וְהוּמָת וְתָלִיתָ

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. (דברים, כ"א, כ"ב- כ"ג)

בפרשת כי תצא אוסרת התורה להלין נבלת אדם שנשפט, הוצא להורג ונתלה, ומסבירה התורה את האיסור בכך ש– קללת אלוקים תלוי. הפרשנים מנסים להסביר את מהות הציווי ומה היא הקללה המדוברת ונלך בעקבותיהם במטרה לבאר את הציווי ומהותו.

מיהו הנתלה?

במשנה מובאת מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בשאלה מיהו אותו חוטא שנתלה:

כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. (סנהדרין, ו', ד')

המשנה מביאה שתי דעות: רבי אליעזר סובר שכל אדם שנענש בסקילה נתלה לאחר סקילתו, ואילו חכמים סוברים שרק המגדף את ה' ועובד העבודה זרה הם שנתלים לאחר סקילתם. הספרי מסביר כיצד נלמדו הדעות במשנה ומה שורש המחלוקת:

ותלית אותו – יכול יהיו כל הנסקלים נתלים? תלמוד לומר: כי קללת אלהים תלוי- אחר שריבה הכתוב ומיעט, מה אנו למדים מן המגדף? מה מגדף מיוחד שפשט ידו בעיקר והוא נתלה, כך כל הפושט ידו בעיקר הוא נתלה.

רבי אליעזר אומר: מה המגדף מיוחד שהוא נסקל והרי הוא נתלה, כך כל הנסקלים נתלים. יכול יהיו תולים אותו חי? תלמוד לומר: והומת.

חכמים לומדים שהתלייה מיוחדת רק לאלו שחיללו שם שמים והם המגדף את ה' ועובד הע"ז – שהוא כדוגמת המגדף, הם שנתלים לאחר סקילתם. לעומתם רבי אליעזר סובר שהלימוד מהמגדף הוא שכשם שהוא נסקל ונתלה – כך כל מי שנסקל נתלה לאחר סקילתו. הגמרא במסכת סנהדרין (מ"ה, ע"ב) ומלמדת ששורש המחלוקת הוא במידה שבה נדרש הפסוק:

רבנן דרשי כללי ופרטי [חכמים דורשים בדרך של כללים ופרטים] כך: מה שנאמר "והומת ותלית" — הרי זה כלל, "כי קללת" ('קללת' מתייחס למגדף) — פרט, אי הוו מקרבי להדדי [אילו היו אלה קרובים זה לזה] בפסוק אחד אמרינן [היינו אומרים] לפי אחת המדות (מדת "כלל ופרט") שאין בכלל אלא מה שבפרט (שרק מי שבפרט, המקלל, הוא שבכלל ולכן רק המקלל יתלה). והיינו אומרים: הני [אלה (מגדפים)] — אין [כן (נתלים)], מידי אחרינא [דבר אחר (נסקלים אחרים)] — לא (לא נתלים), והיינו קובעים שרק מי שקילל את ה' דינו בתלייה, השתא דמרחקי מהדדי [עכשיו שהם מרוחקים זה מזה (לא נמצאים באותו פסוק)], אהני לרבויי [הועיל הדבר כדי לרבות (במקום למעט, הפרט למעשה מביא לריבוי של הדברים הדומים לו שגם הם יהיו כחלק מהכלל, והריבוי הוא לגבי המומתים על עבודה זרה)] בעבודה זרה דדמי ליה [שדומה לו, למקלל] בכל מילי [הדברים], ר' אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי [דורש בדרך של ריבויים ומיעוטים], "והומת ותלית" — רבוי הוא, "כי קללת" — מיעוט. אי הוו מקרבי להדדי [אם היו קרובים זה לזה (אז הריבוי היה מתייחס רק למה שקרוב למיעוט ולכן:)] לא הוו מרבינן [היינו מרבים] על ידי כך אלא עבודה זרה דדמי [שדומה] לה, לקללה בכל מילי [הדברים (ששתיהן חטא כנגד ה')], השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי [עכשיו שרחוקות זו מזו (לא באותו הפסוק) הועיל הריבוי לרבות] שאר הנסקלין. (סנהדרין, מ"ה, ע"ב – מ"ו, ע"א, עם ביאור שטיינזלץ והערות)

חכמים קשרו בין המגדף, שלא נזכר בפירוש בפסוק, ובין הציווי בכך שדרשו שקללת אלוקים היא החטא, דבר שבא לידי ביטוי בדברי הבכור שור:

כי קללת אלהים תלוי – כי על קללת אלהים אדם תלוי…

משמע שהמילה כי באה במובן של בגלל וכך יוצא שבגלל שקילל אלוקים הוא, האדם, תלוי.

בדיון המובא בין החכמים במשנה נפסק להלכה כדעת חכמים, וכך מביא בעל ספר החינוך:

לתלות המחויב לתלות – שנצטווינו לתלות מי שיתחייב תליה בבית דין. וידוע שכל הנתלים נסקלים בתחילה, ועל זה נאמר: ותלית אותו על עץ. ודין התליה הוא במגדף ועובד עבודה זרה לבדם כדברי חכמים…

דגש נוסף שמביאים חכמים הוא שהתלייה אינה העונש העיקרי, ודבר זה נלמד מההדגשה שמביאה התורה והומת:

והומת ותלית – שייך לראשית⁠־ המשפט. לא בא הכתוב כאן לומר בלשון צווי להוסיף לעונש המוות בתנאים מסוימים גם תלייה, אלא שלשון הכתוב הוא כאילו זה דבר ידוע מכבר, ובכלל תורה שהייתה עד עכשיו בעל פה, שנמסרה כבר לדיינים מתחילה. כאן בא הכתוב להוסיף להלכה הידועה מכבר את האזהרה, שלא להוציא לפועל את העונש בצורה כזאת שתהא בה משום טומאת הארץ. (רד"צ הופמן)

נקודה נוספת שצריך להתייחס אליה נמצאת בפרשת המקלל (ויקרא, כ"ד, י') ושם למדו חכמים שיש כמה דרגות בעונשו של המקלל, וכך מסביר הרלב"ג:

ואל בני ישראל תדבר לאמר, איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו – למדנו מזה שהמקלל הוא בכרת; וכן התבאר זה בפרשת בהעלותך. ולזה אם לא היו שם עדים והתראה – יתחייב כרת; ואם היו שם עדים והתראה, ופירש את השם המפורש וקיללו בשם מן השמות המיוחדים לה׳ יתעלה — כמו ׳אל׳ ו׳אלהים׳ ו׳שדי׳ ו׳צבאות׳ ומה שידמה להם — הנה יהיה נסקל, כמו שנתבאר בפסוק הבא אחר זה. והוצרכה התורה לכפול המאמר בזה, שלא נחשוב שיהיה מה שנגזר על המקלל ההוא הוראת שעה ולא ינהג זה הדין בכל מקלל.

הרלב"ג מביא שני מקרים ביחס לעונש והם תלויים בשאלה האם שמע אדם אחר את דברי המקלל או לא? והאם נעשתה התראה בעדים או לא? התשובה על שאלות אלו יכריעו האם ייענש בכרת או בסקילה. בנוסף מביא הרלב"ג חלוקה נוספת והיא: מה הנאמר? חכמים דנים האם בכדי שיחשב החוטא מקלל הוא צריך לגדף את השם מפורש או שעל כל כינוי מכינויי הקב"ה הוא נענש, ומשמעות הדברים נוגעת לשאלה האם יסקל או שה' יענישו בכרת, וכך מסכם היש"ר (ר' יצחק שמואל ריגייו, איטליה, המאה ה- 19):

כי יקלל אלהיו – אם יקלל שם אלהים, ישא חטאו בכרת, כי שם אלהים נאמר גם על המלאכים ועל הדיינים, ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל? לכן השם לבדו היודע פשעו יכריתנו מארץ החיים. אבל ונוקב שם ה׳ שפירש שם המיוחד שלא יתערב עם שם זה אלא הוא לבדו, מות יומת בסקילה, ודווקא שיקלל, כי מלת יקלל שבכתוב זה נמשך לכתוב השני. והטעם אם בעת שיקלל יפרש השם הנכבד יומת בסקילה בנקבו שם כאשר עשה בן המצרי: (יש"ר על ויקרא, כ"ד, ט"ו)

בפרשת אמור, לאחר תיאור פרשת המקלל, מחלקת התורה בין שני מצבים – מקלל ונוקב:

(טו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. (טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְהֹוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כׇּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנׇקְבוֹ שֵׁם יוּמָת. (ויקרא, כ"ד)

ומכך למדו חכמים שהמקלל הינו מי שלא פירש את השם המפורש ואילו הנוקב הוא מי שכן (רשב"ם), וכמו שראינו לעניין ה יש השפעה על סוג העונש שיקבל.

כיצד היא התלייה?

המשנה מתארת כיצד נעשית התלייה:

כיצד תולין אותו? משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ומקיף שתי ידיו זו על גב זו ותולה אותו. רבי יוסי אומר הקורה מוטה על הכותל ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין ומתירין אותו מיד… (מסכת סנהדרין)

המשנה מתארת שאת התלוי מורידין מיד, והספרי מסביר:

כי קבור תקברנו – מצוות עשה. כיצד עושים לו? ממתינים לו עד שחשיכה ותולים אותו ומתירין אותו…

בהמשך לגנאי הנוצר מהתלוי, ואולי גם בשל הקושי הרגשי לראות את הנסקל תלוי, מלמדים חכמים שהתלייה נעשית לזמן מועט ואז הוא מורד ונקבר:

ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ולנשרפין נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן והקרובים באים ושואלים בשלום הדיינין ובשלום העדים כלומר שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם… (מסכת סנהדרין)

שני ציוויים:

נחזור אל הפסוק בו פתחנו ונראה שמופיעים בו למעשה שני ציוויים: האחד- שלא להלין את התלוי, והשני- לקבור את התלוי בו ביום. בנוסף לכך התורה מביאה את הסיבה לציוויים: כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ… ר' עובדיה ספורנו (שיעורי הספורנו) מסביר שאיסור הלנת התלוי נובע מהטעם קללת ה' תלוי, ואילו ציווי הקבורה נובע מטעם לא תטמא את אדמתך:

ואמר כי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת ותלית אותו על עץ, לא תלין נבלתו על עץ – כי קבור תקברנו ביום ההוא, והם שני ציווים. ואחר כך נתן סיבת כל ציווי וציווי ואמר, על שאמרתי לך ׳לא תלין נבלתו על עץ׳ – הסיבה היא לפי כי קללת אלהים תלוי….ולכן ציוותה התורה ש׳לא תלין נבלתו׳… ועל הציווי השני שאמר ׳כי קבור תקברנו ביום ההוא׳ – נתן הסיבה ואמר ולא תטמא את אדמתך אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה:

נתמקד בכל אחת מהסיבות וננסה להבין כיצד הן מסבירות את הציווי אליהן הן מתייחסות:

ולא תטמא את אדמתך:

התורה מסבירה את הציווי לקבור את התלוי בפרט ואת המת בכלל (גם הרמב"ם וגם בעל ספר החינוך לומדים מהפסוק על מצוות קבורה) בכך שלא נטמא את האדמה, ומסביר הרשב"ם: שאם לא היה נקבר יטמאו בו נוגע או מאהיל, וכוונתו שעלולים אנשים לנגוע במת או להיטמא ממנו ובכך תיטמא האדמה – מה ומי שנמצא על פני האדמה יטמאו. הסבר זה אינו מיוחד דווקא למת התלוי אלא בכלל לכל מת. ועל דרך זו מסביר גם שד"ל:

ולא תטמא את אדמתך – ועוד טעם אחר שאין ראוי שתגרום טומאה לארצך, מה שיהיה אם יונח הפגר תלוי עד שיפול איברים איברים ויתפזרו חלקיו כה וכה.

אם לא הינו מצווים לקבור את המתים היה עלול להיווצר מצב שבו אדם היה יכול להיטמא בטומאת מת בקלות מעצם הליכה בבחוץ, ובאותה מידה היה גם עלול שלא לשים לב לכך ולהגיע למקדש כאשר הוא טמא מת. מוסיף על כך הגאון מוילנא באדרת אליהו מסביר למה השתמשה התורה דווקא במילה אדמתך:

ולא תטמא את אדמתך – הוא בית המקדש ששם מזבח האדמה ולכן נאמר אדמתך שמשם נברא אדם הראשון ממקום המזבח.

מקום המקדש הוא מקום היווצרותו של האדם, ולכן אדמת המקדש היא אדמתך – אותה אדמה שממנה גם אתה עשוי.

יוצא  מהדברים שמשמעות האיסור היא למנוע את טומאתם של אלו המהלכים על האדמה ולא של האדמה עצמה, אך לעומת זאת הרש"ר הירש מעלה רעיון בו נושא הציווי היא דווקא האדמה עצמה:

אדמתך – ״אדמת האדם״ ניתנת לך כדי שעל ידה תקיים את מלאכת האדם, הדומה לבוראו והחופשי מבחינה מוסרית. אדמה זו איננה מקום ראוי ללבוש הגופני שממנו נפרד האדם, שכן גופת הנפטר כפופה לחלוטין להכרח הכפייה החומרית; לפיכך צריך לסלק את הגופה המתה מעל פני ״אדמת האדם״ ולמוסרה לעפר הארץ, שממנו לוּקחה… תן לאדמתך להישאר בטהרתה, ובשירותו של אדם חי, שהוא בן חורין וטהור בחייו, ״ולא תטמא את אדמתך אשר ה׳ אלקיך נתן לך נחלה״.

האדמה היא מקום שניתן לאדם בכדי שידמה לקב"ה מבחינה מוסרית, על ידי כך שהיא מאפשרת לאדם לבטא דמיון זה דרך התנהגותו המוסרית ופעולותיו המצמיחות. ומשום כך לא ראוי לתת מקום לביטוי ההפוך – לגופת האדם שניטל ממנה הדבר שמדמה אותה לה' והחזיר אותו למעמד החומרי הכפוף לטבע. לכן צריך 'לטהר' את האדמה מהמפגש הגלוי עם הגוף המת ולהחזירו למקום ממנו הוא בא וכך לא תיטמא האדמה.

הרמב"ן מעיר שהאיסור אינו קשור רק בטומאת המקדש (כפי שנרמז מהמילה אדמתך) אלא ישנו גנאי כללי בכך שנבלת האדם אינה נקברת:

ולא תטמא את אדמתך – על דעת רבותינו, איננו טעם בלבד בעבור שלא תטמא את אדמתך, שאם כן, יהיה מותר בחוצה לארץ…

והרש"ר הירש מוסיף גם הוא שיש עניין בקבורת המת גם ללא קשר למקדש:

אולם חובת קבורת הגופה נחשבת חובה גם כלפי האדם שנפטר, שכן אישיותו מיוצגת על ידי הלבוש הגופני שהוא משאיר אחריו. לפיכך יש לשמור את הגופה, שלא תתגלה בביזיון… ולא עוד, אלא שמת שלא נקבר מהווה ״בזיונא דכולהו חיי״, ביזיון לכל בני האדם החיים (טור יו״ד שמח), שכן כבודם הגופני מתבזה על ידי מראה הגוף המרקיב (עיין לחם משנה, הלכות אבל יב, א).

מהי קללת התלוי?

חכמים דנו בשאלה מהי קללת ה' המדוברת בפסוק ושבגללה מצווה ה' שלא להלין את התלוי על העץ בלילה? איסור זה היה כל כך משמעותי בעיני חכמים עד שמסופר שהתליה נעשית בלילה ולזמן מועט בלבד:

כיצד עושים לו? ממתינים לו עד שחשיכה ותולים אותו ומתירין אותו, ואם לאו עובר עליו בלא תעשה, שנאמר: לא תלין נבלתו… (ספרי דברים)

הרשב"ם מסביר ועונה שמדובר על קללה ממשית המופנית לאותם אנשים ששפטו את המת – הדיינים:

כשרואין בני אדם את התלוי, רגילין לקלל את הדיינין, או קרובים של הרוג, או שאר בני אדם, לפי שפעמים על עבירה מועטת הוא נהרג, כמו מקושש…

לעומת זאת, המדרש ובעקבותיו גם רש"י, מסביר שקללת אלוקים היא במובן של ביזוי לקב"ה:

אמר ר׳ מאיר מושלו משל למה היה הדבר דומה? לשני אחים תאומים דומים זה לזה שהיו בעיר אחת. אחד מנוהו מלך, ואחד יצא ללסטיא. צווה המלך ותלאוהו כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי! צווה המלך והורידוהו: (מדרש תנאים)

הקללה היא מלשון ביזוי (ורש"י מדגים מספר מלכים: והוא קללני קללה נמרצת – ובכך התבזה דוד המלך), ומכיוון שהאדם נוצר בצלמו של הקב"ה, יש ביזוי לקב"ה בכך שדמותו תלויה בביזוי (שהתלייה היא המבוזה מכל המיתות, הרמב"ן).

המוקד של ר' מאיר במדרש הוא הקב"ה, שה' לא יתבזה מדמות התלוי, אולם היו שפירשו שהדברים מתייחסים דווקא למת ור' יוסף קרא מסביר שעצם התלייה היא עונש מספיק ולכן אין להלינו. קללת האלוקים היא חטאו ואילו – התלויה היא עונשו, ומשום שנתלה אין מקום להוסיף על עונשו ולהשאירו תלוי בביזוי:

כי קללת אלהים תלוי – מה שעשה עבירה שקלל השם כבר נטל שכרו ועונשו שהרי תלו אותו, ולכך לא תלין נבלתו.

הרמב"ן סובר לומר שהמושג קללת אלוקים אינו הסבר בפני עצמו אלא מתייחס להמשך שלא לטמא את הארץ:

ועל דרך הפשט יאמר: כי יהיה באיש חטא גדול שראוי להמיתו עליו, ולתלותו על העץ לגודל חטאו, אף על פי כן לא תלין נבלתו על העץ, כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה. ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת האלהים בארץ הקדושה…

לדעת הרמב"ן התלוי, מכיוון שהוא קללה- המקולל והמבוזה שבכול המיתות, כאשר הוא נשאר תלוי הוא מטמא את הארץ ולכן לא לראוי להלינו.

בין רש"י והבכור שור:

דבר מעניין נמצא רואים כאשר משווים את דברי שניים מגדולי הפשטנים, רש"י והבכור שור. כפי שראינו, במחלוקת סביב השאלה מיהו הנתלה? נקבעה ההלכה כחכמים שסברו שלא כל הנסקלים נתלים. לעומת זאת, כאשר קוראים את דברי שני החכמים עולה שהלכו דווקא כדעת המיעוט:

רש"י:  (כב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות – סמיכת הפרשיות מגיד שאם חסין אביו ואמו עליו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות, ויתחייב מיתה בבית דין. ותלית אותו – רבותינו אמרו: כל הנסקלין נתלין, שנאמר: כי קללת אלהים תלוי (דברים כ״א: כ״ג). והמברך את השם בסקילה.

(כג) כי קללת אלהים תלוי – זילזולו של מלך הוא, שהאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל בניו הם. משל לשני אחים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס לליסטיא ונתלה, כל הרואהו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזילזול, כמו: והוא קללני קללה נמרצת (מלכים א ב׳: ח׳).

בכור שור:  (כב) ותלית אותו על עץ – לפי הפשט נראה: אם יארע שתתלה אותו, לא תלין. אבל רבותינו אמרו (משנה סנהדרין ו׳: ד׳): שהוא מצוה, דכל הנסקלין נתלין.

(כג) כי קללת אלהים תלוי – כי על קללת אלהים אדם תלוי, שהרי מגדף נסקל ונתלה, וזהו נתינת טעם ללא תלין. לפי שדרך מגדף להיות נתלה, אני אומר לך לא תלין שום נתלה, שמא יאמרו הרואים: זה מגדף היה, והרים יד במלך, וזהו גנאי למלך. משל לאדם שבא וסטר את המלך על פניו ותלש שערו וזקנו. אף על פי שתלאו המלך, גנאי הוא למלך שיפרסמו ויאמרו שזה אדם סטר המלך, ולכך לא תלין.

כאשר משווים בין דברי הרב לדברי רש"י שמים לב להבדל עקרוני ביניהם, וכך מסביר רש"י:

אצל רש"י הזלזול מתייחס למה שיאמרו על המלך עצמו: כל הרואהו אומר המלך תלוי! עניין הגנאי הוא שמא יאמרו על המלך שהוא תלוי. המילים: כי קללת אלהים תלוי לא מתייחסות למעשים שהובילו לעונש, אלא למצב שלאחר העונש: כאשר נראה כאילו המלך הוא התלוי.  לעומת זאת הבכור שור שם את הדגש על מעשי האיש עצמו. קללת אלוקים מתייחסת לחטא של המת, והגנאי למלך לא נעוץ במלך אלא במעשי האיש: שיפרסמו ויאמרו שזה אדם סטר המלך. הגנאי הוא בכך שידעו אנשים את מה שעשה המת למלך.

מהיכן נובע ההבדל שבין הפרשנים?

נראה שהתשובה תלויה בדרך בה כל אחד מהם הבין מיהם הנתלים? רש"י מפרש שכל הנסקלים נתלים (כדעת דעה אחת בחז"ל, למרות שלא נפסקה להלכה, וכך מסביר זאת הרא"ם). פירוש זה מתבקש משום שהוא סובר שיש סמיכות בין הפרשיות של בן סורר ומורה ובין הנושא כאן:  סמיכת הפרשיות מגיד, ולכן, אם כל הנסקלים נתלים לא יתכן לפרש את המילים קללת ה' תלוי על החטא ועל המשך חילול ה' הנובע מפרסום החטא, וזאת משום שאין רק חטא אחד. משום כך מפרש שהקללה היא בדמיון לה' והגנאי הנובע מכך, שבכך זהים כל בני האדם ללא קשר לעצם החטא שבו חטאו, ולגבי כל אדם הנברא בצלם מתאים המשל של שני האחים שמביא רש"י. (ולגבי בחירתו של רש"י בדעה שלא נתקבלה להלכה ניתן לעיין בדברי הרא"ם באריכות).

לעומת זאת הרב בכור שור שם את הדגש דווקא על המגדף (למרות שמביא את הדעה שכל הנסקלים נתלים), וחושש שמא יבואו לטעות בכל הנתלים שהם חטאו באותו חטא, וכך יתחלל שם ה' יותר (כי על כל נתלה יאמרו שחילל את ה'), משום כך אסרה התורה להלין אף אחד שנתלה. צריך לציין שבגמרא בסנהדרין רש"י מפרש כדברי הבכור שור: כי קללת אלהים, מפני שבירך את השם נתלה והעוברים והשבים אומרים מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם וגנאי הדבר כלפי מעלה להיזכר…

מדוע הבכור שור לא פרש כדעת רש"י?

הרב גינזבורג מסביר שרש"י כאן המסביר בדרך זו כי הדברים מתיישבים עם הפשט – שלא פורש כאן שמדובר דווקא במגדף. ומשום כך הביא רש"י את משל האחים התאומים – שהרי לפי משל זה אין הבדל בשאלה מה היה חטא התלוי (ע"פ הרא"ם). הליכה בדרך זו תואמת את תפיסתו שיש בנושא סמיכות לבן סורר – שהרי הוא נסקל לא על שגידף, ומסיים הרא"ם שם ואומר: ודרכו של רש״י ז״ל בפי׳ החומש הוא שאינו מביא אלא המדרשות הקרובות לפשוטו של מקרא בלבד בין אם הם על פי ההלכה בין אם אינם ע״פ ההלכה…

מעניין לראות מדוע לא הלך הבכור שור בדרכו של רש"י, שהרי מבחינת היחס לדברי חכמים – גם הוא מביא את הדעה שלא נפסקה להלכה? ונראה שהבכור שור לא מפרש את הפרשות בהקשר של סמיכות, אך כדרכו הוא שם לב לפן האנושי בציווי (כיצד נתפס הציווי בעיני האנשים ומה הוא מעורר בהם מבחינה פסיכולוגית), ולכן סובר שמא יסברו שכל תלוי הוא מגדף ובכך העונש  מביא לידי ביזוי וגנות לה' ולדיינים ששפטו אותו.