במשוך היובל

היובל הוא שופר, קרנו של היובל,

של האיל, הזכר שבכבשים-

זה המוביל את  העדר, ומכאן  הכינוי  שניתן לקרנו: 'קרן היובל',

ומכאן 'שנת היובל'- שנת  החמישים שקרויה על שם קרן היובל,

שופר האיל שבו מכריזים על שנת החמישים.

ובפסוקנו,

'במשוך היובל, המה יעלו בהר'-

בהיתקע השופר, קרן היובל, קרנו של האיל,

תוסר מגבלת ההר וכל מי שחפצה נפשו,

יעלה אל ההר,

משום שקדושתו של זה – כבר פקעה בתום מעמד מתן תורה.

המעבר מקודש לחול אינו חיצוני.

המעבר הוא תחושה,

הוא חוויה, הוא הבנה, הוא  החלטה!

הוא חובה מנטלית לזקק את  ההבדל,

לפעום את נוכחותו-

כך, במעבר מבית הכנסת לרחוב,

כך, ביציאה משיעור תורה,

כך, במוצאי  השבת,

כך, בתום עשייה של  מצווה כלשהי.

סדר יומנו כולו מתנהל בדפוס  המעבר מהקודש לחול, גם בחול עצמו,

בחלקיו המקודשים והמתקדשים.

במשוך היובל,

ניגע בקצה  ההר,

נעלה  ונטפס בו  ללא חשש,

אבל תמיד נזכור שהוא הר,  תמיד נזכור את ערך ההגעה  אל פסגתו,

ותמיד  נסכין  לרדת ממנה אל העם,

אל  מפלס האדמה  השטוחה, המישורית, במסד, בתשתית,

וחוזר חלילה-

לזירת ההתקדשות הבאה.

שבת שלום!