לפי כוחם של כל אחד ואחד
האמונה שלנו נגזרת מחוויה אישית של כלל ישראל, מה שראו בעיניהם ומה שמסרו לבניהם. זו לא אמונה ערטילאית באיזשהו כוח עליון. אלא אמונה הנובעת מהיכרות. אמונה של קשר וחיבור.
- הרב נסים לוק
- הרב נסים לוק
- פרשת יתרו
המאמר מוקדש לעילוי נשמת משה לוק בן רחל ז"ל
השבת בע"ה נקרא בבית הכנסת את פרשת יתרו, אשר שיאה הוא מעמד הר סיני. מצאנו במדרש רעיון מאוד מעניין ביחס לקול בו ה' דיבר עם ישראל. כך אנו קוראים בפסיקתא דרב כהנא (מדרש א"י קדום):
א"ר לוי.. כך הקדוש ברוך הוא כשהיה מדבר כל אחד ואחד מישר' היה אומ' עמי הדִבֵּר מדבר, אנכי י"י אלהיכם אין כת' כאן, אלא אנכי י"י אלהיך. א"ר יוסי בר' חנינא ולפי כוחן של כל אחד ואחד היה הדיבר מדבר עמו.. התינוקות לפי כוחן, והבחורים לפי כוחן, הזקנים לפי כוחן.
במדרש הזה יש שני רעיונות מפתיעים. הדיבור של הקב"ה היה מאוד מיוחד, הוא היה אישי. כל אחד מן השומעים חווה שה' מדבר איתו באופן אישי. רואה אותו ופונה אליו. והרעיון השני שכל אחד שמע את הקול לפי כוחו. קטנים לפי כוחם, צעירים לפי כוחם וזקנים לפי כוחם. לא היה זה קול אחיד, אלא קול המותאם לכל אחד ואחד. במילים אחרות, אנשים שונים שמעו קולות שונים.
במדרש תנחומא מופיע רעיון חדשני אף יותר ביחס להתגלות ה' למשה בסנה:
ובמשה כתיב: של נעלך, ויאמר אנכי אלהי אביך ואלהי אברהם וגו', נגלה עליו בקולו של עמרם אביו, כדי שלא יתיירא
אם אתרגם את הרעיונות הללו לעבודת ה': הקשר שלנו עם א-לוהים הוא קשר אישי, שבנוי על החוויה של העם שלנו, על שרשרת הדורות, המסורת שעוברת מאב לבן.
בירור השאלה הזו, על מה מבוססת האמונה שלנו? נמצא בספר הכוזרי, ספר המבאר את יסודות האמונה היהודית שחיבר ר' יהודה הלוי, והוא בנוי על סיפור מסגרת, לפיו מלך כוזר חולם שוב ושוב חלום אחד ובו מלאך אומר לו: "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּוֹרֶא אֲבָל מַעַשְׂךָ אֵינָנּוּ רָצוּי". למרות שהשתדל מאוד לעבוד את הבורא. בעקבות כך החליט המלך לחקור על האמונות והדתות לברר מהי דת האמת, ולשם כך הוא שאל ארבעה חכמים: פילוסוף, חכם נוצרי, חכם מוסלמי וחכם יהודי.
כאשר שואל מלך כוזר את החכם היהודי: 'במה אתה מאמין'? הוא עונה לו תשובה מפתיעה: "אֲנַחְנוּ מַאֳמִינִים בֵּאלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הַמּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמַסּוֹת, וְהַמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְהַמַּנְחִילָם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן…".
המלך תמה מאוד על תשובתו ואמר לו: "הָיָה לְךָ לוֹמַר.. כִּי אַתָּה מַאֲמִין בְּבוֹרֵא הָעוֹלָם, וּמְסַדְּרוֹ וּמַנְהִיגוֹ…". לכאורה המלך צודק, בעלי דתות אחרות, כשמתארים את אלוהיהם, הם מגדילים ומרוממים אותם, אני מאמין במי שברא את היקום, את כל הגלקסיות, הכל יכול וכו' במקום זאת, החכם היהודי אומר לו שהוא מאמין בא-להי האבות שהוציא את עם ישראל ממצרים מדוע?
התשובה היא שהאמונה שלנו נגזרת מחוויה אישית של כלל ישראל, מה שראו בעיניהם ומה שמסרו לבניהם. זו לא אמונה ערטילאית באיזשהו כוח עליון. אלא אמונה הנובעת מהיכרות. אמונה של קשר וחיבור.
ואם נחזור לאופי המיוחד של הקולות במעמד הר סיני, העובדה שכל אחד שמע קול אחר, קול שמתאים בדיוק לו, מראה שזה על טבעי, הייתה כאן התנבאות, ובניגוד לדתות אחרות בהן ישנו אדם אחד המקבל נבואה ומוסר (או שלא) את דבר האלוהים למאמיניו, כאן התנבא עם שלם. ואת הנבואה הזו הוא מוסר לבניו, דור אחר דור.
וכאן אני מתחבר לדמותו של אבא, הריני כפרת משכבו, בכמה מובנים.
ראשית הקול, ואני מתכוון לקולו בתפילה. היה לו קול מיוחד, ששמעו אותו בעיקר בשעה שהתפלל או שר את הפיוטים. זה לא רק קול מרשים, אלא קול שמסוגל לגעת באנשים ולרגש. וכשיש אנשים שונים שקול אחד מסוגל לגעת בהם, זה מעיד שיש משהו אמיתי וכנה בקול הזה.
וגם במובן שלכ"א יש את עבודת השם שלו. עבודת השם של אבא הייתה בנויה על קריאת תהלים, זוהר, בית הכנסת, שליח ציבור, וכמובן המסורת.
את עניין המסורת אצל אבא, אדגים בסיפור אישי: בהלוויה, שאל אותי הרב הנדלר 'כיצד אבא הצליח'? כאשר כוונתו הייתה, מה אבא עשה כדי שאני ובסופו של דבר משפחתי הגענו לאן שהגענו. האמת שלא ידעתי כיצד לענות על השאלה הזו ואסביר מדוע. למי שלא מכיר, למדתי מכיתה א ועד התיכון בבתי ספר ממלכתיים, לא דתיים. כאשר חבריי היו חילוניים או מסורתיים. בשנות העשרה עברתי תהליך פנימי עמוק שהוביל להתחזקות רצינית, אם תרצו אפשר לומר שחזרתי בתשובה. עברתי הרבה ניסיונות והתמודדויות ובסופו של דבר למדתי בישיבה ובהמשך נהייתי אברך. כך שמנקודת המבט שלי, ראיתי את התהליך הזה כמסע שלי, ולא כהמשך של הכיוון של הבית. אולם בעקבות השאלה של הרב הנדלר, חשבתי על הדברים ואני סבור כעת שיש חלק לאבא בתהליך הזה, גם אם לא באופן ישיר. ואני מתכוון למסורת שהוא העביר, אני זוכר את ההליכה המשותפת ביום הכיפורים לתפילות בבית כנסת השבעה, וכשהייתי ילד היינו באירוע משפחתי בתל אביב בשבת, אני זוכר כולם נסעו ברכב, ואני ואבא הלכנו ברגל, זה היה פשוט לו. ומצד שני, שאבא קיבל וכיבד את שינוי הכיוון שעשיתי, ובהמשך אף שמח בזה.
זה כוחה של המסורת, החשיבות להעביר את מה שחשוב באמת לילדים.
יהיו הדברים עילוי לנשמתו. ת.נ.צ.ב.ה
הרב נסים לוק
שימש כר"מ בישיבת עתניאל ובישיבת תקוע. בעל תואר ראשון בחינוך (מכללת הרצוג) ותואר שני בתלמוד (האוניברסיטה העברית). היה שותף בצוות המחקר להוצאת 'אוצר כתבי היד התלמודיים' וחוקר גניזה ותלמוד בפרויקט פרידברג לחקר הגניזה. כמו כן עורך לשוני וספרותי.