וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

בפרשת כי תשא מתארת התורה את חטא העגל, שאחד מתוצאותיו היא העברת אוהל מועד אל מחוץ למחנה ישראל:

(ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כׇּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (שמות ל"ג)

מדוע הרחיק משה את אוהל מועד?

השאלה שבה נדון היא מדוע בכלל הרחיק משה את אוהל מועד ממחנה ישראל? במה שירת מהלך זה את הקב"ה, משה או העם? נעיין בדברי המדרש לראות את התשובות שמעלים הדרשנים לכך:

א. להשיב לב בנים אל אבות ואבות אל בנים

תרגום יונתן- ירושלמי ל"ג, ח:

ומשה נסיבינון וטמירינון במשכן אולפן אורייתא דיליה ברם ית משכנא נסב מתמן ופרסיה ליה מברא למשריתא ארחיק יתיה מן משירית עמא דאתנדון תרין אלפין אמין והוה קרי ליה משכן ביתאולפנא והוי כל מאן דהדר בתתובא בלב שלים קדם י״י הוה נפיק למשכן בית אולפנא דמברא למשריתא מודי על חוביה ומצלי על חוביה ומצלי ומשתבק ליה.

תרגום: ומשה לקחם והחביאם באהל תלמוד תורה אשר לו, אך את האהל לקח משם ונטה אותו לו מחוץ למחנה הרחיק אותו מן המחנה של העם שהיו מנודים, שני אלפים אמות וקרא לו אהל בית התלמוד, והיה כל מי שחזר בתשובה בלב שלם לפני י״י היה יוצא אל אהל בית התלמוד אשר מחוץ למחנה מודה על חטאו ומתפלל על חטאו ומתפלל ונסלח לו.

היציאה מהמחנה היא ביטוי לחזרתם בתשובה של ישראל: בני ישראל נחשבו כמנודים לאחר החטא ולכן לא יכול היה האוהל להישאר במחנה, ואילו היציאה מביאה לכך שמי שרוצה לחזור בתשובה צריך לבטא זאת במעשה היציאה אל האוהל. ליציאה מתוך מקום החטא יש משמעות – ההליכה מתוך מקום החטא כמוה כתנועת הנפש החוצה מהחטא חזרה אל הקב"ה.

מדרש אגדה בובר:

ומשה יקח את האהל – שכיון שראה משה את ישראל שהם מנודים למקום מיד ריחק עצמו מהם, למה שהמנודה לרב מנודה לתלמיד, מיד ריחק משה את משכנו ממחנה ישראל, ארבעת מילין ואמר הקב״ה למשה, משה אני פירשתי מהם, ואתה פירשת מהם, עשיתם כיתומים אשר אין להם אב, ועתה אין להם תקומה, אמר משה רבונו של עולם אתה רחום אתה חנון אתה קיים אתה מתנחם על הרעה עשה למען שמך, אמר לו משה חזור משכנך לתוך בני ואני אחזור עמך, הדא הוא דכתיב ודבר ה׳ אל משה פנים בפנים (פסוק יא).

במדרש זה, בדומה לקודם, משמשת הרחקת האוהל לשם חזרה, אך כאן זו חזרת הקב"ה אל עם ישראל. על ידי הרחקת האוהל הקב"ה עצמו מבין שבהתרחקות מבני ישראל למעשה נמנעת מהם החזרה בתשובה: עשיתם כיתומים אשר אין להם אב, ומשה משתמש מהלך זה בכדי להשיב את לב ה' אל בניו.

עוד מהאתר

דרך ארוכה

חיים של קידוש ה'

מיהו בלעם?

צדקה במעשיה יותר ממני

כל אמות הארון שבורות

פניהם איש אל אחיו

ב. תלמיד מול שר המלך:

שמות רבה, מ"ה, ג':

וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל – כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה הַמַּתָּנָה טוֹבָה שֶׁהָיְתָה בְּיָדָם וְאִבְּדוּהָ, אַף הוּא כָּעַס עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, כַּמָּה הָיָה רָחוֹק, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִיל, נֶאֱמַר כָּאן (שמות ל״ג:ז׳): הַרְחֵק, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה (יהושע ג׳:ד׳). וְלָמָּה כָּעַס עֲלֵיהֶם, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּךְ דָּרַשׁ משֶׁה, מְנֻדֶּה לָרַב מְנֻדֶּה לַתַּלְמִיד, לְפִיכָךְ וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן אֶחָד וּמָרַד עָלָיו, מֶה עָשָׂה שַׂר צָבָא שֶׁלּוֹ, נָטַל סִגְנוֹס שֶׁל מֶלֶךְ וּבָרַח, כָּךְ משֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה נָטַל אֶת הָאֹהֶל וְיָצָא, לְכָךְ נֶאֱמַר: וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל.

המדרש מביא את דעותיהם של שניים: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש), אשר יוצאים מתוך אותה נקודה, אך מבינים אותה באופן הפוך: כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה הַמַּתָּנָה טוֹבָה שֶׁהָיְתָה בְּיָדָם וְאִבְּדוּהָ, אַף הוּא כָּעַס עֲלֵיהֶם… לא רק הקב"ה כועס, אלא גם משה, אך מהי סיבת הכעס?

אצל רבי יוחנן עומד משה עם הקב"ה (כנגד בני ישראל) והרחקת האוהל מבטאת את אותה התרחקות שהקב"ה מרחיק עצמו מישראל אחרי חטאם. משום כך מופיע כאן משה כתלמיד החוסה בצל רבו: מנודה לרב מנודה לתלמיד – למשה אין באמת החלטה אם לצאת מהמחנה או לא משום שעצם הנידוי לרב מביא  לכך שגם תלמידו מנודה. החטא כנגד הקב"ה הוא חטא כנגד משה, ולכן לא יכול משה להישאר במחנה.

לעומת זאת רבי שמעון בן לקיש מעמיד את משה במעמד אחר לגמרי: מה עשה שר צבא שלו… משה כאן שייך למי שעומדים כנגד הקב"ה, הוא ראש הצבא שמרד. מטרתו של משה בהוצאת האוהל היא להרחיק עצמו ממי שחטא בכדי שלא יחשב כחלק מהם, משה מנסה לבדל עצמו מעם ישראל על ידי האוהל. גם האוהל עצמו מקבל ביטוי כאן: אם אצל רבי יוחנן האוהל ביטא את התלמיד- את משה, כאן הוא מסמל את הקב"ה, ועל ידי הוצאתו מידי בני ישראל מוכיח משה שהוא אינו שייך אליהם.

ג. במקום שאין שכינה:

לא רק חכמי המדרש התייחסו לשאלה, אלא גם פרשני המקרא, ויש שמצאו רעיון נוסף לסיבת הרחקת האוהל:

רשב"ם:

הרחיק – שניהג בהן כמנודים, שלא חפץ הקב״ה לדבר עם משה בתוך מחנה ישראל.

ר"י בכור שור:

ומשה יקח את האהל – לפי שמרדו בו ורצו להעמיד ראש אחר, פירש מהם. וגם שאמר הקב״ה שלא ישרה שכינתו ביניהם, לא היה רוצה לעמוד במקום שאין השכינה שורה. והרוצה לשפוט – לדרוש משפט או שום דבר, יצא לשם.

שד"ל:

מחוץ למחנה – כי כדרך שלא רצה ה׳ שיבנו לו משכן ושתשרה שכינתו בתוכם, כן לא היה ראוי שיבא הדבור למשה בקרב המחנה.

הרשב"ם ממשיך את הקו שהביא המדרש, שניהג בהם כמנודים, אך מעמיד את סיבת הרחקת האוהל לא בבני ישראל אלא במשה עצמו דווקא – הקב"ה לא רוצה לדבר עם משה כאשר הוא בתוך מחנה ישראל. כך אומר גם הבכור שור ומוסיף שלאחר שהשכינה עזבה את המחנה – משה מצידו לא רצה להישאר במקום בו אין שכינה. שד"ל מוסיף על דברי הרשב"ם שלא מדובר רק ברצון ה' שלא לדבר בתוך המחנה, אלא שממש לא היה ראוי שיבא הדבור למשה בקרב המחנה!

ד. כי לא אעלה בקירבך:

כיצד אם כן אפשר להסברי את הוצאת האוהל מחוץ למחנה? החכמים במדרש זיהו במעשה ביטוי לתחושות משה כלפי החטא, שביניהן: הכעס כלפי בני ישראל, הבושה והרצון להרחיק עצמו מהמעשה או לחילופין, הרצון לגונן ולהחזירם בתשובה. לכל הגורמים הללו יש מקום לא רק ביחס למשה ובני ישראל בחטא העגל, אלא בכלל לנו כבני אדם הצריכים להתמודד עם טעויות או מעשים שליליים מכוונים שלאנשים בסביבתו כלפינו או כלפי אחרים.

אולם, מבחינת פשט הפסוקים נראה שאפשר להוסיף ולהסביר את הדבר בכך שזה היה רצון הקב"ה:

(ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. (ג) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ… (ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כׇּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כׇּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אׇהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. (ט) וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה. (י) וְרָאָה כׇל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כׇּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אׇהֳלוֹ. (שמות ל"ג)

בכדי לבצע את  דברי הקב"ה: כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, צריך שמשה יוציא את האוהל ממחנה ישראל: וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל! על מנת לקיים את הריחוק שהקב"ה מדבר עליו יש להרחיק את מה שמייצג את הקב"ה בתוך מחנה ישראל, את המקום שבו נפגשים שמים וארץ ובו הקב"ה מדבר עם האדם – משה.

התרגום יונתן מסביר זאת כך:

לארע עבדא חלב ודבש ארום לית איפשר דאיסלק שכינת יקרי מביניכון ברם לא יהי יקרי שרי במדור משריתיכון ארום עם קשי קדל אנת דילמא אישיצינכון באורחא.

[אל ארץ עושה חלב ודבש כי אי אפשר שאסלק שכינת כבודי מביניכם אך לא יהיה כבודי שרוי במעון מחניכם כי עם קשה ערף אתה פן אשמידכם בדרך.]

וכן הרמב"ן כותב:

…ולקח האהל ונטה לו מחוץ למחנה – שתהיה שכינה מדברת לו משם, כי איננה שורה בקרב העם, ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם…

אוהל מועד הוא המקום בו האדם פוגש את האלוקי, את הנשגב ממנו, ולכן אוהל זה לא יכול להיות בתוך מחנה ישראל כאשר הם חוטאים [לכן הדרשן קורא להם מנודים]. יציאת האוהל מהמחנה מחייבת את משה ואת בני ישראל להתבייש במעשיהם, לבקש תשובה ולבקש מהקב"ה שיחזור אליהם. יציאה זו מחייבת את האדם להרגיש כתלמיד המתבייש במה שעשו אחרים, וכמו שר למצוא מהי מידת האחריות שעלולה להיות גם לו באירוע.

..

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.