גם לאחר יש צרכים חיוניים

שלוש סיבות עיקריות הופכות את פרשת "כי תצא" לפרשה האהובה עליי. האחת (ומבחינתכם הקוראים היא החשובה פחות), מדובר בפרשת הנישואין שלנו. השנייה, בפרשה זו מופיעות יותר מצוות מבכל פרשה אחרת בתורה (74 במספר), וכמעט כולן נוגעות לתחום שבין אדם לחברו. מצוות העוסקות בליבת התנהגותו של האדם כלפי הזולת וכלפי החברה, ובהתמודדות אמיתית עם סוגיות בנפשו של האדם. התמודדות עם השאלה איך מנצחים את "יצר לב האדם הרע מנעוריו" בכל יום מחדש. משימה לא פשוטה בכלל. 

שלישית, הפרשה מורכבת מסמיכויות בין מצוות. מהבחירה של התורה כיצד לסדר את המצוות, איזו מצווה למקם בסמוך לאיזו מצווה, לומדים חז"ל דברים נפלאים. כך, למשל, שלוש הפרשיות אשר פותחות את הפרשה מדברות על שלושה נושאים שונים: לקיחת אשת יפת תואר בזמן מלחמה, מצב שבו יש לאדם שתי נשים – אחת אהובה ואחת שנואה והורים שיש להם "בן סורר ומורה". על סמיכות פרשיות אלו כותב רש"י את הדברים הבאים:

"ולקחת לך לאשה" – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) "כי תהיין לאיש וגו'" וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו. (רש"י דברים כא, יא)

אחד הציוויים בפרשתנו, אשר מלמדים על רגישותה החברתית של התורה והגנתה על החלש, מופיע בפסוק הבא:

"לֹא-יַחֲבֹל רֵחַיִם, וָרָכֶב: כִּי-נֶפֶשׁ, הוּא חֹבֵל" (דברים כד, ה)

רש"י מסביר את המשמעות הבסיסית של הציווי: 

"לא יחבול" – אם בא למשכנו על חובו בבית דין, לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש.

במצב שבו אדם חייב כסף או כל דבר בעל ערך לאדם אחר, ובית הדין מחייב למשכן לאותו אדם משהו כערבון לתשלום החוב, אסור לאדם המלווה למשכן חפצים או כלים המשמשים את האדם הלווה לצרכים בסיסיים, כלים המשמשים עבורו "אוכל נפש". לא מעניין את התורה כמה הלווה חייב ולמי הוא חייב, יש קווים בסיסיים שאותם לא עוברים – לא לוקחים מהלווה כמשכון את הכלים החיוניים לו. כמה רגישות, הבנה חברתית ודאגה לחלש. 

לא לקחת את הרכב

כדי להבין את מהות הציווי טוב יותר, נפנה ללשונו המדויקת של הרמב"ם: 

והמצוה הרמ"ב היא שהזהירנו מחבול כלים שעושין בהם בני אדם הכנת מזונותיהם כגון כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבישול וכלי שחיטת הבהמות וזולת זה ממה שיקבצהו שום דבר שעושין בו אוכל נפש, והוא אמרו יתברך: "לא יחבול ריחים ורכב כי נפש הוא חובל". (ספר המצוות, מצווה רמב) 

הריחיים והרכב שימשו בעבר את האנשים לטחון את החיטה ולהכין לחם, מאכלו הבסיסי של האדם. בזה אסור לגעת. כלל בסיסי הוא שהתורה מדברת בלשון "הווה", אבל היא נצחית, ועקרונותיה וציוויה מתאימים לכל דור ולכל זמן. כיום לריחיים ולרכב יש שמות אחרים, אמצעים אחרים חיוניים בימינו ל"אוכל נפשו של האדם". אי אפשר לקבל מציאות, ולא משנה מה הנסיבות שלה, שהדברים הבסיסיים הללו לא יהיו בהישג יד של כל אדם.

בעל החזקוני, רבי חזקיה בן מנוח (1250-1310), והמלב"ים, רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), לוקחים את הציווי הזה כמה צעדים קדימה, ומדברים על פגיעה ביכולת פרנסתו של אדם כ- "אוכל נפש". כותב בעל החזקוני:

"רחים ורכב לא זו ולא זו בלבד, אלא כל דבר שהוא כלי אמנתו".

וכותב בהרחבה המלבי"ם: 

"לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל" – תרגם אונקלוס ארי בהון מתעביד מזון לכל נפש, ובש"ס (ב"מ קלט) במשנה לא רחים ורכב בלבד אלא כל דבר שעושים בו אוכל נפש, וא' מהפשטנים פי' כי נפש הוא חיי הנפש שהוא כל כלי האומן שמתפרנס על ידם, כי אם יקח כלי אומנתו במה יעשה עבודתו, והשכל יסכים לפירוש.

 פגיעה בפרנסתו של אדם היא פגיעה אנושה שהתורה לא מוכנה לקבל אותה, לא בשביל חוב ולא בשום מצב אחר בחיים. התורה נלחמת בזה, ומצווה את בית הדין ואת המלווה לא לפגוע באדם, לא לפגוע בפרנסתו וביכולתו להתפרנס בכבוד. לצערי, כיום לא לוקחים מספיק בחשבון את המשמעות הקשה של אובדן פרנסתו של אדם. ראיתי וחוויתי מקרים קשים שבהם אנשים פגעו במכוון באדם אחר, מבלי להבין לעומק את ההשלכות הישירות של מעשיהם. המהלכים האלו, שכל תכליתם הם פגיעה בפרנסתו של אדם, נעשים בקלות בלתי נסבלת ובלתי מתקבלת. 

מפגיעה בפרנסה – לפגיעה בנפש

בתחילה הזכרנו את סמיכויות הציוויים בפרשה זו. הציוויים המגיעים מיד אחרי הפסוק שעליו עמדנו עוסקים בגניבת נפש ובלשון הרע: 

"כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ, גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר-בּוֹ, וּמְכָרוֹ–וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת. זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". (דברים כד, ז-ט)

"גנבת נפש" היא שלילת עצמאותו של אדם בעל כרחו, העברה שלו ממצב של "בן חורין" למצב של עבד לאדם אחר. "גנבת נפש" היא הנמכתו של אדם למדרגה האנושית הנמוכה ביותר. דינו של אדם שעושה מעשה זה הוא – מיתה. 

בסמוך לאיסור זה מצווה התורה להישמר מנגע הצרעת, ומזכירה לנו על ידי הזכרת "מעשה מרים" על מה מגיעה הצרעת – על לשון הרע. 

רבי אברהם בן יעקב סבע (1440-1508), בעל "צרור המור", מרבני גירוש ספרד אשר מצא את מקום מושבו בעיר פאס שבמרוקו, מפרש באופן מופלא ומדויק את משמעות הסמיכות בין האיסור לחבול ריחיים ורכב ובין גנבת נפש ונגע הצרעת: 

ואמר "לא יחבול רחים ורכב", לפי שהיא אכזריות גדולה ממדות יצר הרע. ואמר כי נפש הוא חובל. להורות שתאותו של יצר הרע הוא להטעות לאדם קו לקו מקל לחמור. עד שמאבד נפשו. ויועצו לגנוב נפש מאחיו מבני ישראל. וזהו כי ימצא איש גונב נפש וכו'. וכל זה בסבת רכות לשונו המטעה לאדם בחלקת אמרים רכו משמן. בלשון הרע עד שמדבר כנגד השם. כאומרו שתו בשמים פיהם. וכבר אמרו זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע. ולכן סמך לכאן השמר בנגע הצרעת. כי יצר הרע נקרא נגע הצרעת לפי שמתפשט כצרעת. ולפי שלשון הרע הוא עון פלילי והורג טובים ורעים. לזה אמר זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים. שהייתה נביאה וצדקת גמורה ולקתה בצרעת ולא נשאו לה פנים. ואף על פי שלא דברה בדרך לשון הרע.  

לקחת לאדם את הריחיים והרכב – זו דרך "אכזריות גדולה ממידות היצר הרע". איזה דיוק. פגיעה בפרנסתו של אדם ולקיחת כלי אומנותו היא אכזריות נבזית ורשעות גדולה, שעלולה להוביל את האדם מהר מאוד גם לאבד נפש בישראל, לגנוב נפשות, וכל זה באמצעות רכות הלשון והשפה הנעימה והצבועה, המלטפת מחד וההורגת מנגד על ידי הוצאת שם רע. הוצאת שם רע על מישהו מובילה בהכרח לפגיעה בפרנסתו ולאיבוד נפשו. לעתי, זאת הרעה החולה של ימינו בין אנשים בשוק העבודה. אנשים לא מבינים מה המשמעות של הוצאת שם רע ככה סתם. מי שעושה כך – מסוגל גם למכור מישהו לעבד ולאבד את נפשו. 

סמיכות זו מייצגת בעיניי את נפש האדם. התורה מדויקת להפליא, וכאן היא מנתחת היטב את הכוחות הפועלים על האדם, ומסייעת לנו להתמודד עם המציאות. 

שנזכה ולו להבין את ההשלכות של דיבורנו ומעשינו. אם נבין את הדברים באמת, אין לי ספק שגם נעשה כל מאמץ כדי להימנע מהם.