יש אמיתות פשוטות שלעתים חומקות מאתנו. כך אירע למתן תורה. אם נשאל אדם מן השורה מתי ניתנה תורה, הוא וודאי יענה שהתורה ניתנה במעמד הר סיני. אבל האמת הפשוטה היא שהתורה, כפי שהיא מצויה בידינו, לא ניתנה בסיני אלא בסוף שנת הארבעים למסע במדבר, ימים ספורים לפני פטירתו של משה. כך מסופר לנו בפרשת 'וילך', רגע לפני חיתומה של התורה: "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכוהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל".
קשה לשער אחרת מכך. הרי במעמד הר סיני עוד לא אירע חטא העגל או חטא המרגלים, משה לא ידע אז שהוא לא יכניס את בני ישראל לארץ, וגם הרבה מצוות ניתנו מאוחר יותר, בהמשך התורה, במהלך המסע במדבר. בלתי אפשרי לומר אפוא שהתורה ניתנה במעמד הר סיני. משה לא ידע אז את כל מה שנגלה יחד אתו בהמשך התורה.
אז מה אירע במעמד הר סיני? מדוע בכל זאת אנו רואים במעמד הזה את מתן תורה?
*
כדי להבין את הסיפור שלפנינו אני מבקש להבחין בין שני סוגי התקשרויות שקיימים בעולמנו: התקשרות של חוזה והתקשרות של ברית. התקשרות של חוזה היא התקשרות משפטית. תכליתה להביא לביצוע מעשים מסוימים בדרך שנקבעה מראש. כך, כשאנו מבצעים כל פעילות עסקית שהיא אנו מממשים חוזה שבין הספק לצרכן. כשאזרח במדינה משלם מיסים או מציית לחוק הוא מממש חוזה שבינו ובין המדינה.
בהתקשרות חוזית, אין משמעות להתקשרות מעבר למעשה כשלעצמו. אין אנו מתעניינים ברגשותיו או מחשבותיו של לקוח המשלם מכספו על מוצר מסוים או של אדם המשלם קנס לשלטונות. העיקר שהתשלום הועבר מצד הלקוח והמוצר סופק על ידי המוכר. השיח המאפיין התקשרות שכזו הוא שיח של תגמול וסנקציות. מי שיבצע את המעשה הנכון יזכה בתגמול, כמפורט בחוזה. אם לא, הוא ייקנס. בנוסף לכך, מן העת שתנאי העסקה הושלמו, אין עוד תוקף להתקשרות בין הצדדים. החוזה נגמר.
התקשרות של ברית היא סיפור אחר. גם בברית יש מעשים, אבל אלו אינם מהות ההתקשרות אלא רק ביטוי שלה. התקשרות של ברית היא התקשרות קיומית, שנוגעת לזהותם של שני הצדדים. כששני אנשים נכנסים לברית, אישיותם מתעצבת מחדש, חייהם משתנים. מעתה הם קשורים באופן קיומי האחד לשני.
התקשרות של ברית מחייבת כמובן ביצוע מעשים מסוימים. כשעולמי כרוך בעולמו של מישהו אחר הדבר מחייב אותי לנהוג עמו כפי שהוא מצפה ממני. הברית דורשת ממני לנהוג במחויבות ובנאמנות כלפיו, ולבצע פעולות שבהן הוא חפץ. אך המעשים הם רק תוצר של ההתקשרות, ולא ההתקשרות עצמה. מסיבה זו, בקשר של ברית, חשובים לנו הכוונה ולא רק המעשה. ברית דורשת בראש ובראשונה את הלב של האדם לפני שהיא מדברת על הפעולות שהוא עושה. הברית גם ממשיכה להתקיים לאחר השלמת המעשה. היא חוויית חיים ולא רק פעולה.
נדמה שאין דוגמה טובה יותר להתקשרות של ברית מאשר נישואין. כשגבר נושא אישה הם לא נכנסים למערכת יחסית חוזית. אין כאן עסקה שמייצגת מפגש של אינטרסים ושתכליתה לספק לכל צד את צרכיו. התקשרות של נישואין היא דבר עמוק מכך. נישואין הן מיזוג של שתי ישויות לאישיות אחת. ליבם של שני בני הזוג מתחבר. חייהם הופכים לקשורים ותלויים זה בזה.
כמובן שברית הנישואין מצמיחה חיובים ופעולות. כדי לקיים את הברית, שני בני הזוג צריכים לשמור אמונים זה לזה, להימנע מפגיעה הדדית ולעשות מעשים שייטיבו עם הצד השני, כפי שאנו רושמים בכתובה. אבל החיובים הללו הם רק תוצר של הברית ולא הברית עצמה. גם מי שיקיים את כל חובותיו הרשומות בכתובה, אך יבגוד בבת זוגו או לא יתייחס אליה בצורה הראויה, יחלל את הברית. אין כאן קשר של נישואין. הבחנה זו הנה חיונית לביסוס קשר זוגי בר קיימא.
*
נשוב אל התורה. מהי תורה בעינינו? האם היא מסמך של חוזה או מסמך של ברית?
רבים מתבוננים היום על התורה בצורה של חוזה. בתפיסתם, אלוהים דורש מאתנו סך של פעולות, שברגע שנבצע אותן נזכה בתגמול. יש כאן מפגש של אינטרסים: אלוהים מעוניין שנקיים את רצונו, ואנו מעוניינים בתגמול המובטח עקב כך, בעולם הזה או בעולם הבא. כמו בכל עסקה, תשומת הלב הגדולה ניתנת בתפיסה זו למעשים, ואילו ללב ניתן משקל מועט. העיקר הוא שהאדם יבצע את המעשה הנכון; פחות מעניינות אותנו הכוונה, האמונה או החוויה הדתית שעומדות ברקע. זוהי גישה שניתן לכנותה 'אורתופרקסיה', כלומר דתיות שמתמקדת במעשה (פרקסיס), והיא מאפיינת חלקים גדולים מאד בעולם הדתי של היום.
לגישה זו, התורה אכן ניתנה רק בסוף שנת הארבעים. רק כשמשה איגד את כל חלקי התורה שנכתבו לאורך ארבעים שנות הנדודים במדבר בספר אחד ורשם את כל המצוות ניתן לדבר על מתן תורה. אז התברר מה סך כל המצוות שאלוהים מבקש מבני ישראל לקיים. לפני שהכול נכתב או פורט, אי אפשר לדבר על עסקה. החוזה לא הושלם.
אבל גישה זו חוטאת למהותה של תורה. התורה בראש ובראשונה מהווה את כתב הברית בין עם ישראל לקב"ה. עניינה הוא הקשר הבלתי אמצעי בין העם ובין אלוהים. כשאנו לומדים תורה איננו רק מקיימים מצווה מתרי"ג מצוות; אנו מתקשרים בכך אל זהותנו, אל אלוהים. כשאנו מנשקים ומכבדים את ספר התורה איננו רק מצייתים להלכה המחייבת אותנו לעשות כן; אנו מבטאים בכך את ההתקשרות שלנו אל מקורה הנשגב. התורה היא המצע לכינון הברית בין עם ישראל ובין אלוהים. תכליתה היא לשנות ולעצב אותנו, לא רק לגרום לנו לפעול בצורה מסוימת.
על כך סיפר הרב שג"ר בשם רבו, הרב אריה בינה, שכשראו בישיבת מיר בחור שהחל להתנהג בצדיקות אמרו שזהו סימן שהבחור הפסיק ללמוד. אם אדם מתרכז יותר מדי במעשים סימן שאין לו מספיק ביטחון בקשר. מי שמתאמץ יותר מדי לרצות את הצד השני סימן שעולמו הפנימי לא מספיק נוכח בברית. בעולמה של היהדות, כדברי הרב שג"ר, "לימוד התורה עצמו הוא האפיק שדרכו זורמות התשוקות הדתיות של האדם". שם מצויה הברית.
*
כעת ניתן להבין את תכליתו וחשיבותו של מעמד הר סיני. בניגוד לספר התורה שניתן באופן חד צדדי על ידי משה לעם ישראל בסוף שנת הארבעים, למעמד הר סיני יש הכנה. עם ישראל מגיע בראש חודש סיוון למדבר סיני וחונה נגד ההר. משה עולה אל ההר, ושם אלוהים ממנה אותו כשליח שיכין את הקרקע למעמד:
כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.
משה משמש כאן על תקן המתווך בין אלוהים לעם ישראל. הוא נושא עמו את דברי האלוהים לעם, ולאחר שהעם נותן את תשובתו החיובית ("ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה"), הוא משיב את הדברים אל אלוהים, שמנחה אותו לקדש את העם במשך שלושה ימים לקראת המעמד. העם מתקדש ואז מתרחש המעמד, בו אלוהים יורד על הר סיני ומדבר אל כל ישראל.
לפנינו מתן תורה לא במובן החוזי אלא במובן של הברית. מטרת מעמד הר סיני היתה לא לפרט את כל המצוות המוטלות על בני ישראל, אלא ליצור את ההתקשרות בין אלוהים ובין העם. אלוהים ביקש שעם ישראל יהיה מעתה עם אחר מכפי שהיה. לא רק צבר של אנשים שחולקים היסטוריה משותפת אלא עם שנושא ייעוד רוחני גבוה – לשאת את שם האלוהים בעולם ולשרת אותו. לאחר שעם ישראל נותן את הסכמתו העקרונית לכך, בא רגע המעמד בו נשמע קולו של אלוהים מהר סיני, ועם ישראל נכנס לברית.
כמו חתן וכלה שנכנסים לחופה רק לאחר שהביעו את רצונם להינשא זה לזו, כך עם ישראל שומע את מילות הקידושין של אלוהים אליו לאחר שהביע הסכמה להיהפך לגוי קדוש. וכמו חתן וכלה, שלאורך כל חייהם יידרשו לממש את ברית הנישואין במעשים וברגשות, כך עם ישראל יצווה בהמשך על המעשה הרצוי בעיני האלוהים. אבל כל זה יהיה רק כביטוי לקשר הראשוני שנוצר בהר סיני.
*
יצירת הברית ניבטת היטב במבע האינטימי של דברי האלוהים בפתיחת המעמד:
אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.
פרשנים שונים התקשו בשאלה מדוע אלוהים לא מציג עצמו כבורא שמים וארץ, שהוא אירוע מכונן וגדול יותר מאשר יציאת מצרים. אבל קושי שכזה יכול לעלות רק אצל מי שמבקש למצוא בדברים הללו מידע על אלוהים, כמעין הקדמה לחוזה. אך מי שרואה כאן דיבור שיוצר קשר, עבורו הדברים ברורים. המילה "אנכי" מבטאת את נוכחותו המלאה של אלוהים (כדברי הגמרא שרואה במילה 'אנכי' ראשי תיבות של "אנא נפשי כתבית יהבית" – אני את עצמי כתבתי נתתי), ואיזכור יציאת מצרים מעיד על האכפתיות והדאגה של אלוהים לעמו. אין כאן מידע פילוסופי שמועבר לבני ישראל אלא פעולה של התקשרות וכריתת ברית.
זו החשיבות הגדולה שיש למעמד הר סיני בתפיסתנו הדתית. כשאנו מציגים את מעמד הר סיני כמתן תורה איננו מתיימרים לומר ששם ניתנו כל הסיפורים והמצוות שעליהן נקרא בהמשך. אנו מציינים את המעמד כמתן תורה משום שזה היה הרגע שבו גובשה זהותו של עם ישראל כעם ה'. המצוות שיינתנו בהמשך הן ביטוי של הזהות זו אך לעולם הן לא יחליפו אותה. החוזה לעולם לא ייכנס במקום הברית. המצוות לעולם לא יחליפו את הדיבור החי של אלוהים.
*
אנו רואים את ההשלכות הכואבות של תפיסה לא נכונה של התורה. אדם יכול לקיים את כל המצוות ועדיין להיחשב לנבל ברשות התורה. אדם יכול לשמור הלכה ועדיין להיות רחוק מאלוהים. כי מעשים אינם יכולים לתפוס את מקומם של הלב והתודעה. לכל היותר הם יכולים לבטא אותם. לכן הורו הגדולים שבחכמי ישראל שכל התורה מקופלת באותם דיבורים של אלוהים לעם ישראל במעמד הר סיני. וכל הדיבורים מקופלים במילה הראשונה שבה הוא הופיע בפני עם ישראל – "אנכי".
מי שקשור לאלוהים בכל הווייתו וזהותו, שהאנכי שלו קשור באנכי של אלוהים, ממילא יקיים לא רק את מצוותיו אלא גם את רצונו הבלתי-כתוב. עולמו יהיה עשיר ברוח, במוסר ובדרך הישר והטוב. הוא יעשה לא רק את הדין אלא גם ינהג בלפנים משורת הדין. הוא יהיה שגרירו של אלוהים עלי אדמות.
שובו אל מעמד הר סיני ולקשר שנוצר שם, מורים לנו חכמים. שובו אל "אנכי ה' אלוהיך", ותזכרו ששם ניתנה תורה. כי התורה היא ברית, היא זהות, היא התקשרות, שרק על בסיסן ניתנו כל המצוות. מי שיחשוב אחרת אולי יחשוב שהוא ממלא את הצד שלו בעסקה, אבל את אלוהים הוא לא ידע.
*
נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.
