עגלת קניות

אברהם ויתרו- מדוע ניתנה תורה בפרשת יתרו?

בפרשת יתרו אנו קוראים על מעמד הר סיני ומתן תורה, ועולה השאלה מדוע דווקא כאן? מדוע דווקא בפרשה הנקראת על שם יתרו כהן מדיין?

אברהם ויתרו- מדוע ניתנה תורה בפרשת יתרו?

בפרשת יתרו אנו קוראים על מעמד הר סיני ומתן תורה, ועולה השאלה מדוע דווקא כאן? מדוע דווקא בפרשה הנקראת על שם יתרו כהן מדיין?

להדפסה

פרשת יתרו פותחת במפגש שבין משה ויתרו חותנו ומשם ממשיכה לאירוע הגדול של מעמד הר סיני ומתן תורה. הפרשה כולה קרויה על שמו של יתרו, דבר שמעלה את השאלה- מדוע דווקא הפרשה בה ניתנת התורה קרויה על שמו של אדם שאנו כמעט לא מכירים? מעט הפרטים שהתורה מספרת עליו הם שהוא עובד כהן מדיין – כהן לע"ז, הוא מגיע למשה רק אחרי שכבר הוכח שהקב"ה עליון על פני פרעה (אך התורה לא מספרת על מגע עם משה ובני ישראל בתקופה שקדמה לכך), התורה מספרת שהוא גם לא נשאר יחד עם בני ישראל או מצטרף אליהם, אלא הוא חוזר חזרה למדיין. כל אלו מחדדים את השאלה: מה המיוחד ביתרו שזכה שדווקא בפרשה 'שלו' תינתן התורה?

אם נרצה לחדד עוד יותר את השאלה נוכל גם לשאול: האם לא היה ראוי לקרא לפרשה זו בשמו של משה רבינו? הרי הוא זה שעלה להר סיני והוריד את התורה, מדוע שלא תיקרא הפרשה המספרת על כך בשמו? האם לא היה ראוי לקרא לפרשה זו בשמו של אברהם – אבי האמונה והעם? לגבי משה אפשר לענות שמצד אחד התורה כולה נקראת תורת משה ומצד שני כן יש מקום להסתיר את דמותו של משה על מנת שלא תיווצר האלהה שלו (מה שהתבטא לפי חלק מהפרשנים בחטא העגל וזו גם הסיבה שמקום קבורתו לא נודע). לגבי אברהם ננסה לענות על השאלה בהמשך.

 

————————-

סדר קריאת התורה הקדום:

לפני שנמשיך צריך לציין כי חלוקת הפרשות כפי שאנו מכירים אותן כיום הוא על פי סדר הקריאה שהיה נהוג בבבל, ובו פרשת יתרו כוללת גם את מעמד הר סיני ועשרת הדיברות. לעומת זאת סדר הקריאה שהיה נהוג באותה התקופה בארץ ישראל התבסס על חלוקת התורה ליותר סדרים וסבב הקריאה של התורה כולה ארך בין שלוש לשלוש וחצי שנים (במקום שנה בסדר הבבלי). על פי הסדר הארץ ישראלי פרשת יתרו הייתה מחולקת לשני סדרים ולמעשה נקראה בשתי שבתות נפרדות, כאשר הסדר הראשון כלל את תחילת הפרשה עד העלייה הראשונה של משה להר סיני, והסדר השני מתחיל בפסוק:  'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים..' וכולל גם את עשרת הדיברות.

גם שמן של הפרשות לא תמיד תאם את מה שאנו מכירים כיום, וכך למשל פרשת בלק הייתה נקראת פרשת בלעם, וסידור שמות הפרשות כפי שאנו מכירים כיום מוכר מימי הגאונים על פי ממצאים מהגניזה הקהירית.

*******

 

נחזור לשאלת שמה של הפרשה, ושאלנו מדוע לא נקראת פרשת מעמד הר סיני בשמו של אברהם? התשובה הפשוטה היא שפרשיות התורה נקראות על פי הפסוקים הפותחים אותן, וסיפור אברהם כבר הסתיים בספר בראשית, אולם ננסה לבדוק עניין זה מבחינה רעיונית ולומר שמבחינה זו היה עניין שלא תיקרא הפרשה בשמו של אברהם אלא דווקא בשמו של האדם שהיה הכי דומה לו – יתרו, ונעשה זאת על ידי השוואת שתי הדמויות:

 

אברהם:

כאשר מסתכלים על המדרשים המדברים על אברהם, רואים שאת חז"ל הטרידה השאלה: מהיכן הגיע אברהם? השאלה מתייחסת לא רק למישור הפיזי, אלא גם מהבחינה הפסיכולוגית והרוחנית. אנו שומעים על אברהם לראשונה כאשר הוא אדם מבוגר והקב"ה מתגלה אליו, וחז"ל שואלים – מדוע דווקא לאברהם? אנו לא שומעים על מעשים מיוחדים שעשה לפני כן (שלא כדוגמת נח שבפירוש נאמר בו : את האלוקים התהלך ו – איש צדיק היה), ולכן עולה השאלה איך מגיע אדם לדרגה כזו של אמונה וזוכה שהקב"ה מתגלה עליו?  כאשר מתסכלים על התשובות שמעלים חז"ל לשאלה זו אפשר לזהות בהן שלושה מרכיבים עיקריים הבאים לידי ביטוי באישיותו של אברהם ושמשמשים כאב טיפוס למאמין באשר הוא:

א. החקירה:

עניין ראשון הוא שאמונה חייבת להתחיל בחקירה ורדיפת האמת. המדרשים מספרים על השאלות ששאל אברהם:

 מיד לקח תרח את אברהם אבינו ואת מיניקתו, הטמינן בביתו שלוש עשרה שנה. לאחר כך יצא וראה השמש ועבדו כל היום, וכשבא לילה ראה את הירח ואת הכוכבים ועבדן כל הלילה. זרח השמש ועמד במקומם. אמר: זה מנהגו שלעולם, אבל יש אלוה אעבוד אותו

 אברהם מסתכל בעולם ומנסה להבין: הוא רואה את השמש ולכן הוא עובד את השמש, יורד היום ועולה הירח, אז הוא עובד את הירח מתוך מחשבה שאולי הוא חזק יותר כי גרש את השמש. בבוקר עולה שוב השמש ואז הוא מגיע להכרה: זה מנהגו של עולם! אבל, אם יש מנהג לעולם, אומר אברהם, אזי חייב להיות מנהיג שסידר וקבע את המנהג ולכן אותו צריך לעבוד!  מדרש רבא מביא דברים דומים:

אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם.

כאשר אברהם מסתכל על העולם עולות בו שאלות: הוא רואה את הטבע, את הסדר שבבריאה ולכן עולה השאלה האם סדר זה יכול להתקיים ללא הנהגה? שאלה זו מובילה אותו לחקירה ובסופה גם להכרה בבורא עולם ומשום כך התגלה עליו בעל הבירה – הקב"ה. לא מדובר בשאלה פשוטה, ומלאכת החקירה של אברהם דרשה זמן, ולכן גם אם במדרש נראה שהדברים היו מיד, בפועל הדבר קרה כאשר אברהם היה בן 75!

גם הרמב"ם רואה בדמות אברהם את אב הטיפוס למחפש אחר ההכרה בבורא עולם. הרמב"ם פותח את ספר היד החזקה בהנחת הבסיס שיש את היכולת להגיע לידיעת הקב"ה על ידי שכלנו:

יְסוֹד הַיְּסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן, וְהוּא מַמְצִיא כָּל הַנִּמְצָא, וְכָל הַנִּמְצָאִין מִן שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶן לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ.

ובהמשך הרמב"ם מסביר כיצד נעשית פעולה זו:

וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ? בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים, וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי״ (תהלים מב,ג).  וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן, מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְיִירָא וְיִפְחַד, וְיֵדַע שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה, עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד: ״כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ״ (שם ח,ד-ה).  וּלְפִי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲנִי מְבָאֵר כְּלָלִים גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֵׂה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פֶּתַח לַמֵּבִין לֶאֱהֹב אֶת הַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בְּעִנְיַן אַהֲבָה: שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

הרמב"ם רואה בחקירת הטבע את הדרך להגיע לאהבת הקב"ה אולם אותו הכלי משמש  את האדם גם להכרת הקב"ה, ולכן כאשר הוא מדבר על אברהם אבינו הוא מסביר את דרכו לאמונה באותה הדרך:

כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטיפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו.

אברהם החל לשוטט בדעתו – החקירה מתחילה באדם ובשאלות שעולות אצלו כאשר הוא נפגש עם הטבע ועם הסביבה (כמובן שהדבר כולל גם אירועים וחוויות המשפיעות עליו גם רגשית), והשאלה העיקרית היא: איך יכול הגלגל לנהוג תמיד ללא מנהיג? כיצד הטבע יכול להתקיים ללא מי שינהיג אותו? במדרש הגדול מופיעים הדברים ביתר אריכות וביתר פירוט:

והיה משוטט בדעתו ואומר: עד מתי אנו משתחווים למעשה ידינו. אין ראוי לעבוד ולהשתחוות אלא לארץ שהיא מוציאה פירות והיא מחיה אותנו. כיוון שראה שהיא צריכה לגשמים ואלמלא שמים נפתחים ומורידים גשמים לא הייתה מצמחת כלום, חזר ואמר: אין ראוי להשתחוות אלא לשמים. חזר וראה את השמש שהיא מאירה לעולם והיא המגדלת צמחים, אמר: אין ראוי להשתחוות אלא לה. כיוון שראה אותה שהיא שוקעת, אמר: אין זה אלוה. חזר וראה את הירח ואת הכוכבים כיוון שעלה עמוד השחר בטלו כולם, אמר: אין זה אלוה. והיה מצטער ואומר: אלמלא יש להם מנהיג, מפני מה זה שוקע וזה עולה? משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה בירה גדולה וגבוהה

אם כן אנו רואים שהנקודה הראשונה בהבנת מעמדו המיוחד של אברהם היא החקירה והחתירה למצוא את הסדר בעולם ולהכיר את המנהיג האמתי של הבריאה.

ב. הפצת האמת:

היסוד השני בדמותו של אברהם הוא הפצת האמת. כאשר אדם מגיע להכרה באמת מסוימת, מתגלה לו ידע או ששומע סוד כלשהו עומדות בפניו שתי אפשרויות: הראשונה היא לשמור את הידע הזה לעצמו מכל מני סיבות (יתרון על פני אחרים, חשש ממה יידרש ממנו וכדומה). האפשרות השנייה היא להפיץ את הידע והאמת הזו ולעזור לאחרים לראות גם הם את האמת. חז"ל מתארים לנו כיצד אברהם אבינו לקח את הידע וההכרה שלו בבורא עולם והחל מפיץ אמת זו החוצה:

"וימת הרן על פני תרח אביו". אמר ר' חייא בנו של ר' אדא מיפו: תרח עובד צלמים היה. פעם אחת יצא למקום אחד, הושיב אברהם מוכר תחתיו. היה בא אדם ומבקש לקנות, והיה אומר לו: בן כמה שנים אתה? והיה אומר: בן חמישים או שישים. אמר לו: וי לאותו האיש, שהוא בן שישים והוא רוצה להשתחוות לבן יום אחד! והיה מתבייש והולך לו. פעם אחת באה אישה אחת טוענת בידה פינך אחד של סולת. אמרה לו: הילך, הקרב לפניהם. עמד ונטל מקל בידו ושבר את כל הפסלים ונתן את המקל ביד הגדול שבהם. כיון שבא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך? אמר לו: מה אכפור לך? באה אישה אחת טעונה פינך אחד של סולת ואמרה לי: הילך, הקרב לפניהם. הקרבתי לפניהם. זה היה אומר: אני אוכל תחילה וזה אומר אני אוכל תחילה. עמד הגדול שבהם ונטל את המקל ושברם. אמר לו: מה אתה משטה בי? וכי יודעים הם? אמר לו: ולא ישמעו אוזניך מה שפיך אומר?

אברהם מתחיל להפיץ את האמת בהתחלה בסביבה הקרובה שלו – משפחתו והאנשים שחיים סביבו, אך לאחר מכן הוא מרחיב את פעילותו. כאשר הקב"ה מצווה אותו לעזוב את חרן אומרת התורה:

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן

על המילים – הנפש אשר עשו בחרן, מסביר המדרש רבא:

אָמַר רַבִּי חוּנְיָא אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וּמְקָרְבָן וּמַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה

ונסכם יסוד זה שוב בדברי הרמב"ם:

כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים 

 

 

ג. עד כמה רחוק הולכים עם האמת?

היסוד השלישי בדמותו של אברהם היה המוכנות להקריב למען האמת: לרוב אנשים לא אוהבים כאשר מציגים בפניהם את טעויותיהם. לעיתים הם לא מרגישים בנוח, ולעיתים התגובות חמורות עוד יותר, כפי שמספר לנו המדרש רבא:

נטלו (תרח) ומסרו לנמרוד, אמר לו נמרוד: נשתחווה לאש. אמר לו אברהם: נשתחווה למים שמכבים את האש. אמר לו נמרוד: נשתחווה למים. אמר לו: נשתחווה לענן שהוא טעון מים. אמר לו: נשתחווה לענן. אמר לו: נשתחווה לרוח שהוא מפזר את העננים. אמר לו: נשתחווה לרוח. אמר לו: נשתחווה לאדם הסובל את הרוח. אמר לו: דברים אתה מספר, אני איני משתחווה אלא לָאוּר. הרי אני משליכך בתוכו, ויבוא אלוה שאתה משתחווה לו ויצילך הימנו

מעשיו של אברהם עוררו עליו את חמת הסובבים אותו עד שהגיע למצב שנזרק לכבשן האש בכדי להוכיח את אמיתות אמונתו. האמונה של אברהם נמדדה לא רק בידיעה שלו, אלא כמה רחוק היה מוכן ללכת עם הידיעה הזו – עד כדי סיכון חייו. וכפי שמסכם זאת הרמב"ם: כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן  

 

יתרו:

אם כן ראינו שלוש מעלות או תכונות שהיו באברהם: הרדיפה אחרי האמת, הפצת האמת והמוכנות לסבול בשם אמת זו, וכעת עלינו לבדוק כיצד באו יסודות אלו לביטוי אצל יתרו:

 

 א. רדיפת האמת:

כאשר יתרו מגיע אל מחנה ישראל לאחר חציית ים סוף, הוא אומר למשה:

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהֹוָה מִכּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם

על כך אומר המדרש בילקוט שמעוני:

אַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם אָמְרוּ אַרְבָּעָה דְּבָרִים אִלּוּ אֲמָרָן אָדָם אַחֵר הָיוּ שׂוֹחֲקִין עָלָיו וּמִי הֵן מֹשֶׁה, וְיִתְרוֹ, וּשְׁלֹמֹה, וּנְבוּכַדְנֶצַּר. מֹשֶׁה אָמַר (דברים לב, ד) ״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״ אִלּוּ אָדָם אַחֵר אֲמָרוֹ הָיוּ מְשַׂחֲקִין עָלָיו, וּמִי הוֹדִיעוֹ לַזֶּה אֶלָּא לְפִי שֶׁכָּתוּב ״יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמשֶׁה״ לְכָךְ אָמַר ״כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״. שְׁלֹמֹה אָמַר (קהלת ג, יא) ״אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ״, אִלּוּ אֲמָרוֹ אָדָם אַחֵר הָיוּ שׂוֹחֲקִין עָלָיו לוֹמַר, מִי הוֹדִיעַ לַזֶּה מַה יָּפֶה וּמָה אֵינוֹ יָפֶה, אֶלָּא שְׁלֹמֹה שֶׁלֹּא חָסַר כְּלוּם מִשֻּׁלְחָנוֹ הוּא הָיָה יוֹדֵעַ מַה יָּפֶה וּמָה אֵינוֹ יָפֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אֲפִלּוּ מָרוֹר בְּתַמּוּז וּמְלָפְפוֹנִין בְּנִיסָן לֹא חָסַר שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה. נְבוּכַדְנֶצַּר אָמַר (דניאל ד, לב) ״וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא (כְּלָא) [כְּלָה] חֲשִׁיבִין״, אִלּוּ אֲמָרוֹ אָדָם אַחֵר הָיוּ שׂוֹחֲקִין עָלָיו, מַה שָּׁלַט אָדָם זֶה, אֲפִלּוּ עַל יַתּוּשׁ לֹא שָׁלַט, אֶלָּא לִנְבוּכַדְנֶצַּר לוֹ נָאֶה לוֹמַר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ירמיה כז, ו) ״וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ״. יִתְרוֹ אָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה׳, לְפִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלֹּא עֲבָדָהּ לְכָךְ נֶאֱמַר כִּי גָדוֹל ה׳.

אומר המדרש- כל אדם אחר שהיה אומר 'עתה ידעתי' לא היה אפשר לסמוך על דבריו, אך יתרו שהכיר את כל העבודות הזרות שיש בעולם ויכול להשוות בניהן, רק הוא יכול לומר מילים אלו. וצריך להסתכל על דברי המדרש: מה פירוש לא הניח עבודה זרה שלא עבדה? הרי אם אדם עובד או מאמין באל מסוים, למה לו לעבוד או לבדוק אל או עבודה אחרת? נראה שיש אמירה דווקא לחיוב מבחינת יתרו: כאשר הוא עבד עבודה זרה אחת, הוא לא הסתפק רק ברמה השטחית, הוא ניסה לחקור תיאולוגית את אמיתות האמונה או העבודה הזו, אך כאשר הוא ראה כי היא חסרת בסיס או לא נכונה- הוא עבר לחקור (לעבוד) עבודה אחרת. חקירה זו היא שהובילה אותו לדעת ולהכיר את כל האמונות הזרות שבעולם, אך היא גם מבטאת דמיון לאברהם במרדף אחרי האמת, אמת שהוא מודה בה בדבריו.

 

ב. הפצת האמת:

האם הייתה משמעות להכרה של יתרו הקב"ה? כאשר בני ישראל מתכוננים לעזוב את הר סיני ולצאת למסע לארץ ישראל מתנהל דו שיח בין משה ובין יתרו בו מנסה משה לשכנע את יתרו לבוא איתם, אך הוא לא מסכים:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהֹוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:

נשאלת השאלה מדוע לא בא יתרו על בני ישראל?  ועל כך עונה הספרי זוטא:

"ויאמר אליו לא אלך" –  למה חזר לארצו? … אלא כך היה יתרו מחשב ואומר: וכי מה הנר הזה בין חמה ללבנה? משה חמה ואהרן לבנה, מה אור יש לי ביניהם? אלא הריני הולך לארצי ומגייר את כל בני מדינתי ומכניסן תחת כנפי השכינה. לפי כך הוא אומר: "כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך". יכול הלך ולא עשה? תלמוד לומר: "ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים … וישב את העם" (שופטים א טז) מלמד שהיה עמהן עם רב

 אם כן, יתרו מחפש מה לעשות עם האמת שלו, ואומר לעצמו: כשיש לידי את משה ואהרון, מידת ההשפעה שלי מועטה (יש כאן גם הכרה בערך של עצמו – היכן יכול להועיל והיכן לא…) ולכן הוא מחליט לחזור לארצו שם החושך מוחלט ושם גם נר קטן יכול להביא אור. אם כן ראינו שגם בנקודה זו יש דמיון של יתרו לאברהם.

ג. האם יתרו היה מוכן לסבול עבור האמונה?

הפעם הראשונה שאנו שומעים על יתרו היא כאשר משה בורח ממצרים ומגיע לבאר עם בנות יתרו:

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן:  וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם:

הפסוקים מעוררים תהיה: אם יתרו הוא כהן מדין, אדם מכובד, מדוע באים הרועים ומתנכלים לבנותיו? והמדרש בשמות רבא עונה על כך:

יִתְרוֹ כֹּמֶר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיָה, וְרָאָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ וּבִסֵּר עָלֶיהָ, וְהִרְהֵר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַד שֶׁלֹא בָּא משֶׁה, וְקָרָא לִבְנֵי עִירוֹ וְאָמַר לָהֶם, עַד עַכְשָׁיו הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶתְכֶם, מֵעַתָּה זָקֵן אֲנִי בַּחֲרוּ לָכֶם כֹּמֶר אַחֵר, עָמַד וְהוֹצִיא כְּלֵי תַּשְׁמִישֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנָתַן לָהֶם הַכֹּל, עָמְדוּ וְנִדּוּהוּ שֶׁלֹא יִזְדַּקֵּק לוֹ אָדָם וְלֹא יַעֲשׂוּ לוֹ מְלָאכָה וְלֹא יִרְעוּ אֶת צֹאנוֹ, וּבִקֵּשׁ מִן הָרוֹעִים לִרְעוֹת לוֹ אֶת צֹאנוֹ וְלֹא קִבְּלוּ, לְפִיכָךְ הוֹצִיא בְּנוֹתָיו. וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַקְדִּימוֹת לָבוֹא מִפְּנֵי פַּחַד הָרוֹעִים. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם, אֶפְשָׁר הוּא כֹּהֵן מִדְיָן וְהָרוֹעִים מְגָרְשִׁים בְּנוֹתָיו, אֶלָא לְלַמֶּדְךָ שֶׁנִּדּוּהוּ וְגֵרְשׁוּ בְּנוֹתָיו כְּאִשָּׁה גְרוּשָׁה

אם כן יתרו הבין שאין בעבודת הכוכבים אמת ולכן העדיף לרדת ממעמדו, דבר שהביא לחרם עליו, שהביא להתנכלויות לבנותיו ולו. האם אין כאן סבל? האם לא יכול היה לחזור למעמדו על ידי ש'יחזור בתשובה' ויכהן שוב? אך כנראה שמול כל הסבל האמת הייתה חשובה ליתרו יותר.

 

 אברהם ויתרו- אב טיפוס למאמין

אם כן ראינו שעל פי חז"ל ניתן למצוא דמיון בין אברהם ליתרו, דמיון שמתמקד בדרך שלהם אל האמונה ובמה שעשו מרגע שקיבלו אותה, אבל ישנה נקודה אחת שאותה דווקא מתן שמו של יתרו לפרשה, ולא שמו של אברהם או משה, יכול להעביר:

שואל המדרש בבמדבר רבא מדוע ניתנה תורה דווקא במדבר? והוא עונה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר א, א), לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי, מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ מִנַּיִן (שמות יט, יח): וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ וגו'. וּבַמַּיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, ד): גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי.

מדרש שני המופיע במכילתא דרבי ישמעאל שואל מדוע לא ניתנה התורה בארץ ישראל?

ומפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל? שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, לפי שניתנה תורה בארצו לפיכך לא קבלנו עלינו

שני המדרשים מצגים נקודה דומה: כשם שהמדבר פרוץ ופתוח לכולם, התורה נתונה היא לכולם וכל מי שרוצה יש לו את האפשרות לבוא ולהיכנס תחת כנפיה. כך גם במדרש השני, אין לאף אחד את הפה לומר: דחו אותי מהתורה, לא לאדם מישראל ולא לאחד מאומות העולם – התורה מקבלת את כולם.

מתוך כך נבין למה נקראה הפרשה דווקא על שמו של יתרו- אם היה מעמד הר סיני נקרא בשם אברהם או משה היה יכול להצטייר מכך שיש איזה עניין גנאלוגי במי שיכול לקבל אותה, שאולי רק מי שמזרע אברהם יכול או שרק מי שזכה שהקב"ה ייטיב עמו ויוציא אותו ממצרים זכאי לה. אך זה לא נכון, לכל אחד יש בה חלק – גם לעובד אלילים כהן מדיין, ובתנאי שיבטא במעשיו את מה שביטאו מעשי אברהם ויתרו: שירדוף אמת, שיפיץ אמת ושידבק באמת.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.

עוד מהאתר
דילוג לתוכן