בסיומה של פרשת כי תצא מצווה התורה למחות את זכר עמלק:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכׇל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: (דברים, כ"ה, י"ז – י"ט)
פרשת כי תצא עוסקת בחברה וביחיד כחלק מהחברה, משום כך היא מצווה בפרשה על מצוות הקשורות בעזרה לזולת, הקשורות בנישואים או בחיי המסחר, אך עולה השאלה מה מקומה של מצוות מחיית עמלק בפרשה זו?
תשובה ראשונה לכך היא שאחד הנושאים שפרשת כי תצא עוסקת בו היא יציאה למלחמה (ולכן מצווה על אשת יפת תואר, שחרור חתן מיציאה לקרב, קדושת המחנה ועוד), ולכן כחלק מענייני המלחמה מצווה התורה גם על המלחמה בעמלק. עניין זה מופיע כאן משום שהמצוות שבספר דברים מכוונות לחיים בארץ ישראל, ולכן מדגישה התורה: וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכׇל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ (כ"ה,י"ט), המלחמה בעמלק תתקיים רק לאחר סיום כיבוש הארץ וההתנחלות בה.
אולם עדיין נותר קושי ביחס למקום הציווי: היציאה למלחמה היא על ידי המלך ובית דין, ולכן היה ראוי שתופיע דווקא בפרשת משפטים ולא בפרשת כי תצא! אנסה להעלות רעיון נוסף לסיבת הציווי כאן והוא קשור בנושא אחר המוזכר לאורך כל הפרשה והוא הדאגה לחלש.
בספר שמות, כאשר מתוארת מלחמת ישראל ועמלק, הדגש ששמה התורה הוא על המלחמה: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהֹוָה נִסִּי: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּא מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: לעומת זאת, כאן מדגישה התורה דווקא את מצבו הקשה של עם ישראל: …בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: מתוך הדגשה זו ניתן להסביר את מיקום המצווה כאן בכך שמעשי עמלק מהווים דוגמא קיצונית להתעמרות בחלש:
המצוות שנדונו בפרשה במידה רבה משקפות את האחריות החברתית שיש כלפי החלש – היתום, האלמנה, העני והשכיר, ובכדי להדגיש עד כמה חשוב לנהוג כלפיהם בהגינות הזכירה התורה את עמלק. עמלק בא להילחם אשר עם ישראל כאשר היה העם במצב החלש ביותר- בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. תיאור זה מציג את מסכנותם של ישראל בשלב זה: הם רק יצאו ממצרים, עייפים, מסכנים ומפוחדים מהיציאה לדרך החדשה ועדיין לא יראי אלוקים (משמע גם משענת פסיכולוגית של אמונה לא הייתה להם) – דווקא במצב מסכנות זה בא עמלק, ולא רק זאת אלא שבחר לטרף את הנחשלים אחריך, את החלשים שבחלשים. התנהגות זו היא הדוגמא לדרך שבה אסור לאדם להתנהג- לא מדובר רק במישור הלאומי, אלא גם ביחסים שבין אדם למשפחתו, לחברו ולבעל החיים.
התורה מסכמת את המצוות הנוגעות לחלש בציווי זה בכדי לומר לנו: אם לא תנהג על פי המצווה בפרשה, מה ההבדל בינך ובין עמלק? ולכן מצווה: תמחה את זכר עמלק – תעלים ותילחם נגד כל התנהגות שיכול להיות בה מהמאפיינים של עמלק, ואין סיום חזק ומדויק יותר לפרשת כי תצא מזה.
פרויקט הקריאה בתורה הוא חגיגה אמיתית של מורשת, מסורת ודיוק בלשון הקודש. הקריאה בתורה היא לא רק מצווה, אלא גם חוויה שמחברת אותנו לשורשים העמוקים של העם היהודי. כאן תוכלו להאזין לקריאת פרשת כי תצא בשני נוסחים – הנוסח הירושלמי והנוסח המרוקאי – ולהיחשף ליופייה של המסורת שהועברה מדור לדור.
התורה מצווה שלא להלין את התלוי על העץ, וכותבת לא תלין נבלתו על העץ… כי קללת אלהים תלוי, אך מהי הקללה בכך? ומדוע שלא לפרסם את מעשי החוטא? על כך בדברי הבכור שור.
מה טעמו של הציווי שלא ללבוש בגד העשוי מצמר ופשתים ביחד, מה מבקשת התורה ללמדנו ? בנוסף, ומה המשמעות של הסמיכות למצוות ציצית ?
התורה מצווה: 'וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ..' אך מיהו אותו אדם ומהו חטאו? נעמוד על דברי חכמים בהבנת המצווה.
התורה מצווה אותנו: 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו', האם זה כל כך פשוט? והאם המגורים במצרים מפצה על מה שעשו המצריים לאבותינו?
כשמדובר בעניינים חברתיים, אין צורך לרדוף אחרי מצוות, ודאי לא אחרי מצוות של אחרים. עוני ומחסור, תאווה או שנאה, אלו הם מציאויות שהחיים מזמנים לנו ואנו נדרשים להתנהל איתם נכון, לא ליצור אותם מלכתחילה.
