מאמרים נוספים של הרב ניתן למצוא באתר עומק הפשט ואתר מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'
"אנחנו רוצים לזכות אותך", כך פתח שליח טלפוני מטעם עמותה לחלוקת סלי מזון את השיחה בינינו. השעה היתה שעת ערב מאוחרת בימים העמוסים שלפני ראש השנה, שנת תשס"ה.
"מתי יצא לך לקיים את מצוות שמיטת כספים?", הוא שאל אותי. אמרתי לו שמעולם לא קיימתי מצווה זו, שכן אין אנשים שחייבים לי כסף אלא ההפך, אני הוא זה שחייב כסף לבנקים. "נהדר", אמר הנציג והציע לי עסקה. "אז תן לנו לזכות אותך. אנו עומדים כעת בסוף שנת שמיטה, ויש מצווה של שמיטת כספים. בוא תלווה לעמותה סכום כסף לטובת חלוקת סלי המזון לקראת החגים, ובעוד מספר ימים, בתום השנה, תשמוט את החוב. ככה תזכה במצווה נדירה שלא רבים זוכים לקיימה."
"תגיד", שאלתי אותו בתגובה, "אתה במקרה נשוי?". "כן", הוא ענה לי. "נהדר", עניתי לו, "אז עכשיו אני רוצה לזכות אותך", אמרתי והצעתי לו עסקה. "מתי יצא לך לקיים אי פעם את מצוות מחזיר גרושתו? בוא אז תן לי לזכות אותך. בוא תתגרש, ואז אחתן אותך עם אשתך-גרושתך, וכך תוכל לקיים מצווה נדירה שלא רבים זוכים לקיימה". אינני יודע מה חשב אותו נציג על הצעתי; שכן הוא ניתק את השיחה מיד.
שלא יובן אחרת; חשוב וראוי לתת תרומות לעמותות ולסייע בחלוקת מזון לנזקקים. זה חסד גדול וחובה מוסרית. אבל אם מבקשים תרומה או צדקה, צריך לומר זאת במפורש, ולא להתחבא מאחורי מצוות שאינן קשורות ולהפוך את היוצרות, כאילו המקבל מזכה את התורם. גישה זו לא רק עושה מסחרה ממצוות התורה אלא גם מעוותת אותן. האם זו מטרתה של מצוות שמיטת כספים – לגייס מאנשים כסף? האם הכל נמדד בנקודות זכות שנוספות לנו בשמים? בחשיבה מעוותת שכזו אפילו גירושין יכולים להפוך לחיוב מן התורה.
לא מספיק לדעת מה כתוב בתורה, צריך גם להבין אותה. יש לזהות את המנגינה שמאחורי המלים, לשמוע לא רק מה אלוהים אמר אלא גם מה אלוהים רוצה. פרשת 'כי תצא' ממחישה זאת היטב. מילה אחת, החוזרת ונשנית בפרשה, קוראת לנו לקרוא את הפרשה מרובת המצוות הזו על פי ההקשר שלהן, להבין נכון את הסיטואציה, ומתוך כך להסיק מה אלוהים באמת ציווה.
*
פתיחתה של פרשת כי תצא לוקחת אותנו היישר אל תוך מחנה המלחמה:
כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה.
איזו מצווה עומדת לפנינו? האם יש מצווה לקחת אשת יפת תואר במלחמה? אבוי אם יקום רב שיעודד את תלמידיו לעשות זאת. כל בר דעת מבין שכאשר התורה מדברת על לקיחת אשת יפת תואר היא לא מחייבת לעשות זאת אלא נכנעת למציאות מסוימת. הרי לאורך ספר דברים הזהיר משה יותר מפעם אחת מפני השפעתם הרעה של עמי האזור על עם ישראל. הוא אסר להתחתן איתם וחייב להרוס את אליליהם. היעלה על הדעת שבפתיחת פרשת 'כי תצא' הוא יצווה לקחת מהם אישה במלחמה?
קביעתם של חכמים בנוגע למצווה זו "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" היא אפוא מתבקשת. הדרך הישרה היא שאדם לא ייקח אשת יפת תואר כלל. אלא שהתורה ידעה, שבזמן מלחמה נפשו של אדם סוערת, ואם לא יותר לו הדבר בדרך מסוימת הוא יעשה זאת באיסור, ולכן הורתה את הדרך הנכונה לעשות זאת – לקחת את האישה אל הבית, להגן על זכויותיה ולחכות שלושים יום – כל זאת מתוך מגמה ברורה שהיצר יצטנן והאדם יוותר עליה לבסוף.
אבל לא רק ההגיון מחייב פרשנות זו. גם הטקסט מלמד זאת. הכל טמון במילה הפותחת את הפרשה – "כי". מילה זו מעמידה את כל הכתוב בפרשיית אשת יפת תואר בתנאי. כלומר, אם או כאשר יזדמן לאדם לצאת למלחמה, ואם או כאשר יזדמן לו לפגוש בשבי באישה ואם או כאשר או יחשוק בה, אזי עליו לנהוג כפי שהתורה מורה לו. הסיפור הזה הוא אפוא עניין מקרי לחלוטין, שאינו רצוי מלכתחילה. רק אם קרה הדבר, מצווה האדם להתייחס לאותה אישה בצורה הומנית, לאפשר לה להתאבל על חייה הישנים ולהיכנס בגאווה לחייה החדשים. כל המפרש אחרת, ורואה במקריות הזו מצווה שמלכתחילה, מעוות את כוונת התורה.
*
בדרך הזו כתובות מצוות רבות אחרות בפרשה:
כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה…
כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו…
וכי יהיה באיש חטא משפט מות…
כי יקרא קן צפור לפניך…
כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה…
המילה "כי" מתגלה אפוא כמילת מפתח בפרשה. מילה זו מעידה על סגנונה הקזואיסטי של הפרשה ושל רבות אחרות ממצוות התורה, המנוסחות בדרך דומה. דיני התורה לא כתובים בצורת כללים תיאורטיים, מהם נגזרים הפרטים בצורה דדוקטיבית. להפך, התורה כותבת את דיניה בצורה של אירועים פרטיים, מקריים, שמהם ניתן לגזור בצורה אינדוקטיבית את כללי ההתנהגות הראויים. לשיטה ייחודית זו יש משמעויות שונות, אך בראש ובראשונה היא מלמדת על התודעה ההלכתית. דיני התורה עוסקים ברובם בתגובה למציאות מזדמנת והם אינם מצוות שיש לקיים מלכתחילה.
זהו גם הרעיון של מצוות שמיטת כספים, בה פתחנו. מצווה זו היא אחת הביטויים הנעלים ביותר לרגישותה של תורת ישראל כלפי העני והחלש. אם קיים אדם שנקלע לחובות ולא יכול להשתחרר מהם, מגיעה שנת השמיטה ומחייבת את המלווה לשמוט את חובו ולא לדרוש את הכסף. ברור שדין זה קיים רק אם קרה הדבר שבעל החוב נקלע לחובות שאין הוא יכול להחזירם. אבל האם מלכתחילה אנו מעוניינים ביצירת מציאות של חובות כדי לשומטם? ודאי שלא. תכלית המצווה היא לוותר על את הכסף, לא לגבות אותו.
את התובנה הזו על דיני הפרשה הזה ניסחו חכמים במדרש נועז (תנחומא):
'סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו'. לא פקדה התורה לרדוף אחרי המצוות, אלא כי יקרא קן צפור לפניך, כי תפגע שור אויבך, כי תראה חמור שונאך, כי תקצור קצירך ושכחת עמר… לגר ליתום ולאלמנה יהיה; כי תבצר כרמך… לגר ליתום ולאלמנה יהיה… כלם באו לידיך, אתה מצווה עליה – ולא לרדוף אחריה, והשלום – "בקש שלום" במקומך, "ורדפהו" – במקום אחר.
כשמדובר בעניינים חברתיים, אין צורך לרדוף אחרי מצוות, ודאי לא אחרי מצוות של אחרים. עוני ומחסור, תאווה או שנאה, אלו הם מציאויות שהחיים מזמנים לנו ואנו נדרשים להתנהל איתם נכון, לא ליצור אותם מלכתחילה. לכן, אין לרדוף אחרי מצוות הפרשה. יש לתת לחיים להתנהל בשגרה ולהגיב להם בדרך שהתורה התוותה. ואם יש מציאות כלשהי שאנו נדרשים ליצור, הרי שזוהי מציאות של שלום. זהו התחום שלאורו אנו נדרשים לעצב את חיינו מלכתחילה. בכך עלינו להשקיע מאמץ, לא בחיובים שאין לנו צורך בהם.
*
לצערנו, יש שאינם מבינים זאת. במקומות שונים בעולם תוכלו למצוא יהודים שמחפשים מרפסת או חצר שבהן יוכלו לקיים את מצוות שילוח הקן, במקום להבין שמצווה זו שייכת רק במקום בו האדם רוצה את הביצים, ואין שום תועלת בהפרדת האם מגוזליה לחינם. אדרבה, יש בכך מידת אכזריות.
במקומות אחרים תוכלו לראות אנשים שמחפשים בתחילת חודש ניסן חצרות עם עצי פרי כדי לברך עליהם את ברכת האילנות. גם הם לא מבינים שכאשר חכמים ציוו לברך את ברכת האילנות הם לא דרשו שנחפש כיצד לחייב את עצמנו בברכה אלא הורו לנו את התגובה למציאות קיימת. כשם שאין הם מצפים מאף אדם לרדוף אחרי ברקים או נופים מיוחדים רק כדי לברך ברכת "עושה מעשה בראשית", כך הם לא ציפו מאתנו לחפש אילנות כדי לברך עליהם. רק מי שנתקל במקרה בתחילת ניסן באילנות מלבלבים מברך. אדם אחר לא.
גישות שכאלו מעוותות את דמותה של ההלכה. אדם שמכניס עצמו לסיטואציות כלשהן כדי "לזכות" לקיים מצוות, הופך את ההלכה לעניין מוחצן, טקסי ומלאכותי, שאינו משתלב עם המציאות אלא כופה עצמו עליה. ההלכה בצורתה הזו איננה משולבת בחיינו אלא יוצרת עולם מקביל להם. תכליתה מופנית כלפי עצמה, והופכת לזכויות שאנשים מלקטים, בלא כל קשר למהלך החיים השגרתי.
דבר זה מנוגד לאופן בו הוצגו המצוות בתורה. לאורך ספר דברים מדגיש משה כי קיום המצוות מרומם את החיים ולא מנתק אותנו מהם. המצוות הן דרך של חיים, "וחי בהם", "ובחרת בחיים". השמיעה בקול אלוהים תביא לאריכות ימים בעולם הזה, "למען יאריכון ימיך על האדמה". המצוות הן "לטוב לנו לחיותנו כיום הזה". אין בתורה שאיפה להתנתק מן החיים ולאמץ התנהגויות זרות. אדרבה, הנחיית ההלכה היא שתמיד דעתו של אדם תהא "מעורבת את הבריות". לכן יש לתת למצוות ולהלכות להתנהל במסגרת החיים הריאליים ולא לרדוף אחריהן. מי שינהג אחרת, יהפוך את המצוות לעיקר את החיים לתפל, ובכך יוציא מהמצוות את הטעם שלהן.
*
בספרי 'יהדות על הרצף' עסקתי באריכות בתופעה הזו שקרתה להלכה. שנות הגלות הארוכות גרמו להלכה להתנתק מן החיים ולהתכנס לגטו. דינים הקשורים לכלכלה, צבא ומשפט, הפכו לפלפולים תיאורטיים המנותקים מכל הקשר ריאלי. במקביל, השפה הקבלית שהתפתחה בשנים הללו גרמה לתודעה הדתית להתמקד בעולמות המקבילים לעולמנו זה, ולהפוך את החיים הריאליים לכלי שרת להם. כפי שאמר לי בצעירותי אחד המחנכים שלי "אנחנו לא נוטלים ידיים כדי לאכול, אנחנו אוכלים כדי שנזכה ליטול ידיים".
זו תפיסה לא נכונה של ההלכה ושל המצוות. אכן, יש מצוות קיומיות שעל האדם לבצע מלכתחילה, מצוות כמו שבת וחגים. אבל רוב המצוות הן לא כאלה. רוב המצוות באות בתגובה לאירועי חיינו. דיני אבלות וכשרות, מזוזה, ברכות ודיני ממונות, ואפילו קרבנות – כל אלה הם תגובה למקרים שמתרחשים לנו. אדם רוצה לאכול בשר? שיאכל אותו בצורה כשרה. אבל ודאי שאין חיוב לאכול בשר מלכתחילה. אדם חטא? שיקריב קרבן, אבל אין מצווה מלכתחילה להביא קרבן יחיד. אדם בנה בית? שישים מזוזה. אבל אין חובה לבנות בית מלכתחילה. אל כל המקרים הללו אין חובה להיכנס מלכתחילה, באופן יזום, רק כדי לקבל איזו זכות. במקרים מסוימים אפילו היה כדאי שנימנע מהם.
לכן המילה "כי", המופיעה מאות פעמים בתורה, כה חשובה. חז"ל מלמדים שמילה זו משמשת בארבעה מובנים – אם (כאשר), אולי, אלא ושהרי. וכנראה שאין זה מקרי. הטקסט של התורה אחד אבל הקריאה בו יכולה לקחת אותנו לכיוונים שונים. הכול תלוי בקורא ובלומד. מילה קטנה, בת שתי אותיות בלבד, יכולה להפוך לגמרי פסוקים שלמים מציווי לתנאי, ולהורות דרכים שונות בקיום המצוות. זו האחריות הגדולה המוטלת על לומד התורה – לדעת להבחין מה רצוי ומה לא, מה ספק ומה ודאי. הבנת ה"כי" הוא המפתח המרכזי לקיום נכון של התורה.

הרב ד"ר עידו פכטר
נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.