האם חטאו בני ישראל?

פרשת כי תשא היא מהפרשיות הגדושות בתורה: המשכן ומשיחתו, השבת, הרגלים ומחצית השקל הם רק חלק מכלל הנושאים הנידונים בה, ובכלל הנושאים הללו נמצא כמובן חטא העגל. נושא החטא יצר הפרדה מסוימת בין הפרשנים- בין אלו המנסים להצדיק את ישראל ולהראות כי לא עבודה זרה הייתה כאן לאלו המאשימים אותם בבקשת אלוהים אחרים.

לפרסם טהרת ישראל

הכלי יקר, ר' אפריים מלונטשיץ, מתחיל את פירושו באמירה המנחה את כלל הפרשנים המצדיקים את ישראל- גם אלו שחיו לפניו:

וירא העם כי בושש משה-ראה ראיתי כי רוב הפרשנים בניגשים לבאר כל עניין סתום שבתורה, ביקשו למצוא דברי חפץ להסיר מן זרע אברהם המקודש לזות שפתיים וקלא בישא אשר יצא עליהם על פעולה משונה זו…והסכימו רוב המפרשים לתלות הקולר בצוואר הערב רב מלומדי הרע, והמה היו בעוכרי ישראל בראשונה, ואחריהם טעו גם ישראל…ולא אשית ליבי כי אם לבאר תוכן העניין לפרסם טהרת ישראל.

העיקרון המנחה את הכלי יקר ואת הפרשנים המצדיקים את בני ישראל הוא ההוכחה כי לא בישראל עיקר החטא.  מתוך הקדמה זו לדבריו עולה גם מציאות חייו, ונראה שלא רק עם הכתוב הוא מנסה להתמודד אלא גם עם אותם נוצרים שבתוכם הוא חי ובמיוחד עם טענתם כי בשל חטא העגל עברה הבחירה מישראל למאמיני הנצרות. גם הייחוס העצמי של הנוצרים אל אברהם אבינו מקבלת מענה באמירה: זרע אברהם הוא המקודש. בהתייחסותו למעשה העגל, הכלי יקר מסביר כי הערב רב, שמשה הסכים שיעלה עם ישראל ממצרים, פחד מכך שמשה לא שב ולכן חזר לסורו וביקש לו דמות אחרת שתנהיג אותו.

לכלי יקר קדמו מחכמי ספרד בהגנה על ישראל, ובראשם ר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר א', צז). ריה"ל טוען כי רצונם של ישראל לא היה באל זר, אלא בהמחשת הרעיון האלוהי, ועל מנת לחזק את תפיסתו הוא מראה כי גם היום (גם בדורו וגם בדורנו), אנו חוטאים בכך:

..ועד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש (דמות מוחשית) , יכוונו נגדו כשאר האומות, ומבלי שיכחשו באלוהות המוציאם ממצרים…כאשר אנחנו עושים בשמיים.

ריה"ל מסביר כי בקשתם הייתה אנושית: הם לא ביקשו למרוד בקב"ה, אלא ביקשו משהו מוחשי- שיוכלו לתפוס בחושיהם, על מנת לעבוד את ה'.  האמירה האחרונה מתייחסת גם לנו, אנו שמודעים לכך כי אין לקב"ה גוף ולא דמות הגוף, אך עדיין נוטים להצביע השמיימה בדברנו עליו. האבן עזרא הולך גם הוא בדרך זאת ומסביר שחטאם היה ברצון להמחיש את האל, ומתוך כך חטאו הערב רב בהפכם צורה לתוכן.

הרשב"ם מעלה את השאלה שאמורה להנחות אותנו בהסתכלות על נושא זה:

וכי שוטים היו, שלא היו יודעים שעגל זה שנולד היום לא העלם ממצרים?

ותשובתו מפתיעה:

 ..כל עובדי עבודת כוכבים יודעים שאלוהינו בשמיים ברא את העולם, אך בזה היו בטוחים: שהתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוח הקודש.

מתוך דבריו עולה כי בנ"י חיפשו מחליף למשה, ולא לקב"ה[1]. הרס"ג (ר' סעדיה גאון) הוא הקיצוני ביותר בהגנתו על העם, כפי שמביא אותו האבן עזרא, ודעתו היא כי לא היה חטא של העם משום שהכול היה תרגיל של אהרון לבחון מי הם המאמינים האמיתיים בקב"ה.

אלוהות הרבה איוו להם

לעומת הפרשנים הנ"ל, ישנם מפרשים אשר סבורים כי מעשה העגל היה עבודת אלילים ממש, אם מתוך שכיחת ה' או אם מתוך רצון לשתף עימו "אל" אחר, וכבר אומר המזמור בתהילים:

 וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב.

חז"ל מדגישים את רצון בנ"י להידמות למצרים:

"קום עשה לנו"- כשקיבלו ישראל את הדיברות, לאחר ארבעים יום שכחו את אלוהיהן, ואמרו לאהרון: המצריים היו נושאים את אלוהיהם והיו שרים ומזמרים לפניו ורואים אותו לפניהם. עשה לנו אלוהים כאלוהי מצרים ונראה אותו לפנינו, שנאמר:"ויאמרו קום עשה לנו אלוהים".

מהמדרש עולה כי אלוהים אחרים ביקשו בנ"י- ולמעשה בכך להחליף את הקב"ה, ויותר מכך: עולה מהמדרש כי בני ישראל ביקשו צורה מסוימת של עבודה- ולפי רצון זה הם 'הנדסו' את האל. לעיתים אנו רוצים משהו ולפיו נסתכל וננתח את המציאות- כבר אבותינו במדבר עשו זאת, ומעניין להסתכל על עניינים מקודשים ותפיסות הרווחות כיום אם אין בהן שמץ של 'הנדסה' כזו. 

 רש"י מתייחס למעשה זה כעבודה זרה ואומר:

 "אשר ילכו לפנינו"- אלוהות הרבה איוו להם.

ובדעה זו מחזיק גם "אביר הרופאים", ר' עובדיה ספורנו, שאומר בצורה הברורה ביותר:

 "אלה אלוהיך ישראל"- אלה יהיו אצלך אלוהים שתתפלל אליהם בכל צורכך ואותם תעבוד להשיג חפצך.

מה שמעלה את השאלה האם מי שעובד את ה' על מנת לקבל צרכיו, אם עובד ה' הוא?

טעות בהבנה

דרך נוספת להיתלות בפשט הכתובים על מנת להסביר חטא זה היא להסתכל על אמירתם של העם בבואם לעשות עגל, וכן על אמירת הקב"ה למשה כתגובה לך. תחילת המעשה בכך שמשה, לתפיסת ישראל, מאחר לשוב. דבר זה מוביל את העם לגשת לאהרון ולבקש אלוהים שילכו לפניו, וזאת משום:

"כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו".

מבחינתם משה הוא המעלה מארץ מצרים, משה ולא הקב"ה, ומשום כך באה גם האמירה של הקב"ה:

"לך, רד, כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצריים"

וכי משה העלה את בני ישראל ממצרים? וכי זהו עמו של משה? אלא שמשום שלא הבינו שמשה משמש כאמצעי בין הקב"ה ובינם, והיו בטוחים בו שהוא המוציא אותם מארץ מצרים והעתיד להכניסם לארץ ישראל- הם נקראו שלו. משום כך גם שבר משה את הלוחות ולא נענש על כך: אם העם תופס כי הלוחות הללו של משה הם, ולא דברי אלוהים חיים, אין בהם שום קודש ושום צורך. משמעותם היחידה של הלוחות היא רק בתפיסה כי מידי הקב"ה ניתנו, ולא מידי אדם שהוא אל. 

טעות זו יכולה ללמד אותנו כמה דברים: הדבר הראשון הוא הסכנה שיכולה להיות בהפיכת אנשים או טקסים, שהם כלי, למשהו הקדוש מתוך עצמו. אף אדם אינו קדוש בפני עצמו, וברגע בו אנו הופכים אותו או את הריטואל לקדוש אנו מגיעים לכדי עבודה זרה.

הדבר השני הוא לגבי היחס שבין הלומד והלמידה- כאשר בני ישראל יצאו ממצרים הם יצאו מתרבות אלילית שהשתמשה בכלים מוחשיים על מנת להסביר את המציאות ולהמחיש את האלים. בני ישראל היו צריכים ללמוד להכיר סוג אלוהות חדש- אל יחיד ולא מוחשי, ודבר זה היה קשה להם ולכן תפסו את משה כמכשף רב כוח או כאל בפני עצמו. תפיסה זו הסתדרה להם עם תפיסת העולם ממנה באו.

בכדי שבני ישראל יקבלו סוג אלוהות חדש היה צורך ללמד ולחנך אותם מחדש- דבר זה לא נעשה ביום אחד או חודש אחד אלא הוא לוקח שנים רבות ואף מצריך דור חדש בעם שיתחנך בדרך זו. דבר זה מסביר מדוע כאשר בני ישראל חששו שמשה 'נעלם' להם, הם ביקשו את מה שהכירו מאז ומעולם – אל מוחשי.

אפשר להשליך מכך גם על חינוך: ילד, ואדם בכלל, לא יכול לתפוס כל דבר, צריך ליצור בסיס מסוים שעל גביו  יהיה אפשר ללמד משהו חדש. ההסתכלות צריכה לשים את הלומד במרכז העשייה החינוכית, את גילו ויכולתו וכמובן את הפסיכולוגיה שלו וההתנהגות שמושפעת מכל אלו. יותר מכך רואים כי נס, גדול ככול שיהיה (כגון יציאת מצרים ומעמד הר סיני), אינו יכול לשנות חינוך ודרך חיים של שנים על גבי שנים. על מנת לגרום לעם ישראל לקבל תורה באמת, לא היה מספיק בנס וההתגלות, אלא נדרש מה שנדרש גם מאיתנו עד היום- חינוך.

—————————————–

[1] ראו בהקשר זה את הדין וחשבון של הרמב"ם על ההידרדרות המובילה לעבודה זרה. ראו משנה תורה, ספר המדע, 'הלכות עבודת כוכבים וחוקות עובדיה', פרק ראשון.  לדיון ראו  Moshe Halbertal and Avishai Margalit, Idolatry, Trans. Naomi Goldblum, Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 1992, pp. 42-45