך רד'. ר' תנחומא בר אבא פתח: 'נשיאים ורוח וגשם אין'. מי שהוא אומר ליתן מתנה לחבירו ואינו נותנה למה הוא דומה? לנשיאים ורוח ולברקים שהם באים וגשמים אינם יורדין" (שמות רבה מב, א).
שנזכה להיות ראויים למנהיגות שתיתן לעם את ליבה, את רוחה, את נפשה. למנהיגות שתילחם על האומה באמת ובתמים מתוך הבנה אחת – אין דבר מרומם יותר מנפשה ומרוחה של האומה הישראלית. בלי ברקים ורעמים, בלי רוחות וצלצולים – אלא רק גשמי ברכה.
——————————————————–
[1] שימו לב לנקודה מעניינת: הצבת האולטימטום הדרמטית הזו מופיעה בפרק לב, בפסוק לב. את כל ה"לב" שלו שם משה בעבור ובשביל עם ישראל – את הלב הפיזי, וגם את הלב הרוחני.
אבי כהן סקלי
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".