שהמושחתים בהכרת הטוב אינם ראויים בקהל ה'

סיפור אמיתי שחרוט בליבי. פעם הגיע אלינו למשרד אדם מכובד, שלימים אף התמנה לאחד המנכ"לים המכובדים של משרדי הממשלה. אותו אדם ביקש שנסייע בפרויקט ציבורי מוכר שהוא ניהל באותם ימים. איש יקר מהנהלת המשרד התאמץ מאוד לסייע לפרויקט, ואפשר לומר שבזכות רצונו העז, ניצל הפרויקט באותה השנה והמשכו הובטח. אלמלא אותו מנהל, זה בוודאי לא היה מתרחש. 

לאחר כשנתיים, אותו אדם מכובד התמנה למנכ"ל משרד ממשלתי, ואותו חבר הנהלה היה בתפקיד אחר מחוץ למשרד. הצדדים התחלפו להם. הם נפגשו באחת מהפעילויות הנוגעות לאותו משרד ולאותו ארגון שבו עבד חבר ההנהלה, אלא שהפעם הם ישבו בצדדים ההפוכים. במפגש, שכלל עוד כמה אנשים, אותו מנכ"ל מכובד – אשר בוודאי זיהה מי יושב מולו ואף ידע שהוא חייב לו טובה על פעולותיו הגדולות מהעבר – לא התייחס לאותו אדם. יותר מזה, כאשר ניתנה זכות הדיבור לאותו אחד ששנתיים קודם לכן הציל למנכ"ל את הפרויקט, שאל אותו המנכ"ל המכובד: "תזכיר לי מאיפה אנחנו מכירים?" 

אותו חבר אמר לי: עזוב את הזחיחות ויהירות, מה שפגע בי יותר מכל היה אי-הכרת הטוב המינימלית. חוסר הכרת הטוב הוא תכונה שפוגעת ביסודות החברתיים של כל חברה, ובאמון הבסיסי בין אנשים. 

פרשת כי תצא היא הפרשה שמכילה את מספר המצוות הרב ביותר בתורה כולה. מרבית המצוות המוזכרות בה נוגעות ביסודות לבנייתה של חברה ישראלית ראויה וטובה: צדק כלכלי, סיוע ותמיכה לאחרים, דיני עבודה וכיוצא בהם. בין היתר, מונה התורה קבוצות שונות של קהילות או אנשים, וקובעת מי אינו יכול לבוא בקהל ישראל ומי כן: 

לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד-עוֹלָם. עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם—לְקַלְלֶךָּ…לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא; לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר-יִוָּלְדוּ לָהֶם, דּוֹר שְׁלִישִׁי–יָבֹא לָהֶם, בִּקְהַל ה'. (דברים כג, ד-ח) 

ארבעה עמים מוזכרים בפסוקים אלו, והם נחלקים לשתי קבוצות. על קבוצה אחת (עמונים ומואבים) נגזר על שלא לבוא בקהל ישראל "עַד-עוֹלָם". אלו שבקבוצה השנייה (מצרים ואדומים) מותרים לבוא בקהל ה' אחרי שלושה דורות, ויש גם ציווי מפורש שלא לתעב אותם.

המצרים ביקשו להשמיד את בני ישראל ("כל הבן הילוד היאורה תשליכו"), ואדום יצאו נגד ישראל בחרב ומנעו מהם לעבור דרכם, כאשר בני ישראל ביקשו להגיע לארץ כנען – אך הם מותרים בקהל ישראל. מנגד, עמון ומואב, שכל חטאם היה "שלא קידמו אתכם בלחם ובמים" ו"אשר שכר עליך את בלעם בן בעור", הם לא יבואו לעולם בקהל עם ישראל. לכאורה, צריך להיות הפוך; אלו שביקשו להשמיד אותנו – אל לנו לקבל אותם לעולם, ואלו שלא כיבדו אותנו במים ובלחם או שרצו "בסך הכל" לקלל אותנו – בשלב כלשהו נסלח להם. מה פשר הדברים? מדוע דווקא על עמון ומואב נגזר איסור מוחלט לדורות?

פגיעה רוחנית קשה מפגיעה פיזית

בעל ה"כלי יקר" (1540-1619, פראג) מסביר את בסיס חלוקה זו: 

…אין הדעת נותנת להרחיק ב' אומות בעבור שלא קדמום בלחם, אלא ודאי העיקר הוא בעבור שהחטיאום ודבר זה מבואר במקרא שלכך לא קדמום בלחם ומים כדי שיהיו רעבים וצמאים מיגיעת הדרך ועל ידי זה בהכרח יאכלו מזבחי אלהיהן וישתו מצרצור יין שלהם המרגילים לערוה …והקב"ה ידע כוונתם על זה האופן על כן נתרחקו, לכך נאמר על דבר אשר לא קדמו רצה לומר על אותו דבר נסתר אשר אליו כוונו במה שלא קדמום… וזה פירוש יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים והותרו כל הספיקות שהקשו".

אומות אלו לא נענשו על אי מתן לחם ומים, אלא על שביקשו – בתחבולה ובניצול מצבם הפיזי של עם ישראל – לפגוע פגיעה רוחנית קשה בעם. עמים אלו ביקשו להפריד בין עם ישראל ובין הקב"ה על ידי הדחתם לעבודה זרה, תוך ניצול סיטואציה בעייתית בעם ישראל. פגיעה רוחנית בעם ישראל תוך ניצול מצבם היא מעשה בלתי נסלח. 

דברים אלו של הכלי יקר נתמכים על ידי המדרש, אשר מסביר אף הוא מה ההבדל בין פעולותיהם של שני העמים: 

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁהַמַּחְטִיא אֶת הָאָדָם יוֹתֵר מִן הַהוֹרְגוֹ, שֶׁהַהוֹרֵג הוֹרֵג בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְהַמַּחְטִיא הוֹרְגוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. שְׁתֵּי אֻמּוֹת קִדְמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶרֶב, וּשְׁתַּיִם בַּעֲבֵרָה, הַמִּצְרִים וַאֲדוֹמִים קִדְּמוּ בְּחֶרֶב… וּשְׁתַּיִם בַּעֲבֵרָה, מוֹאָבִים וְעַמּוֹנִים, עַל אֵלֶּה שֶׁקִּדְּמוּ בְּחֶרֶב: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי", אֲבָל אֵלּוּ שֶׁקִּדְּמוּ בַּעֲבֵרָה לְהַחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, עַד עוֹלָם. (במדבר רבה כא, ד) 

פגיעה רוחנית באדם ובאומה, על ידי גרירתם לעברות רוחניות ונפשיות, קשה לאין שיעור מפגיעה פיזית, והתוצאות שלה חמורות ביותר. נפש האדם מושפעת ממנה הרבה יותר, ועל כן העונש על הדחה רוחנית, על דרדור נפשי, קשה הרבה יותר. 

רעה תחת טובה

הרמב"ן (1194-1270, ספרד) מסביר בכיוון אחר. הסיבה שבגינה נענשו שני עמים אלו בצורה שאין לה כפרה לעולם היא חוסר הכרת הטוב שלהם כלפי ישראל, צאצאיו של אברהם אבינו: 

והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו.

עמון ומואב הם בניו של לוט. פעמיים הציל אברהם אבינו את חייו של לוט, ובזכות זה עמים אלו קיימים במציאות. פעם אחת הוציא אברהם את לוט משבי ארבעת המלכים, ובפעם השנייה הוא ומשפחתו ניצלו בזכותו מהפיכת סדום. בתמורה להצלה זו, ביקשו צאצאיו של לוט מאות שנים אחר כך לפגוע בצאצאיו של אברהם. הם "היו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה".

עמים אלו היו מחויבים להכרת הטוב לדורי דורות. אבי אומה שהציל אותך – לא ייתכן שתנסה לפגוע באומתו. אם בכל זאת אתה עושה כן, נגזרת עליך הרחקה לדורי דורות. מה שנכון לאומה, נכון לאדם הפרטי: הכרת הטוב חייבת להיות הבסיס של החברה, הבסיס של האומה ושל היחס בין פרטים בחברה.

הכרת הטוב – אפילו כלפי המצרים

עמון ומואב היו צריכים להכיר טובה לישראל ולפחות לא לנסות ולפגוע בהם, שלא לדבר על לקדם אותם מיוזמתם בלחם ומים. אולם באותה מידה, גם הכרת הטוב של ישראל כלפי האומות חייבת להישמר, ולכן מצווה התורה את עם ישראל: "לא תתעב מצרי". מסביר רש"י:

"לא תתעב מצרי" – מִכֹּל וָכֹל, אַף עַל פִּי שֶׁזָּרְקוּ זְכוּרֵיכֶם לַיְאוֹר. מַה טַּעַם? שֶׁהָיוּ לָכֶם אַכְסַנְיָא בִּשְׁעַת הַדְּחָק".

בשעת הרעב הגדול בעולם, ובמשך עשרות שנים, מצרים הייתה אכסניה טובה לעם ישראל, הם ישבו בארץ גושן ונהנו מפירותיה של הארץ. נכון שאחר כך במשך מאות שנים הם היו עבדים, והמצרים פעלו להרוג ולהשמיד אותם, אך על התקופה של הכנסת האורחים – בני ישראל חייבים להכיר טובה, ולכן המצרים כן יבואו בקהל ה'. 

בעל "העמק דבר", הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין), קובע באופן ברור שהתכלית של ציוויים אלו היא להטמיע בעם ישראל את מידת הכרת הטוב, ואת המעלה הגדולה של גמילת טובה לאחר. גם אם הוא עשה לך משהו רע פעם אחת, חובתך לזכור תמיד את הטובה שעשה ולגמול לו עליה: 

"כי אחיך הוא" – רצה הקב״ה להרגיל את ישראל במעלת הנפש. וכל שהנפש גבוה יותר מקרב את קרוביו. ע״כ צוה אותו לזכור אחוה לבני אדום. "כי גר היית בארצו" – גם זה מתכונת הנפש המעלה לגמול טובה ולא להיות כפוי טובה ונקרא נבל. ע״כ הרגיל הקב״ה אותנו במצוה זו.

המדרש בספרי מדבר על נפשו של האדם, ומודה שאדם באשר הוא אדם – קשה לו לזוז ממקומו כאשר פוגעים בו. קשה לו לסלוח, ובטח שקשה לו לגמול טובה לאדם שעשה לו רעה, אפילו אם אותו אדם עשה לו גם טובה בהזדמנות אחרת. המדרש מבקש ללמד אותנו את דרכיו של הקב"ה, ולהגיד לנו: אני מודע לקושי הנפשי, אבל תנסו ללמוד מהקב"ה, ואם הוא הכיר טובה למי שפגעו בבניו – גם אתם מסוגלים: 

דבר אחר: בשר ודם אם יעשה לחברו רעה, אינה זזה מלבו לעולם. אבל הקב"ה אינו כן, אלא היו ישראל במצרים והיו המצרים משעבדין אותם בטיט ובלבנים. לאחר כל הרעות שעשו לישראל חס הכתוב עליהן ואמר: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". אלא רדפו אחר השלום שנאמר: "בקש שלום ורדפהו". (דברים רבה ה, טו)

נסיים בדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל (1865-1935, ישראל), אשר מסביר שאי הכרת הטוב היא השחתת המידות: 

ולמדנו כאן יסוד נפלא: בשביל הנגישות שנגשו המצרים בישראל לא הורחקו מכל וכל, ודווקא עמוני (ומואבי) הורחקו אף על פי שהם לא נשתעבדו בישראל כלל, משום שלא קדמו בלחם ומים, שהמושחתים בהכרת הטוב, היינו השחתה במידות, אינם ראויים בקהל ה', ולמדנו מכאן מהותן של מידות, שאפילו בעד עברות לא הרחיקה תורה לאומות העולם כמו משום מידות רעות.

שנזכה לקחת קצת ממידותיו של הקב"ה, ולהכיר טובה גם לאלו שלפעמים גומלים לנו רעה. זה קשה, אבל זה הבסיס לחברה טובה יותר. כך נהיה ראויים בעצמנו להיקרא "קהל ה'".