וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהֹוָה: וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהֹוָה מִכּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם:

התורה מספרת לנו על המפגש בין משה ויתרו- מפגש שבו מספר משה על הניסים שעשה הקב"ה לבני ישראל, ובתוך כך מביאה התורה את תגובתו של יתרו להצלה זו בהכריזו: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהֹוָה מִכּל הָאֱלֹהִים ! המדרש מתייחס למילים אלו של יתרו ואומר (שמות רבה):

אַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם אָמְרוּ אַרְבָּעָה דְּבָרִים אִלּוּ אֲמָרָן אָדָם אַחֵר הָיוּ שׂוֹחֲקִין עָלָיו וּמִי הֵן מֹשֶׁה, וְיִתְרוֹ, וּשְׁלֹמֹה, וּנְבוּכַדְנֶצַּר. יִתְרוֹ אָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה׳, לְפִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלֹּא עֲבָדָהּ לְכָךְ נֶאֱמַר כִּי גָדוֹל ה׳.

המדרש לא מתייחס לשאלה מה שמע יתרו שגרם לו לומר את הדברים, אלא לשאלה מדוע חשוב היה שדווקא יתרו יאמר אותם? יתרו על פי המדרש 'לא הניח עבודה זרה שלא עבדה', והשאלה היא מדוע הוא לא הניח אף ע"ז?

נראה שהדברים באים לציין דווקא תכונה חיובית באישיותו של יתרו: כאשר הוא עבד סוג מסוים של עבודה זרה, הוא לא הסתפק רק ברמה השטחית, אלא ניסה לחקור תיאולוגית את אמיתות האמונה או העבודה הזו וכאשר הוא ראה כי היא חסרת בסיס או לא נכונה- הוא עבר לחקור (לעבוד) עבודה אחרת. תהליך חקירה זה הוא שהוביל אותו לדעת ולהכיר את כל האמונות הקיימות בעולם, ולכן הוא גם היחיד שהיה יכול לומר שהקב"ה הוא גדול מכל אל או אליל אחר- הוא היחיד שהיה יכול לבצע השוואה זו.^[1]

אולם שאלה נוספת עולה בהקשר לדברים: התורה לא מספרת לנו דברים סתם, וכאשר היא מביאה דבר מסוים – הוא כנראה נצרך מבחינה מעשית (מצווה) או פדגוגית, אם כן מדוע חשוב לנו לדעת על דברי יתרו, ובמיוחד לאור כך שהתורה מספרת בהמשך שיתרו כלל לא הצטרף לעם ישראל ולא המשיך איתם יחד לארץ ישראל ונראה שבסופו של דבר להכרזה זו לא הייתה משמעות מעשית^[2]?

התשובה היא שאכן יש בדבריו מטרה חינוכית: בני ישראל יצאו ממצרים ממציאות אלילית, מעולם שהיה טבוע בעבודה זרה, ובגלל זה יש חשיבות לאמירה שבאה דווקא מיתרו שהכיר כל עבודה זרה שבעולם ושהיה כהן מדיין – הוא מהווה מודל לבני ישראל לכך שגם הם יכולים וצריכים להכיר באמונה זו^[3].

ואפשר למצוא בדברי המדרש אמירה חינוכית רחבה עוד יותר: ישנם מצבים בהם תלמיד מחפש ממורהו שיהיה מושלם – יכולים להתנהל וויכוחים שלמים בין תלמידי ישיבה זו ואחרת בנושא רבו של מי צדיק יותר? אולם יש מצבים בהם המקרה הפוך ודווקא חוסר השלמות הוא שמשמעותי. מי שעבד בפנימיות או במסגרות של נוער בסיכון יודע שלעיתים קרובות לנערים קל יותר לקחת דוגמה דווקא ממדריך שעברו לא מושלם, ממי שהיה פעם כמוהם, מי שהיה דווקא במקומות נמוכים והצליח לעלות מהם. ניתן ללמוד מכך שבמצבים שונים נדרשים מורים שונים – ומה שמשפיע על המהלך החינוכי הוא לא תמיד מיהו המורה, אלא דווקא מיהו התלמיד.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.