אמר הקב"ה למשה: משה באיזה פנים אתה מבקש לבוא לארץ,

משל למה הדבר דומה, לרועה אחד שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן

בקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך,

א"ל המלך יאמרו שאתה השבית הצאן!

אף כך א"ל הקב"ה למשה שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר

ואתה מכניס דור אחר? עכשיו יאמרו אין למתי המדבר חלק לעוה"ב,

אלא תהיה בצרן (בצדן, בובר) ותבא עמהם שנא' (דברים לג) ויתא ראשי עם וגו',

לכך נאמר לא תביאו את הקהל הזה שיצא עמך.

(מדרש תנחומא (ורשא) פרשת חקת)

פרשיית מי מריבה רבת המסתורין הביאה לתופעות פרשניות מעניינות, ריבוי פירושים תהפוכות ויחסים מורכבים בין פשוטו של מקרא ומדרשו. בשורות הבאות ננסה להתחקות אחר התהליכים הללו ולנסות מתוכם להבין במבט כולל את דרכי הפרשנות לפרשייה זו.

על ריבוי הפירושים יוצא הדופן ניתן ללמוד מדברי שד"ל:

משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עון חדש, כי הנה דון יצחק אברבנאל הביא עשר דעות והוסיף עוד אחת מדעתו, והרשב"ן במגן אבות דף ע"ה הוסיף דעת אחרת, ורמבמ"ן הוסיף עוד אחרת, ואולי עוד כמה דעות אחרות נכתבו ואני לא ידעתין.

בעל העקידה מצביע על כך שדבר שבעיני פרשן אחד הוא חטא, בעיני חברו הוא מעשה הגון ולהפך.

ניתן לנסח שלושה גורמים מרכזיים לריבוי דעות זה:

• קושי פרשני – לא מובן בפסוקים מה היה פסול במעשיו של משה והיכן היה כאן חטא?
• קושי רעיוני – כיצד משה גדול הנביאים חטא בחטא כזה חמור?
• קושי רעיוני נוסף – כיצד על חטא כל כך קטן מגיע עונש כל כך חמור?

ניתן להבחין מיד ביחס המורכב בין שני הקשיים הרעיוניים. שהרי אם נבין שהחטא חמור יקשה עלינו להבין כיצד משה הנביא הגדול יכול לחטוא בחטא שכזה? ואם נבין שהחטא היה קטן תקשה עלינו הבנת העונש החמור אשר כל תפילות ואתחנן לא הועילו כנגדו.

מקובל לצטט בהקשר זה את דברי הגמרא על כך שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. אך האם די בהסבר זה בכדי ליישב את הסיפור הקשה הזה על הלב?

תשובה ליחס המורכב בין קטנות החטא לבין גדלות העונש ניתן למצוא בדברי האברבנאל וההולכים בדרכו:

שיטת האברבנאל – ניתוק בין מי מריבה ובין הגזירה שלא להיכנס לארץ

האברבנאל מוזכר בדברי שד"ל והלימוד בו הוא מפעים: לאחר שמביא הוא את עשרת הדעות הידועות לו הוא חולק על כולן, ולא רק מציע פירוש אחר, אלא חולק לחלוטין על היסודות: האברבנאל מנתק בין השאלה מדוע לא נכנס משה לארץ ובין השאלה מה היה פסול במעשה משה ואהרון במי מריבה.

אבל כיצד ניתן לנתק? הרי התורה בכמה מקומות כותבת במפורש שבשל חטא מי מריבה משה ואהרון לא נכנסים לארץ! בתשובה לשאלה זו לא נאריך, אך בקצרה – האברבנאל רואה בסיפור מי מריבה מעין סיפור כיסוי לסיפור האמיתי.

בנוסף לניתוק בין מעשה מי מריבה לעונש האברבנאל מסביר כי "הסיפור האמיתי" התרחש בחטא המרגלים: האברבנאל מסביר כי אותו החטא אשר גרם לגזירה על דור המדבר שלא להיכנס לארץ הלא הוא חטא המרגלים – הוא זה אשר גרם למשה שלא להיכנס. וראייתו הגדולה היא דבריו של משה בעצמו כאשר מספר על חטא המרגלים ואומר "גם בי התאנף ה' בגללכם…".

וכל כך למה? לפי האברבנאל, השאלות ששאל משה על הארץ אם היא טובה או רעה והעם אם חזק הוא או רפה וכו' הן הוספה של משה על הציווי האלוקי מתוך כוונה טובה, אך שאלות אלו הן שהובילו את המרגלים לחטוא ולהחטיא את העם בסופו של דבר.

כעת נשוב רגע אל הקשיים הרעיוניים שהזכרנו – מחד כיצד ניתן לייחס למשה רבינו חטא חמור ומאידך כיצד ניתן להבין את העונש הקשה שתפילותיו של משה לא הועילו לבטלו? ובכן, ברגע שאנו מתייחסים אל הגזירה שלא להיכנס לארץ כביטוי לאחריות ולא כעונש על חטא פרטי מובן כיצד יש עונש כל כך חמור הגם שאין אשמה בזדון. הפירושים שנביא בהמשך הולכים צעד קדימה בעניין זה ומתרחקים לחלוטין מייחוס אשמה למשה לכיוון של אחריות מנהיגותית.

הפירושים בדורנו

מהפך זה שעשה האברבנאל קיים גם בפירושים החדשים אשר נוספו בדורנו. פירושים אלו ממשיכים בדרכו זו של האברבנאל ואינם רואים במעשה מי מריבה גורם, או לפחות גורם בלעדי, לכך שמשה אינו נכנס לארץ. נביא מעט מהם:

אחריות מנהיגותית: הרב מדן[1] גם הוא מייחס את הגזירה לתוצאותיו של חטא המרגלים. אולם בשונה מהאברבנאל הוא אינו מסביר כי למשה היה חלק או אשמה בחטא, אלא מדובר באחריותו של משה כמנהיג, הוא נמצא איתם בצרתן.

ההבדל בין הדורות: הרב אלחנן סמט[2] מסביר כי התחלפות הדור היא המצריכה את החלפת ההנהגה. כיוון שהנהגתו של משה התאימה לדור המדבר, דור העבדים שיש להתייחס אליו באופן נוקשה יותר. לפי הסברו החטא במי מריבה הוא רק סימן ולא סיבה. יתר על כן, בדור המדבר הוא כלל לא היה נחשב לחטא.

כשל במנהיגות: הבעיה טמונה במנהיגות של משה ואהרון, הם לכשעצמם צדיקים גמורים אך הדרך בה הם מנהיגים לא תואמת את העם, או לפחות לא מתאימה להכנסת הדור החדש לארץ, כך ניתן לראות במאמריהם של הרב מנחם ליבטאג ושל ד"ר ברכי אליצור[3].

וכאן אנו מגיעים לתופעה מעניינת נוספת הנעוצה ביחס העדין והמורכב בין פשט הכתובים למדרשי חז"ל.

מדרשי חז"ל – מהפך פרשני קדום

את המדרש שהובא בפתיחה למדתי בהיותי בישיבה התיכונית, ולא יכולתי שלא להבחין בדמיון המדהים לדבריו של האברבנאל. הדמיון הזה מדהים כיוון שלתפיסתו של האברבנאל בפירושו למי מריבה טמון חידוש אשר הוא מהחידושים החשובים ביותר בפירושו ועל כן הוא מאריך בו וחוזר עליו. והנה קיים מדרש אשר קדם לרוב הדעות אותן הוא מביא ונראה שהוא מסביר כמותו.

ננסה רגע לחזור אל המדרש ולהבין את היחס בין המשל לנמשל:

הרועה הוליך את הצאן במדבר ונשבית הצאן – זהו משה המוליך את דור המדבר ולא זוכה להכניסם לארץ בעקבות חטא המרגלים.

המלך אומר לרועה שגם הוא אינו יכול להיכנס מבלי הצאן – משה לא יכול להיכנס לארץ בלי דור המדבר.

עכשיו נשים לב למשפט מפתח, בנימוקו של המלך הוא מסביר "יאמרו שאתה השבית הצאן!"

ייתכן ובמשפט זה טמון הסבר חשוב, שהרי בנמשל לא ברור מי יאמר על משה שהוא גרם לדור המדבר למות ולא להיכנס לארץ? וכאן קשה שלא להבחין בדמיון להסבר האברבנאל:

ולפי שמרע"ה היה סבה למקרה כזה לכן היה מהצדק האלהי שגם הוא שסבב שימותו הדור במדבר ולא יכנסו לא יבא שמה כי שגגת למוד עולה זדון ומפני ישראל חטאו על זה במזיד ומרע"ה חטא בשוגג ובכונה טובה…

לפי האברבנאל, השאלות ששאל משה על הארץ אם היא טובה או רעה, והעם אם חזק הוא או רפה, וכו' הן הוספה של משה על הציווי האלוקי מתוך כוונה טובה, אך שאלות אלו הן שהובילו את המרגלים לחטוא ולהחטיא את העם בסופו של דבר.

נמצא אם כן שיש חשש שיאמרו "אתה השבית הצאן" כלומר משה היה סיבה למות העם במדבר, הגם שבעל בשוגג ומתוך כוונה טובה.

אמנם משפט זה של נימוקו של המלך מופיע בתנחומא הנדפס (וכן בבמדבר רבה) אך בתנחומא בובר אין המשפט הזה מופיע. ניתן לשער כי בין הגרסאות האלה ישנן שתי שיטות שונות לחלוטין בהבנת הגזירה על משה שלא להיכנס לארץ. כיוון שברגע שהנימוק הזה מסתלק שוב אין שום חטא שחטא הרועה וכן משה רבינו, אם כן הגזירה הינה ביטוי לאחריותו המנהיגותית.

כיוון זה המנתק בין הצורך לאתר חטא מסוים, ובין הבנת הגזירה על משה שלא להיכנס לארץ מופיע גם בגישות הנשמעות היום וגם במדרשים נוספים.

חננאל מאק בחן שלושה מדרשים ההולכים בכיוון זה, והעיר כי הגישה המתייחסת למי מריבה כחטא ועונש קיימת במדרשים המוקדמים התנאיים, ואילו במדרשים המאוחרים האמוראיים מתחילה להיכנס גם הגישה הזו המנתקת בין מעשה מי מריבה לבין הגזירה שלא להיכנס לארץ. אמנם הוא מייחס זאת לכך שהמדרשים המאוחרים פחות מרגישים מחוייבים לפשט הכתוב.

אולם לעניות דעתי ניתן לומר אחרת. שינוי הגישה במדרשים מעיד על תפיסה שונה בהבנת פשטי המקראות בדיוק כמו המעבר שקרה בין פרשני ימי הביניים דרך האברבנאל ועד לימינו! חשוב לציין בהקשר זה שדברי האברבנאל ופרשני ימינו מושתתים על ראיות מפסוקים ולימוד השוואתי בפשוטו של מקרא ממש, הגם שלא הובאו כאן טענותיהם.

ונביא ארבעה עקרונות העולים במדרשים השונים ונמצאים תואמים לגישות הפרשניות מהאברבנאל ואילך:

• מי מריבה אינם הסיבה האמיתית לגזירה על משה: עקרון זה מצינו בכמה מדרשים, החל ממדרש הפותח בפסוק אל נורא עלילה וקורא למי מריבה "עלילה" שכביכול העליל הקב"ה על משה,[4] וכלה במדרש המסביר כי פרסום חטאו של משה נועד לכך שלא יחשבו שגם הוא חלילה חטא בחטא המרגלים, (כאותה אישה שאכלה פגי שביעית וחששה שיחשבו שקלקלה)[5]. כמו כן ישנו מדרש מעט מורכב המסביר משה היה מתיירא מאותה השבועה של ה' בחטא המרגלים שלא להכניס את דור המדבר, אך הקפדתו במי מריבה היא זו שהכריעה את גורלו.[6]

• יש טענה כלפי משה שבגינו דור המדבר לא זכו להכנס לארץ – זאת ראינו בעיקר בתנחומא הנדפס "יאמרו אתה השבית הצאן"[7].

• למשה רבינו יש אחריות מנהיגותית לדור המדבר – במשל הרועה לפי התנחומא בובר[8], וכן על פי סופו ועל פי מדרשים נוספים נראה שתפקידו של משה אינו הסתיים אלא הוא יכניס את דור המדבר לעתיד לבוא לארץ ישראל. ממדרש נוסף ומפליא ניתן להסיק כי כל כוחו של משה כביכול נובע מדור המדבר ומאחריותו עליהם, וברגע שמתו ממילא אין פה לטעון בכוח אלא בתחנונים.[9]

• המנהיגות אינה מתאימה – בנקודה זו אני סבור כי זהו מעט חידוש שאינו מוכרח בקריאת המדרש, אך יש מדרש על מעמד הסנה בו משה מתווכח לראשונה על נושא הדיבור, "לא איש דברים אנוכי וכו'…" המדרש מסביר כי תשובת ה' למשה לקחת את המטה מוסבת כלפי החשש שלו לדבר – "מה עושין לעבד? רודין אותו במקל…"[10] כלומר המדרש יוצר כאן הבחנה בין הנהגה ראויה בדיבור לבין הנהגת עבדים שהיא על ידי הכאה במטה.

• הגיע הזמן למנהיגות חדשה – אם לא נייחס את הצורך בשינוי מנהיגות דווקא בשינוי הדור, נבין כי פשוט תמה מנהיגות אחת ויש צורך באחרת. דבר זה מצוי במדרש[11] המדבר על כך שעברה שעתו של משה להנהיג. ומזכיר את האמירה בתלמוד "אין מלכות נוגעת בחבירתה…".

אם כן ניתן בהחלט לראות כי עקרונות אלו אינם מקריים וכי הם תוצאה של הבנה כזו של פשטי המקראות עצמם.

לסיכום: סקרנו את התופעות של ריבוי הפירושים והמעבר שחל בתפיסה לגבי פרשייה זו ביו חטא ועונש לסיבה ותוצאה. הצבענו על הייתרון הרעיוני בגישה המנתקת בין חטא מי מריבה ובין על משה שלא להיכנס לארץ. ראינו כי קיים מהפך זהה וקדום בין מדרשי התנאים והאמוראים. הקבלה זו מסייעת לנו להבין כי ייתכן שמדרשים שבמשך דורות נחשבו מנותקים לחלוטין מפשט הכתוב, למעשה מושתתים על עקרונות היוצאים מפשטי המקראות. ייתכן כי תופעה זו מחזקת את הגישות הרואות במדרשים עומק פשוטו של מקרא.

————————————————-

[1] בקישור זה ניתן למצוא את מאמרו של הרב מדן, הרב מנחם ליבטאג וד"ר ברכי אליצור שמאמריהם מוזכרים בהמשך.

[2]    https://etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-bamidbar/parashat-chukat/chukat-waters-contention

[3] בקישור בהערה 1. מאמר נוסף של ד"ר ברכי אליצור בקישור הזה.

[4] אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, אַף הַנּוֹרָאוֹת שֶׁאַתָּה מֵבִיא עָלֵינוּ, בַּעֲלִילָה אַתְּ מְבִיאָן…

מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ כָּתַב גֵּט, נִכְנַס לְבֵיתוֹ וְהַגֵּט בְּיָדוֹ, מְבַקֵּשׁ עֲלִילָה לִתְּנוֹ לָהּ. אָמַר לָהּ: מִזְגִי לִי אֶת הַכּוֹס שֶׁאֶשְׁתֶּה. מָזְגָה לוֹ. כֵּיוָן שֶׁנָּטַל הַכּוֹס מִיָּדָהּ, אָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ. אָמְרָה לוֹ: מַה פִּשְׁעִי. אָמַר לָהּ: צְאִי מִבֵּיתִי שֶׁמָּזַגְתְּ לִי כּוֹס פָּשׁוּר. אָמְרָה לוֹ: כְּבָר הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי עֲתִידָה לִמְזֹג לְךָ כּוֹס פָּשׁוּר, שֶׁכָּתַבְתָּ הַגֵּט וַהֲבֵאתוֹ בְּיָדֶךָ.

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וְגוֹ' (דברים א, לה). אִישׁ, זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו (במדבר יב, ג), הָאִישׁ הַמְּסֻיָּם בָּאֲנָשִׁים. (מדרש תנחומא, וישב ד׳)

[5] יען לא האמנתם בי לכן לא תביאו את הקהל, מלה"ד לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה שלא יאמר אף אני קלקלתי, הביאו פגין שבידה ותלו עליה והכריזו ואמרו זו קלקלה ולקתה וזו אכלה פגי שביעית ולקתה, אף כך אמר משה רבש"ע הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה שהכעיסוך שנאמר (תהלים עח) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון עכשיו יאמרו הדורות אף אני שוה להם יכתב עלי על מה נענשתי, לפיכך כתיב יען לא האמנתם בי להקדשיני לכן לא תביאו. (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת חקת)

[6] התחילו לומר יודע משה חק הסלע, אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו, נמצא משה עומד בספק, אם שומע להם מבטל דברי המקום והקב"ה לוכד חכמים בערמם (איוב ה יג), לפי שהיה משה משמר בעצמו כל אותן ארבעים שנה, שלא להקפיד כנגדם, שהיה מתיירא מן השבועה שנשבע הקב"ה, אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה וגו' (דברים א לה), אמרו לו הרי סלע, כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר תוציא מזו, צווח עליהם שמעו נא המורים וגו' (במדבר כ י). (מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת).

הלוי גינצבורג בספרו אגדות היהודים מסביר כי העונש הוא מידה כנגד מידה, כשם שהוא הקפיד על ישראל כך הקב"ה מקפיד עליו ומכליל אותו בעוון המרגלים. ובאמת עניין זה מובן באופן הכי טוב לפירוש האברבנאל.

[7] וכן בבמדבר רבה (וילנא) פרשת חקת פרשה יט: "אמר לו המלך אם את נכנס עכשיו מה יאמרו הבריות שאתה השבית הצאן"

[8] וכן בבמדבר רבה הנוסח יותר מפורש: "לכך כתיב לא תביא את הקהל הזה אלא שיצא עמך."

[9] ד"א ואתחנן אל ה' למה הדבר דומה למטרונה שילדה בן כל ימים שבנה קיים היתה נכנסת בפלטין בזרוע מת בנה התחילה מבקשת ליכנס בתחינות כך כל זמן שהיו ישראל קיימים במדבר היה משה נכנס לפני הקב"ה בזרוע (שמות לב) למה ה' יחרה אפך בעמך (במדבר יד) סלח נא לעון העם הזה וגו' כיון שמתו ישראל במדבר התחיל מבקש ליכנס בארץ ישראל בתחנונים, ואתחנן. (דברים רבה (וילנא) פרשת ואתחנן פרשה ב).

[10] ואת המטה הזה תקח בידך, אמרת "לא איש דברים אנכי" "בדברים לא יוסר עבד" מה עושין לעבד רודין אותו במקל, כך אתה קח את המטה שתייסרנו בו הדא הוא דכתיב "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות".  (שמות רבה שמות ג')

[11] ד"א ואתחנן זה שאמר הכתוב (דניאל ב) והוא מהשנא עדניא וזמניא וגו' אמר רבי אבין למה הדבר דומה למלך שהיה לו אהוב והוא ממנה דוכסי' ואיפרכין ואיסטרטליטין לאחר ימים ראו אותו שהיה מבקש מן השוער ליכנס לפלטין ואינו מניח לו היו הכל תמהין ואומרין אתמול היה ממנה דוכסין ואיפרכין ואסטרטליטין ועכשיו הוא מבקש מן השוער ליכנס לפלטין ואינו מניח לו אמרו לו שעתא עברת, כך משה גוזר על הקב"ה והוא מקיים קומה ה' שובה ה' ואם בריאה יברא ה' אם נברא לה פה מששת ימי בראשית הרי מוטב ואם לאו יברא ה' ועכשיו מתחנן ומתחבט ליכנס לארץ ישראל ואינו מתקבל שעתא עברת בעת ההיא לאמר. (דברים רבה (וילנא) פרשת ואתחנן פרשה ב)