לא תמנה שור וחמור יחדיו

לאורך לא מעט שנים בתפקידים השונים שמילאתי, גם בשירות המילואים וגם בשירות הציבורי, התייחסתי לקולגות שאיתם עבדתי כאילו ניחנו באותן יכולות ובאותן תכונות. הדבר הזה פגע מאוד ביכולת להתנהל. לקח לי לא מעט זמן להבין שאין לצפות לאותן תוצאות מאנשים שונים. כל אדם והיכולות שלו, כל אדם והחוזקות והחולשות שלו. 

פרשת השבוע, כי תצא, עוסקת ברובה הגדול בציוויים של בין אדם לחברו. אם הפרשה הקודמת עסקה בסדרי המדינה, פרשתנו עוסקת בעיקר בסדרי החברה. מה מותר ומה אסור בין אנשים, כללים לעבודה בשדה ומה עושים בתוך הבית של כל אחד מאיתנו. אחד הציוויים הוא האיסור לערבב שני מינים יחדיו, בצומח, בבהמה ובבגדים:

 "לֹא-תִזְרַע כַּרְמְךָ, כִּלְאָיִם: פֶּן-תִּקְדַּשׁ, הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע, וּתְבוּאַת, הַכָּרֶם. לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר, יַחְדָּו. לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו". (דברים כב, ט-יא) 

אני מבקש להתמקד באיסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו, זה ילמד אותנו על מהות האיסור של ערבוב בין שני מינים שונים. מה מהות האיסור לחרוש בשור ובחמור? והאם מדובר בשור ובחמור דווקא?

שהחמור לא יצטער

רש"י מלמד אותנו שכל פעולה של ערבוב של שני מינים ונתינת עבודה כלשהי עליהם – אסורה. הכוונה לאו דווקא לשור וחמור, המובאים רק בתור דוגמה בפרשתנו: 

"לא תחרש בשור ובחמור" – הוּא הַדִּין לְכָל שְׁנֵי מִינִים שֶׁבָּעוֹלָם, הוּא הַדִּין לְהַנְהִיגָם יַחַד קְשׁוּרִים זוּגִים בְּהוֹלָכַת שׁוּם מַשָּׂא.

רש"י מדגיש שגם מלאכת החרישה מובאת אצלנו רק לדוגמה, ובעצם האיסור הוא על כל עבודה פיזית הנדרשת משני המינים השונים יחד ובו זמנית. גם נשיאת משא, שבה החמור מתורגל כביכול, אסורה לצד מין כמו שור שכוחו גדול משמעותית מכוח החמור.

ה"חזקוני", רבי חזקיה בן מנוח (1250-1310, צרפת), מרכז בפירושו את שלוש הסיבות העיקריות שבגינן אסרה התורה איסור זה: 

"לא תחרש בשור ובחמר" – שהשור מעלה גרה תמיד ואוכל והחמור אינו מעלה גרה נמצא שזה אוכל וזה מתענה וזהו צער בעלי חיים. דבר אחר, לפי שהשור מלך בבהמות ועל דמותו כסא הכבוד והחמור בהמה בזויה אין הזווג נאה. דבר אחר, רחמיו של הקב״‎ה על כל מעשיו ואין כח החמור ככח השור.

כל אחת מהסיבות המובאות כאן, עניינה הוא שיש הבדלים משמעותיים בין השור לחמור. הבדלים אלו פוגעים מאוד בחמור, וגורמים לו לסבל רב, כי הם משווים אותו כל העת לשור, מלך הבהמות. השור, שהוא מעלה גרה, יכול בכל נקודת זמן – גם בזמן החרישה בשדה – להעלות גרה ולאכול, והחמור יצטרך להסתכל עליו ולהתענות מזה. כוחו של השור חזק משמעותית מכוחו של החמור, והם יכולים למצוא את עצמם באותה מלאכת חרישה, כאשר החמור גמר את כוחו והשור ממשיך במרץ. לכל אחד תכונות שונות, כוחות שונים, ואי אפשר לצפות מהם לעמוד באותה משימה. 

הרמב"ם (1138-1205, מרוקו ומצרים) מביא להלכה שהאיסור הזה גורף כל כך, שגם אסור להנהיג את השור והחמור יחד, בקול או במעשה, כי כל אחד מהם מבין, מגיב ומתנהג אחרת: 

כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּשְׁנֵי מִינֵי בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה כְּאֶחָד וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִין טְהוֹרָה וְהַשֵּׁנִי מִיִן טְמֵאָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". אֶחָד הַחוֹרֵשׁ אוֹ הַזּוֹרֵעַ אוֹ הַמּוֹשֵׁךְ בָּהֶם עֲגָלָה אוֹ אֶבֶן כְּאֶחָד אוֹ הִנְהִיגָם כְּאֶחָד וַאֲפִלּוּ בְּקוֹל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר יַחְדָּו מִכָּל מָקוֹם. (משנה תורה, הלכות כלאים ט, ז)

הדברים של הרמב"ם מלמדים אותנו משהו מהותי. במקרה שאנחנו נמצאים מול שני מינים שונים, אסור אפילו לנסות להנהיגם יחד זה לצד זה, גם הנהגה בקול ובדברים וגם הנהגה במעשים. כמה פעמים אנחנו מתנהגים לשני אנשים שונים לגמרי, כאילו הם אותו דבר מבחינת היכולות או מבחינה נפשית. 

רבנו בחיי בן אשר (1255-1340, ספרד) מסביר שכל המהות של איסורי הכלאיים בצומח, בבהמה ובבגדים היא למנוע מצב של הכחשת "מעשה בראשית". אם מזיווגם של חיות או צמחים ממינים שונים ייצאו וולדות או עצים משונים, הרי שפעולה זו מכחישה את מעשה בראשית: 

"לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" – דבר הכתוב בהווה שור וחמור בחרישה, והוא הדין לכל עבודה שאסור לזווג שני מינין כאחד למשוך בהן את העגלה… אבל עקר הטעם במצווה זו משום חשש כלאים כי שמא יבאו להרבעה, ודרך עובד אדמה להביא צמדו אל הרפת ואולי יבאו להרבעה ויעשו ולדות משונים ולהכחיש מעשה בראשית שנאמר בו: למינה, למינהו. ומה שיחזק הטעם הזה מה שהושם באמצע בתוך שני פסוקי הכלאים, פסוק של לפניו לא תזרע כרמך, ושל אחריו לא תלבש שעטנז. לפי שבאיסור הכלאים נצטוינו בו שלשה דברים, בקרקע ובבהמה ובבגדים, ולכך סדר בכאן שלשה חלקי הכלאים בשלשה פסוקים בזה אחר זה.

התורה, כבר לפני יותר מ-3,000 שנה, הבינה את המשמעות של "צער בעלי חיים", וביקשה למנוע זאת בכל דרך אפשרית. התורה לא יכולה לסבול מצב שבו החמור יהיה מתוסכל מכוחו של השור, או יתענה כי השור יכול לאכול והוא עצמו לא. את המצב הזה צריך למנוע, והמניעה חייבת לבוא מתוך הבנה שלכל בהמה הכוחות והתכונות שלה. אם לא נבין זאת, לא נוכל לקיים את הציווי. 

"שלא למנות שני אנשים רחוקים בטבעם"

התורה היא תורת חיים, וגם היום, כשאיננו חורשים כבר בשור ובחמור, אנחנו צריכים ללמוד את העיקרון לחיינו ולמעשינו ביום יום. בעל ספר החינוך מסביר באופן נפלא ומתוק איך הדברים רלוונטיים אלינו, ביחסים בין בני אדם: 

ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב אענה אף אני חלקי, ואומר כי מטעמי מצוה זו, ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכן עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכן, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן, וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם. (מצווה תקנ)

זו הנהגה שאם כל אחד מאיתנו יבין אותה לעומק, וינסה ליישם אותה בחייו עם חבריו לעבודה, לקהילה, בתוך ביתו ובמשפחתו, החיים ייראו אחרת לגמרי. אם התורה חסה על כבודו של החמור אל מול השור, האם אנחנו לא נחוס על בני אדם עם תכונות וכוחות שונים? כאשר מצפים מאנשים עם יכולות שונות לעשות אותן משימות ולעמוד בהן באותה צורה בדיוק, צריך להבין שזה בא על חשבונם. התוצאה תהיה תחרות עקובה מדם, שתוביל לצער גדול מאוד, כי מההתחלה לא היה להם סיכוי להיות שווים במילוי המשימה. נקודת הפתיחה של כל אדם היא שונה, ולכן צריך להביא לכל אחד את המשימה המתאימה לו, מבלי ליצור תחרות בלתי הוגנת, צער ופגיעה בכבוד.

הסוגיה הזאת באה לידי ביטוי באופן משמעותי ביחס לילדים שלנו. לא כולם אוהבים אותו דבר, לא כולם בעלי אותם יכולות, תכונות וכוחות, ולפעמים אנחנו מצפים מהם לאותה דרך, לאותה תוצאה, וזה לא פועל. הרגישות הזאת, להבין את נפש האדם את יכולותיו, היא רגישות לא פשוטה להשגה – אך מתבקשת. שנזכה לאמץ אותה.