עגלת קניות

בניו מומם

מה ניתן ללמוד מפרשת בן סורר ומורה ומדוע בכלל נכתבה אם אינה עתידה להתקיים? בעל הכלי יקר עונה על כך ברעיון חינוכי הפונה ליחיד ולחברה כולה.

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. (דברים, כ"א, י"ח)

בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת

בגמרא בסנהדרין מופיע דיון לגבי בן סורר ומורה ביחס לשאלה האם בכלל יכול להתקיים מצב כזה?

כְּמָאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת וְלָמָּה נִכְתַּב אֶלָּא דְּרֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר, כְּמָאן כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְאִיבָּעִית אֵימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָכַל זֶה תַּרְטֵימָר בָּשָׂר וְשָׁתָה חֲצִי לוֹג יַיִן אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ, אֶלָּא לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת. וְלָמָּה נִכְתַּב אֶלָּא דְּרֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן אֲנִי רָאִיתִי וְיָשַׁבְתִּי עַל קִבְרוֹ.

בעל הכלי יקר מעלה שאלה העולה ממסקנת הגמרא:

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה – אמרו רז״ל (סנהדרין ע״א.): בן סורר ומורה לא היה ולא יהיה, ולמה נכתב בתורה? אלא דרוש וקבל שכר, ומכל מקום חל עלינו חובת ביאור דבר זה למה כתבה תורה דבר שאינו בנמצא כלל?

הקושיה הגדולה שמעלה הרב היא: מדוע בכלל נכתבה פרשה זו בתורה? אם התורה כתבה על כך- משמע יש לו תוקף משפטי, הכוונה היא שהוא יכול להתקיים במציאות, אך קיום זה מתנגש הן עם הקושי הרגשי שיש במצב שבו אב או אם מוציאים את בנם להריגה, והן עם הקושי המשפטי- מהו חטא הילד? חז"ל פתרו את הקושי המשפטי בכך שהעמיסו תנאים על הסיטואציה עד שהביאו למצב שאינה יכולה להתקיים במציאות, ולכן הם אומרים: לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת, אולם עומדת בעינה השאלה אם אין סופה להתקיים אז מדוע בכלל נכתבה פרשה זו?

על מנת לענות על כך, מבהיר הרב את המטרה החינוכית שיש בציווי: הפרשה נכתבה כאזהרה לבני ישראל שידעו לשמור על כיבוד הוריהם. ז"א פרשת בן סורר ומורה מתבררת לא כמצווה העומדת בפני עצמה, אלא כאזהרה על מצוות כיבוד הורים ולכן גם אם אינה מתקיימת עדיין יש לה משמעות חינוכית.

הרב מתייחס לשאלות נוספות העולות מהפרשה ושהתשובה עליהן מצביעה על הרעיון שהביא:

גם יש להתבונן במה שנאמר כאן וכל ישראל ישמעו ויראו יותר מבשאר מצות פרטיות? ועוד: למה לא נאמר כאן 'ולא יזידון עוד' כמו שכתוב בפר׳ שופטים (דברים, י״ז, י״ג)?

 שואל בעל הכלי יקר מדוע דווקא על מצווה זו יש צורך לומר שהעם ישמעו ויראו (וּרְגָמֻהוּ כׇּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכׇל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ)? במה מיוחדת המצווה הזו מרוב המצוות שבתורה שעליהן אזהרה זו לא נאמרה? ואם כבר נוספה אזהרה זו, שואל הרב, הרי שבפרשת שופטים לגבי החובה לשמוע אל הכהן גם נאמרה אזהרה זו- אך שם הוסיפה התורה ואמרה: וְכׇל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד ולכן שואל הרב מדוע לא סיימה התורה כאן במילים: ולא יזידון עוד? ועל כך הוא עונה:

ואולי טעמו של דבר לפי שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה ולא נכתבה הפרשה כי אם כדי שישמעו הבנים ויראו ולא יעשו כדבר הזה, ומה שכתב: וכל ישראל ישמעו, היינו שישמעו פרשה זו ומשפט הכתוב בה ויראו הבנים מלהמרות עיני כבודם של אב ואם- ולכך לא נאמר ולא יזידון עוד . כי לשון עוד מורה על דבר הנעשה כבר שלא יהיה נעשה עוד וזה אינו שהרי בן סורר ומורה לא היה דברים מעולם, ולא נכתבה פרשה זו כי אם להפיל אימתה ופחד על הבנים!

מסביר הרב שיש צורך מיוחד לשמוע אל האזהרה הטמונה במצווה זו משום שהיא מצווה את הבנים שלא לחטא, דבר המתייחס לעם כולו שהם כולם בנים להוריהם, ולכן עליהם להתבונן ולראות שחוסר כיבוד הורים הוא מה גרם לאותו בן להיענש ולהישמר מכך.
לכן גם לא מוזכר בפרשה זו המילים: ולא יזידון עוד, שהרי הן מתייחסות למצב שבו לא יחזרו על חטא שכבר נעשה בעבר שוב, שהרי בן סורר ומורה לא היה ולכן אי אפשר לחזור עליו שוב. היפה בדברי הרב הוא שפרשה זו בעצם משמשת כמניעה למצב עליו היא מדברת: כאשר הבנים שומעים ולומדים את הפרשה, לימוד זה מביא אותם להיזהר בה ולכן הם לא חוטאים בכך ואין בנמצא בן סורר.

 

 

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם

בעל הכלי יקר ממשיך את המהלך בצורה מעניינת עוד יותר והוא מסביר מדוע לאזהרה זו יש משמעות גם במישור הלאומי:

אך קשה לי וכל ישראל ישמעו- וכל הבנים היה לו לומר?! כי אין צורך לפחד זה כי אם לבנים!

שואל הרב: אם מדובר על מצווה שבאה כאזהרה לבנים היה צריך להיכתב: וכל הבנים ישמעו ויראו, אך התורה מנסחת את דבריה על כל ישראל, מדוע? מכך הוא למד דבר נוסף הנלמד מהפרשה:

ובספר הזוהר דרש פרשה זו על כל ישראל ואני אומר שאין צורך בזה כי גם מפשוטה של הפרשה יש מוסר נפלא לכל ישראל שנקראו בנים לאל חי ויש לחוש שיסמכו על זה ויאמרו מאחר שאנחנו בניו אם כן ודאי אם יהיו בנים סוררים לא יביט און ביעקב וירחם עליהם כרחם אב על בנים ויוותר להם כדרך שהאב מוותר לבנו ויאמרו הקב״ה וותרן, וכן אמר משה בניו מומם (דברים ל״ב:ה׳) רצה לומר מה שקראם בניו זהו מומם כי סמכו על זה ועשו עבירות חבילות חבילות ובטחו באביהם שלא ימסרם ביד מדת הדין, על כן כתבה התורה שהדין דין אמת שאפילו האב חייב להביא את בנו לבית דין ולמוסרו למיתה ועל ידי זה ישמעו פרשה זו כל ישראל ויראו את ה׳ ולא יסמכו על מה שקראם בנים כי גם בב״ד שלמטה חייב האב למסור את בנו לב״ד וכן הדין גם בב״ד שלמעלה.

כשם שיש אזהרה בפרשה זו אל הבנים לשמור על כבוד הוריהם, ועצם לימוד הפרשה הוא צעד מניעה מפני חוסר כיבוד הורים, כך ברמה הלאומית הפרשה מהווה אזהרה ומניעה ביחס לקב"ה: הקב"ה נקרא אביהם של ישראל ובני ישראל נקראים בנים לה', ותחת הגדרה זו הם עלולים לבוא למחשבה מוטעית שמכיוון שהקשר מוגדר כקשר הורי אז כשם שהאב מרחם על בניו כך הקב"ה יסלח להם על כל מעשיהם.
מצוות בן סורר מלמדת את העם כי גם לאב יש אחריות ויש מצבים בהם הוא צריך להעניש, וקל וחומר שביחס עם הקב"ה יש מצבים בהם ה' יעניש את העם- במילים אחרות: רחמי האב אין משמעותם להתעלם מחטאי הבן. תפיסה זו, לדעת הרב, מבטא משה באומרו: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל – מומם של בני ישראל הוא המחשבה שבגלל שהם בניו מותר להם הכול.
מום זה מתבטא לא רק בכך שבני ישראל סומכים על הקב"ה בשעת חטא, אלא יותר מכך- שהם בטוחים שמגיע להם למרות החטא. מציאות כזו מציג הנביא יחזקאל ואומר:

(כד) בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה. (כה) לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ. (כו) עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ. (כז) כֹּה תֹאמַר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה חַי אָנִי אִם לֹא אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וַאֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאׇכְלוֹ וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ. (כח) וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר. (כט) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה בְּתִתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כׇּל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ:

המציאות שמתאר הנביא היא של אנשים חוטאים אך באותה העת מסתמכים על ייחוסם בשביל לדרוש את הארץ! וייחוס כאן הוא לא רק מבחינת היותם צאצאי אברהם, אלא בשל הבטחת הקב"ה לאברהם – משמע הם בטוחים כי הקשר הוא חד כיווני ולא תלוי במעשיהם. אך האם הייחוס הוא מה שמצדיק את הישיבה בארץ? התשובה היא שלא, ההצדקה היא ההליכה בדרכי ה', ומעניין להשוות מצב זה לימינו כאשר כל מני אנשים עושים ככל העולה על רוחם במישור המוסרי, אך כל כך בטוחים בזכותם להיות כאן רק כי הם יהודים…

Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.

דילוג לתוכן