יתרו מגיע למחנה ישראל, הוא מברך את ה' ומכיר בגדולתו באומרו: ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה…עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים, הוא מקריב מנחה לקב"ה ואז קם ופונה לשוב לביתו. מדוע הוא עושה זאת? היינו מצפים שיתרו, לאור הדברים שאמר, יישאר וידבק בקב"ה ויהפוך לחלק מהעם.

המדרש עונה על כך ואומר:

אמר לו משה ליתרו: אתה נתת לי עצה טובה ועצה יפה, והמקום הודה לדבריך [ולכן מבקש משה:] "אל נא תעזוב אותנו" (במדבר, י, ל"א). אמר לו יתרו: כלום [הרי אין] הנר מהנה אלא במקום חושך, וכי מהנה נר בין חמה ולבנה?! אתה חמה, ואהרון אחיך לבנה, מה יעשה הנר [יתרו] בין חמה ולבנה?! אלא הריני הולך לארצי ואגייר לכול בני מדינתי ואביאם לתלמוד תורה, ואקרבם תחת כנפי השכינה (מכילתא).

סיבת עזיבתו של יתרו לפי כך היא משום שהתועלת שהוא יכול להביא היא גדולה הרבה יותר במקום אחר, אם יישאר בין משה ואהרון תיבלע היכולת שלו להשפיע בתוך מעלתם והשפעתם של משה ואהרון.

היכולת שלנו להכיר באמת בכוחנו ויכולתנו היא מעלה חשובה, יתרו יכול היה להישאר עם בני ישראל ולזכות במקום של כבוד מתוקף היותו חותן משה, אך בכך היה מאבד מיכולתו להשפיע בצורה מקסימאלית על סביבתו, משום כך הוא החליט לעזוב למקום שיהיה בו צורך, ובו יוכל גם להשפיע.

גם אנו בעשייה החינוכית שלנו או בעשייה שלנו בכלל, צריכים לעיתים לעצור ולבדוק האם הכוונות הטובות שלנו נדרשות בכלל? האם הן אפקטיביות או פשוט ממלאות את הצורך שלנו לתת- ללא שום קשר למה שהמקבל צריך? התשובה שניתן לעצמנו היא זו שתכוון את העשייה שלנו למקום בו היא תוכל להשפיע בצורה המשמעותית ביותר.