אנחנו נמצאים בזמנים מורכבים בחברה הישראלית, עד כדי כך מורכבים שלפעמים אנחנו שוכחים את היסודות עליהם העם הזה נולד ושרד למעלה מ- 3,500 שנה. אחד מהיסודות עליהם מושתת עם ישראל הוא – השלום. כאשר היסוד הזה רעוע, מצבו של עם ישראל בהכרח מורע. זה נכון ברמה הלאומית ונכון ברמה הפרטית.
כל ארגון, משפחה או כל אורגן אחר שאין בו שלום, שהפרטים בו מחרחרי מלחמה כל העת, שקשה מאוד לייצר חיים משותפים והבנה הדדית – לא ישרוד. אורגן כזה לעולם לא יוכל לצמוח ולהתקדם ובטח לא לפרוץ קדימה, אם הוא ישרוד זה יהיה על הריסותיו. בעבר הרחוק הייתי עד מרחוק לארגון שהעובדים בו נלחמו זה בזה, במקום לסייע זה לזה, לא ראינו תועלות גדולות מהעניין ובטח לא היו הישגים משמעותיים.
פרשת "כי תצא" אשר נקרא השבת מכילה את מספר המצוות הרב ביותר, 74 מצוות. מרבית המצוות המוזכרות בה, נוגעות לבנייתה של חברה ישראלית ראויה וצודקת וניתן למצוא בה כללים לצדק כלכלי, התנהגויות בן אדם לחברו, סיוע לאחר, דיני הלוואות ודיני עבודה וכיוצא באלו. לצד סוגיות חשובות אלו, ישנן מצוות המיועדות לאדם עצמו, בינו ובין קונו, ולהלן רצף של שלוש מצוות הבאות ביחד :
"לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר, יַחְדָּו. לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים, תַּעֲשֶׂה-לָּךְ, עַל-אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ, אֲשֶׁר תְּכַסֶּה-בָּהּ". (דברים כב, י-יב)
מה טעמו של הציווי שלא ללבוש בגד העשוי מצמר (מקורו בבעלי חיים) ופשתים (מקורו בצומח) ביחד, מה מבקשת התורה ללמדנו ? בנוסף, ומה המשמעות של הסמיכות למצוות ציצית ?
ספר החינוך (מחבר לא ידוע, נכתב במאה ה- 13) אשר מונה את מצוות התורה ומביא את טעמן ושורשן מציין כי שורשו של איסור זה הוא העובדה שבאותם זמנים הלבוש של עובדי עבודה זרה היו משולבים בו צמר ופשתן יחדיו וביקש הקב"ה להרחיק אותנו מעבודת הכוכבים וממעשה הגויים ולכן אסרה עלינו התורה ללבוש בגד מסוג זה :
שֶׁלֹּא לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז – שֶׁלֹּא נִלְבַּשׁ בֶּגֶד הַמְחֻבָּר מִצֶּמֶר וּפִשְׁתִּים, וְזֶהוּ נִקְרָא שַׁעַטְנֵז, וְעַל זֶה נֶאֱמַר : "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו". רֶמֶז מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. כָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר מִשְׁפָּטִים בְּעִנְיַן מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (מצוה סב). וְהָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב בְּטַעַם הָאִסּוּר, לְפִי שֶׁהָיוּ כּוּמָרֵי עֲבוֹדָה זָרָה לוֹבְשִׁין בַּזְּמַן הַהוּא כֵּן, וְהוּא כָּתַב עוֹד כִּי הַיּוֹם עֲדַיִן מְפֻרְסָם הַדָּבָר אֵצֶל כּוּמָרִים שֶׁיֵּשׁ בְּמִצְרַיִם". (ספר החינוך מצוה תקנ״א)
הסבר אחר המובא במספר מפרשים הוא, כיוון שהקב"ה ציווה להכין את בגדי הכהן הגדול באופן המערבב כותנה וצמר (צומח וחי), לא רצה הקב"ה שאנשים יכינו דוגמת בגדי הכהונה אצלם ולכן אסר את הערבוב, בדיוק כמו שאסור לעשות דברים אחרים הנמצאים בקודש כמו קטורת או תבנית ההיכל. מסביר את הדברים רבי אשר בן יחיאל (הרא"ש, 1250-1327, גרמניה וספרד) :
"לא תלבש שעטנז. לפי שהפרוכת נעשה משש ושש כיתנא ומתכלת עמרא הרי צמר ופשתים יחדיו ולא רצה הקב"ה שיעשו בני אדם דוגמתו כמו שמצינו בקטורת ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. וכן ארז"ל לא יעשה אדם בית תבנית ההיכל אכסדרה תבנית אולם". (רא"ש על התורה, דברים כב, יא)
רבי יוסף בכור שור (המאה ה-12, מבעלי התוספות, צרפת) משתמש בביטוי מיוחד כדי להעביר את המסר באיסור זה בצורה חדה :
"משום דבגדי כהונה של כלאים, ולא ישתמש בשרביטו של מלך, דאף הם לשם מצוה כמו בגדי כהונה". (בכור שור, דברים כב, יא)
רבנו בחיי (1050-1120, ספרד) מביא שלושה פירושים שונים לציווי על איסור כלאים, נעמוד על שניים מהם כעת. על פי פשט הדברים כאשר הקב"ה ברא את עולמו, הוא ברא כל מין בנפרד. כאשר אדם מחבר מינים שהקב"ה קבע בבריאתו שתכליתם להיות נפרדים, הרי שהוא "מכחיש מעשה בראשית" ומתערב בנושא הבריאה. זה הרבה יותר משמעותי בכלאי בהמה וכלאי זריעה, אך הדבר גם בא לידי ביטוי בכלאי בגדים. הפירוש השני מובא על דרך הדרש ועניינו היא העובדה שהקב"ה ביקש לזכות את עם ישראל במצוות ולכן בכל מצב חיים נתן להם את האפשרות לקיים מצוות בזריעה, בקצירה ואפילו בלבישת הבגדים :
"וכל אחד ואחד נברא למינו כי כן יסד המלך יתעלה במעשה בראשית שיהיה כל אחד ואחד למינהו ומי שהוא מרביע או מרכיב שני מינין הרי הוא משנה ומכחיש מעשה בראשית שכתוב שם "למינהו" והוא עושה הפך ה' שרצה להבדיל בין המינין כאלו מראה את עצמו שהוא חושב כי לא יספיקו הנבראים שברא הקב"ה בעולמו והוא רוצה להתחכם ולהוסיף עוד שם מינין מחודשים על כל מה שברא חי העולמים… ועל דרך המדרש שדך לא תזרע כלאים זה שאמר הכתוב: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". נתן הקב"ה תורה לישראל כדי להנחילם חיי העולם הבא ולא הניח דבר שלא נתן בו מצוה לישראל, בא לחרוש לא תחרוש בשור וחמור יחדו, בא לזרוע שדך לא תזרע כלאים, בא לקצור ולקט קצירך לא תלקט, בא ללבוש לא תלבש שעטנז ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך". (רבנו בחיי, ויקרא יט, יט)
במדרש אגדה מובא הסבר אחר, לפיו הסיבה שהקב"ה אסר את לבוש הפשתים והצמר יחדיו, היא שהם היו המקור למריבה הראשונה בעולם, ממש בימים הראשונים של קיומנו :
"צמר ופשתים יחדיו. ולמה אלא מפני שקין הביא ממותר מאכלו מזרע פשתן והביאו לה' מנחה, והבל הביא מבכורות צאנו שלא נגזזו מנחה לה', ונתקבל מנחתו של הבל, ולא נתקבל מנחתו של קין, אמר הקב"ה יהא מנחתן של אלו דוגמא לדורות משום שלא נשתוו כך לא יתערבו במלבושי שעטנז". (מדרש אגדה, דברים כב', יא, א)
הרצח הראשון בעולם היה המקרה של קין והבל, עת היו בעולם נפשות בודדות בלבד. הקב"ה מעביר אלינו מסר חד וברור, שלום אני מבקש בעולם, שלום בעליונים ושלום בתחתונים. שלום. אם הצמר והפישתן היו מעורבים בצורה כלשהיא בסכסוך הראשון והחריבו את עולמי, אני אקבע את זה לעולמי עולמים ואדרוש מהעם שלי, העם שתכליתו להיות "אור לעולם כולו" לזכור כל הזמן, בכל עת שהם ילבשו את בגדיהם: שלום אני מבקש. מי שמחרחר ריב, אין לו חלק לא בעליונים ולא בתחתונים, כמו שמסביר רבנו בחיי בן אשר על מצוות כלאי הבגד (1050-1120, ספרד) :
" המעמיד תולדות למטה מין במינו גורם השלום למעלה כי הכחות הממונים הם משלימין מנויים הראוי כמו שצריך העולם השפל, והמעמיד תולדות למטה מין בשאינו מינו הרי זה גורם הפך השלום כי הוא מערבב הכחות העליונים ומבטל אותן ועוקר אותן ממנויים וזהו סוד הלשון של כלאים שהוא לשון מניעה כלומר בטול הכחות….ומה שנאסר לנו בבגדים והוא הצמר והפשתים לפי שהנולדים ראשונה קרבנם היה צמר ופשתים זה הביא הצמר וזה הביא הפשתים ולכך נאסר לנו חבור הצמר והפשתים יחדו לפי שחבור שניהם בכרס אחד לא עלה יפה כי היה בזה ערבוב כחות הגורם למה שהוא הפך השלום וסופו הוכיח על תחלתו כי רצח זה את זה בסוף ונאבדו שניהם מן העולם". (רבנו בחיי, ויקרא יט, יט)
איזה מסר עצום זה לימים שלנו, התורה מקפידה שלא יהיה עלינו בגד שיזכיר לנו את המריבה הראשונה בעולם. ואנחנו, אנחנו מנגד נאבקים ברחובות זה בזה, כאילו היינו קבוצה אחת בבחינת "קין" וקבוצה אחת בבחינת "הבל". אפשר להתווכח וללבן סוגיות ליבה בעם גם בדרכי שלום ודרכי נעם, בלי לשפוך דם ברחובות ובלי לשפוך דם במקלדות. כמה דם מכל הצדדים ומכל הקבוצות נשפך על המסכים, המקלדות, העיתונים, המודעות. כמויות אדירות. ואנחנו, אנחנו במקום לזכור שמקורנו ותכליתנו היא הגעה לשלום בעליונים ותחתונים, מתדלקים את המציאות.
אני מבקש לסיים בהסברו של הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) אשר מביא כמה עקרונות באריכות (נביא קטעים בלבד). הראשון, הלבוש הוא אחד הדברים המעידים על האדם יותר מכל והוא סימן הבדל מובהק בין הבהמה לאדם ולכן הוא צריך להיות מדויק ומתאים לנפש האדם. השני הוא, שבזה שהאדם מקיים את ציווי הקב"ה בבגדיו הוא מעיד על רצונו לקיים את העולם על פי חוקי הקב"ה ועל פי החוקים שטבע הקב"ה בעולם ושהוא חלק מהבריאה כולה המבקשת לקיים את העולם:
"התורה רואה את הלבוש כסימן מובהק המבדיל את האדם מבעלי החיים. במקורו ההיסטורי של הלבוש, טבוע לֶקח לאדם: הֶיֵה אדם, הישאר אנושי, אל תקשיב לקול הבהמה ואל תעשה כדוגמתה!… הפרדת הצמר מהפשתן בבגדים מזכירה לאדם את האל האחד המחוקק את חוקי המינים; ומזרזת את האדם לקיים את תכליתו המוסרית, שאליה בגדיו מורים את הדרך…. אדרבה, דווקא בשמירה זו הוא מצטרף בהרמוניה לכל יתר הברואים, השומעים בקול חוקי ה'". (רש"ר הירש, ויקרא יט, יט)
העיקרון השלישי קצת יותר מורכב והוא מבוסס על ההבנה שתכליתו של האדם היא להישאר אדם, להישאר אנושי ולהיות מופרד מהבהמה במובן הכי עמוק. בעוד שאצל הבהמה אין הפרדה בין החלק החייתי (המיוצג על ידי ה-"צמר") שהוא התנועה, התחושות לבין החלק הצמחי (המיוצג על ידי ה-"פשתן") שהוא ההזנה של האדם ופריה ורבייה, הרי שהאדם צריך לנהוג אחרת. את הכוחות החייתיים שלו (רצונות, תחושות) הוא נדרש לחבר לעליונים, לרוח ולעבודת ה', ולא לשאיפות של המזון והתאוות:
"גוף האדם – כגוף הבהמה – מכיל שני יסודות: הצומח (הזנה והתרבות), והחיה (הבחנה ותנועה). אך שונה אדם מבעל החיים לעניין היחס שבין שני יסודות אלה: בבעל החיים, היסוד החייתי משרת את היסוד הצמחי. הווי אומר, שההבחנה, התחושה והתנועה, משמשות את דחפי הגוף למזון ולפרייה ורבייה. אולם לאדם ישנה תכלית אחרת. תפקידו הוא, לשעבד בקרבו את היסוד הצמחי ליסוד החייתי, ואת היסוד החייתי ליסוד האנושי; עליו לשעבד את כוחותיו השפלים לרוחו השכלית ובעלת הרצון החופשי. ובאמצעות הרוח, ישתעבדו גם החי והצומח אל ה' ואל רצונו הקדוש. האדם משול לפירמידה המורה כלפי מעלה אל ה', ואילו בעל החיים הוא בבחינת מעגל סגור. בבעל החיים, כוחות החי והצומח שלובים ואחוזים זה בזה….באדם, צמר ופשתים צריכים להיות מופרדים; לכל אחד יינתן תחומו המיוחד לו. אַל לו לכוח החייתי לנטות כלפי מטה אל החושניות הצמחית; אלא כלפי מעלה אל הרוח האנושית בעלת הרצון החופשי. צריך לעדן את היסוד החייתי שבאדם באמצעות קיום מטרות הקדושות לה'…. לפיכך, אם אדם משפיל את היסוד החייתי שבו מטה אל היסוד הצמחי; אם במקום לרומם את חושיו ורצונותיו אל ה', הוא מצרפם אל החושני והצמחי; אם הוא מחבר צמר ופשתים בלבוש מראהו האנושי – הרי שבמידה שהוא מחבר עצמו לחושניות, הוא מתנתק מה'. הוא אף מביא לידי כך שה' ירחק ממנו…". (שם)
ולסיום מסביר הרש"ר הירש מדוע, אחרי כל זה, בציצית ובבגדי כהונה לא קיים איסור שעטנז :
"בציצית, וכן באבנטו של הכהן ובבגדי הכהן הגדול, נדחה איסור שעטנז. מצוות אלה מייצגות את קידוש כללות האדם, קידוש שמגיעים אליו על ידי השתעבדות מוחלטת לתורה; ולהשתעבדות זו ניתן ביטוי חיובי בציצית ובבגדי כהונה. כאשר אדם מגיע למדרגה זו, בטל בקרבו ההבדל בין היסוד החייתי ליסוד הצמחי". (שם)
בגדי הכהן הגדול והציצית על האדם מסמלים את השעבוד הכולל לקב"ה, לעבודת ה' האמיתית וכאשר אדם מגיע למדרגה של ביטול כזה לעבודת הבורא, אין לו כבר יסוד חייתי ויסוד צמחי.
שנזכה להרבות שלום בעולם, להידבק בעבודת הבורא ולהגיע לתכלית האמיתית של האדם. שבת שלום.
אבי כהן סקלי
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".