בפרשת יתרו, מספרת התורה על בואו של יתרו למחנה ישראל שם הוא שומע ממשה רבנו על הניסים שעשה הקב"ה לישראל, ועל כך הוא מגיב:

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהֹוָה מִכׇּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.

הרב יוסף בכור שור מתייחס לסוף הדברים, ומביא שני פירושים למילים אשר זדו עליהם:

ויש לפרש: כי בדבר אשר זדו – במים, שאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, באותו דבר נפרע מהם, שטבעם במים. והכי אמרו רבותינו (בבלי סוטה י״א.): בקדירה שבישלו בה נתבשלו, ודרשו זדו – לשון ויזד יעקב נזיד.

פירוש זה, שהוא השני שמביא הרב, מתייחס למידה שכנגד מידה שהתבטאה בנס חציית ים סוף. מצרים, שגזרו לאבד את ישראל במים- מי היאור, נאבדו בעצמם במים- מי ים סוף. הדגש בפירוש זה הוא על צורת הענישה, ולכן מסיים הרב בדברי חז"ל הדורשים את המילה זדו מלשון בישול– באותו הסיר- המים, שבהם הם בישלו (ניסו לאבד את ישראל) בהם הם עצמם לקו[1].

לעומת זאת, פירושו הנוסף של הרב  שם את הדגש דווקא על עצם קיום הדין המוביל לענישה:

כי בדבר אשר זדו עליהם – כי באשר זדו עליהם ועשו להם שלא כדין, יודע אני כי גדול הקב״ה עושה דבריו בדין ובמשפט.

מסביר כאן הרב שהמילה זדו מאה מלשון זדון, המצרים חשבו להרע לישראל ולכן נענשו. הדברים מתקשרים עם תחילת הפסוק- עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהֹוָה מִכׇּל הָאֱלֹהִים משום שהקב"ה גדול משאר האלילים בגלל שהוא עושה דבריו בדין ובמשפט- המכות וטביעת המצרים באו כעונש מאת הקב"ה על זדונם לאחר שנעשה בהם דין.

אחד החששות הגדולים ביותר שליוו את האנושות היום הלך אדם הראשון על האדמה הוא החשש מפני אסונות טבע או התנהגות הטבע שאי אפשר לצפות. הדבר מבוטא כמעט בכל חלק של החיים- חילופי העונות, בצורות ושיטפונות, הצלחת הגידולים החקלאיים ובריאות הבקר והצאן. חשש זה הוביל לכך שכל כוח טבע בוטא על ידי 'אל' משלו ובני האדם התמודדו עם הלא נודע דרך עבודת אותו 'אל' ששלט באותו כוח טבע- משום כך העלאת מנחה לאל השולט בים מבטיחה ים שקט והצלחה במסע השיט.

התפיסה שחיי האדם על הארץ מושפעת ממעשי האלים, שלא תמיד היו רציונליים או הוגנים הייתה בסיס לפחד מתמיד. במיתולוגיה הכנענית עונות השנה הושפעו ממאבקי אלים זה בזה, בסיפור אתרחסיס, סיפור המבול האכדי, המבול מגיע משום שבני האדם התרבו והפריעו ברעשם לשנת ומנוחת האלים…

יתרו, שמכיר תפיסות אלו, שומע ממשה על מהלך יציאת מצרים והמכות ומבין שכאן יש משהו שונה. אשר זדו עליהם משמעותו שהיה גורם מוסרי למה שבא על מצרים, המכות או אסונות הטבע שבאו עליהם היו מענה להתנהגותם ולא גחמת אליל כזה או אחר, והוא מבין שיש כאן דרך שונה של הנהגת המציאות,  ומשום כך גדול ה' מכל האלילים.

גדולה זו משמעותה לא רק הכרה באמיתות הקב"ה מבחינה אובייקטיבית ועליונותו על שאר כוחות הטבע, אלא גם בעדיפותו מבחינת סובייקטיבית אנושית: כאשר מערכת היחסים עם העולם והטבע ברורה, והטבע משקף את דרכה המוסרית של האנושות- יש לה גם כלי להתמודד עם הטבע ולכן החשש מפני אי הידיעה קטן. דבר זה מתבטא בדרך בה התורה מתייחסת לשכר ועונש, וכך אנו קוראים בכל יום פעמיים:

וְהָיָה אִם שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְותַי אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּום. לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלהֵיכֶם וּלְעָבְדו בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּו יורֶה וּמַלְקושׁ. וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: 

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

————————————

[1] מורי, יהודה גובני מסביר: הפועל  ל ה ז י ד מניב שני פירושים שאינם קשורים לכאורה זה לזה, אך למעשה מזינים זה את זה. 'להזיד' מוכר יותר במשמעות של לבשל, להרתיח, כמו בפסוק: 'ויזד יעקב נזיד', תבשיל. ובהשאלה, 'לבשל' עניין- לזמום, לעשות בזדון, בכוונה- כמו בפרשתנו  בצירוף: 'אשר זדו עליהם'.