הקדמה:

בפרשת חקת יש כמה מהנושאים המעניינים בתורה. קודם כל הציווי על מצוות פרה אדומה בה פותחת הפרשה. בנוסף פרשת מי מריבה ועונשם של משה ואהרון שלא להיכנס לארץ, עונש שזכה להרבה התייחסות בספרות הפרשנות בשל הקושי להבין את מהות החטא מול חומרת העונש. בפרשה אנו גם נפרדים ממרים ואהרון אחי משה וכבר מתחילים להרגיש את הכניסה לארץ דרך המגע עם העמים היושבים סביבה. ובנוסף, קפיצת הזמנים המתרחשת בפרשה מעוררת עניין בפני עצמה: פרשת פרה אדומה נאמרה כבר בחנוכת המשכן, והספרי כותב:  …נמצינו למדים שבעשרים ושלשה באדר התחילו אהרן ובניו, המשכן, וכל הכלים – לימשח; בראש חודש הוקם המשכן; בשני נשרפה פרה; בשלישי הזה ממנו תחת הזאה שנייה גילחו. משמע כבר ביום השני לחנוכת המשכן נשחטה פרה אדומה. לעומת זאת המשך הפרשה הוא קפיצה חדה בזמן ודילוג על שלושים ושמונה השנים ששהו בני ישראל במדבר: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כׇּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: החודש הראשון בפסוק כוונתו החודש הראשון לשנת הארבעים, וכמובן עולה השאלה- מה היה בשלושים ושמונה השנים שהתורה לא מספרת לנו עליהם? ומה הסיבה שאין אנו שומעים עליהם?

 למקומה של פרשת פרה אדומה:

ההבנה שפרשת פרה אדומה נאמרה כבר בחנוכת המשכן מעוררת שאלה- אז מדוע התורה מספרת עליה כאן? 

התשובה לכך מתחלקת לשניים: המצווה עצמה הייתה ידועה כבר ובהקדשת הלוויים כבר נזכרו מי החטאת שנעשו מאפר הפרה, אולם מיקומה כאן בא לסגור את כל קובץ המצוות שנאמרו עד הנה אשר עניינם הוא האזהרה על המשכן וקדשיו, ופרה אדומה היא אחד האמצעים החשובים לשם שמירת קדושה זו ולכן היא שמסיימת את העניין (דעת מקרא).

מצד שני, התורה תתחיל לספר על מלחמות הכיבוש של עבר הירדן המזרחי ומדיין, ובמלחמות האלו עתידים לבוא במגע עם מתים ולכן ראוי ללמד כעת את דיני המצווה (דעת מקרא). 

הנצי"ב מסביר את מיקומה של הפרשה בהתייחס לנושאים שקודמים לה ושאחריה:

הן ברור שפרשת פרה נאמרה מכבר, שהרי בטהרת הלוים כתיב ״הזה עליהם מי חטאת״, ותניא בסדר עולם ׳בראשון בחודש ניסן הוקם המשכן, בשני נשרפה הפרה׳, וא״כ למה נכתבה כאן? כבר אמרו במועד קטן : למה נסמכה פרשת פרה למיתת מרים? לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת.

אמנם אמרו עוד בויקרא רבה: ״מיוסדים על אדני פז״ אלו פרשיותיה של תורה שהן נדרשות לפניהם ולאחריהם. והעניין, כבר ביארנו בפרשת קרח שהר״ן איש חטאו במה שרצו להתקדש יותר מגבול שגבלה להם התורה, ומזה הגיעו להריסות התורה ועשו מחלוקת בישראל. וסמכו ענין לה עסק פרה — שאינה אלא לטהרה ולא לקדושה, ומשום הכי כשר בה טבול יום ואונן…והיינו משום שהצדוקים רצו להנהיג קדושה בעניין שאינו אלא טהרה, וזהו הריסות הליכות הדת בכמה עניינים שבתורה. על כן נכתבה סמוך לפרשת קרח.

ר' יצחק אברבנאל מתייחס גם הוא לשאלה זו:

אמנם בסוף ארבעים שנה שהיו מעותדים להיכנס לארץ ראה יתברך שבמלחמת העמים ירבו חללי ה׳ ורבים מבני ישראל יגעו במת לכל נפש אדם בערי׳ שיכבשו גם על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר ויטמאו להם ואפר הפרה שעשה משה לא יספיק להם לכן צווה עתה ית׳ למשה ולאהרן אופן עשיית הפרה גם שבסבת הנשרפים פתח אהל מועד מקרח ועדתו מן המתים במגפה במתלוננים רבים מעמי הארץ היו מתטמאים וגם הם ימעיטו אפר הפרה שעשה משה ועל כל הדברים האלה באה הצוואה במקום הזה מצוות הפרה.

הפרשנים ובעלי המדרש דנו רבות בטעמי המצווה, אבל אנחנו ננסה להסביר את פשט הדברים והדינים הנוהגים בה שכבר כתב ר"י אבן כספי: זאת חוקת – אין לי חוק כלל לפרש דבר בעניין הפרה, כל שכן כי לתת בזה סבות עצמיות נלאו כל קדמוננו ודי לנו, כל שכן כי משה היה חכם ידע מה עשה לפי הדור ההוא והזמן ההוא.

מצוות פרה אדומה:

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. (במדבר, י"ט)

פתיחת הדיבור היא אל משה ואהרון, והפרשנים שמו לב לשמונה עשר מקומות שבהם פנה הקב"ה למשה ולאהרון יחד. הרש"ר הירש מסביר את סיבת הפנייה המשותפת:

דרך זו של פנייה למשה ולאהרן מורה על חשיבותו הגדולה של הנושא שלפנינו, הן לגבי הבנתה העיונית של התורה והן לגבי חינוך העם לשמירת התורה הלכה למעשה.

נוסח הפסוקים עורר שאלה משום שהוא נראה שיש בו אמירות כפולות:

טור פירוש ארוך:  זאת חוקת התורה אשר צוה ה׳ – אשר צויתי כמו ואל משה אמר עלה אל ה׳ וכמו נשי למך. אי נמי מקרא מסורס הוא דבר אל בני ישראל זאת חוקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר:

מהי חוקת התורה המדוברת בפסוק?

רשב"ם: זאת חקת התורה – ולפנינו מפרש באיזו תורה הוא מדבר, דכתיב: וזאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר י״ט:י״ד). כלומר: חקת התורה שאמר למטה: זאת התורה, פרה אדומה צווה לקחת, לעשות תורת טהרתו של אדם כי ימות באהל, להיטהר בו נוגע ונושא ומאהיל.

ר"י בכור שור: זאת חוקת התורה – חוק של הוראה.

הרמב"ן: זאת חקת התורה – כלומר הנחקקת מן התורה, והיא תורה שבעל פה. על כן היא פרה, והיא אדומה ממדת הדין, וניתנת לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות העולם והשטן.

במדבר רבה: תַּמָּן תְּנִינַן הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִין בְּגָדִים, הִיא גּוּפָהּ מְטַהֶרֶת בְּגָדִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי.

ר' בחיי: חקת התורה – פירשו המפרשים לשון חוק וגזרת מלך כדבר שאין טעמו נודע לבריות והן תמהין עליו, כעניין פרה אדומה שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את העוסקים בעבודתה. והאמת כי פרה אדומה מכלל החוקים שאין טעמן נגלה ונודע, אבל עקר לשון חקה מלשון חקיקה, ירמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה והנרמז לישראל בפרה אדומה, ולכך נקרא חלק אחד מן המצות חקים. נאמר כאן חקת התורה ונאמר בשעיר המשתלח (ויקרא ט״ז:כ״ט) והיתה לכם לחקת עולם, ובכלאים (שם י״ט) את חקותי תשמרו. ועוד נקראים חוקים מלשון גבול, כענין שכתוב (ירמיהו ה׳:כ״ב) אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנהו, (שם ל״א) חוקות ירח וכוכבים לאור לילה, כלומר גבולי היום והלילה, וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם.

התורה תמימה: זאת חקת – שלש מינין ושבע הזאות שבפרה מעכבין זה את זה, מאי טעמא, חקה כתיב בה.

דברי התורה תמימה מתייחסים לעצם העבודה בפרה: חקה הנאמרת בקדשים מורה על איסור שינוי ולכן אם חיסר או שינה- הדבר מעקב. שלושה מינים הם הארז, האזוב והשני שיוזכרו בהמשך.

דיני הפרה עצמה נלמדים מהפסוק:

פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:

תורה תמימה:  יקחו אליך – ויקחו – מתרומת הלשכה, אליך – שתהא גזבר לדבר (ספרי)

פרה – פרה ולא עגלה, לפיכך אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה. (ספרי זוטא)

אדמה תמימה – תמימה באדמימות. או אינו אלא תמימה במומים, הרי כבר נאמר אשר אין בה מום. (שם)

אשר אין בה מום – בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה ערופה. (סוטה מ״ו.)

אשר לא עלה עליה על – תניא, אין לי אלא עול, שאר עבודות מניין, ת״ל אשר לא עלה עליה עול – מכל מקום, א״כ מה ת״ל עול – עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה. (סוטה מ״ו.)

פרה:

חכמים במסכת פרה, וכך פסק הרמב"ם להלכה, קבעו כי גיל הפרה צריך להיות שלוש או ארבע לפחות, אך אין להמתין מעבר לגיל ארבע שמא תשחיר ותיפסל.  ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, שנאמר: ״ויקחו אליך פרה״ (ואם נמצאה עגלה- משאירים אותה אצל המגדל עד שתגדל והתשלום הוא מכספי ציבור שבתרומת הלשכה).

אדומה תמימה:

רמב"ם , הלכות פרה אדומה: זה שנאמר בתורה ״תמימה״, תמימת אדמות:

היו בה שתי שערות לבנות או שחורות בתוך גומא אחת (מתוך צמיחה אחת), או בתוך שתי כוסות (כוס- שיער הפרה צומח בקבוצות והן נקראות כוסות) והן מוכיחות זו על זו, פסולה. היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר, עיקרן משחיר וראשן מאדים, הכל הולך אחר העיקר, וגוזז במספרים את ראשן המשחיר, ואינו חושש משום גיזה בקדשים, שאין כוונתו לגוז: היו קרניה או טלפיה שחורין, יגוד. גלגל העין והשיניים והלשון, אין מראיהן פוסלין בפרה:

דעת מקרא: לגון האדום משמעויות שונות במקרא, נזכיר תחילה את הקשר בין אודם לחטא: 'אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע- כצמר יהיו', ובפסוק אחר: 'מדוע אדום ללבושך, ובגדך כדורך בגת', האדום קשור כאן למלחמה או לדם הנשפך במלחמה. הסוסים האדומים במראותיו של זכריה, שהאיש רוכב עליהם מסמלים את השמימיות שלהם ושל האיש (המלאך). בצבע של הפרה האדומה  מקופלים מרבית הסמלים האלה, אבל בסופו של דבר גם צבעה הוא בגדר חוק.

אשר אין בה מום:

רמב"ם, הלכות פרה אדומה: כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה, שנאמר ״אשר אין בה מום״ (במדבר י״ט:ב׳). הייתה יוצא דופן (מה שנקרא היום ניתוח קיסרי), או מחיר (מחיר כלב- איסור החלפת כלב בשה, אך נראה שהכוונה שהייתה שכר לזנות בגבר), או אתנן (אתנן זונה- שכר זנות לאישה), או טריפה (מום שעתידה למות ממנו ולכן מוגדרת טרפה), או שנרבעה (שכב איתה אדם) , פסולה. שכל הפוסל את הקדשים למזבח פוסל את הפרה, אף על פי שהיא כקדשי בדק הבית, הואיל וקראה הכתוב ״חטאת״ (במדבר י״ט:ט׳): ומותר ליקח אותה מן הגוי, ואין חוששין שמא רבעה הגוי, שאינו מפסיד בהמתו:

תורה תמימה: אשר אין בה מום – בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה ערופה.

אשר לא עלה עליה עול:

רמב"ם, הלכות פרה אדומה: יתירה פרה על הקדשים, שהעבודה פוסלת בה, שנאמר ״אשר לא עלה עליה עול״ (במדבר י״ט:ב׳), ובעגלה ערופה הואט אומר ״אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול״ (דברים כ״א:ג׳), מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודות כעול, אף עול האמור בפרה יפסול בה שאר עבודות כעול:  אלא שהעול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ושאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה. כיצד, קשר עליה העול, אף על פי שלא חרשה בוי, פסולה. הכניסה לדוש, אינה נפסלת עד שידוש בה. וכן כל כיוצא בזה:

רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה ועבר בה את הנהר, קיפל עליה את המוסרה, נתן טליתו עליה, נתן עליה כסות של שקין, פסולה. קשרה במוסרה, אם הייתה מורדת וצריכה שמירה, כשרה, ואם לא הייתה צריכה, פסולה, שכל שמירה שאינה צריכה משוי הוא:  עשה לה סנדל שלא תחליק, פירש טליתו עליה מפני הזבובין, כשרה. זה הכלל, כל שהוא לצרכה, כשרה, לצורך אחר, פסולה:  נעשית בה מלאכה מאיליה, או שעלה עליה דבר מאיליו, אם לרצונו, פסולה, שנאמר ״אשר לא עובד בה״, שאם עובד בה לרצונו הרי זה כמי שעבד בה. לפיכך אם שכן עליה העוף, כשרה, עלה עליה זכר, פסולה, ואין צריך לומר שהמעוברת פסולה:

הרמב"ם, מציג שני תנאים עקרוניים בהגדרת הפעולה הנעשית בפרה אדומה: תנאי ראשון הוא האם הפעולה נעשתה לצורך הפרה או לא: אם פרש עליה שמיכה בכדי שתעביר אותה ממקום למקום- פסולה, ואם פרש עליה שמיכה להקל מפני זבובים ומזיקים- כשרה, למרות שהפעולה היא אותה פעולה. תנאי שני הוא האם הפעולה שנעשתה בה היא לרצון הבעלים או לא: אם הפרה עשתה פעולה כל שהיא (למשל דשה ברגליה את החיטה), אם הדבר הוא לרצון הבעלים (שהכניסה בשביל שתלך שם 'ועל הדרך' גם תדוש)- פסולה, אם לא לרצונו (שלא כיוון שתתבצע דישה או שאין לו רצון בדישה זו)- כשרה.

הפעולות בפרה אדומה:

וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו:

שחיטת הפרה היא על ידי כהן גדול, אך מותרת גם בהדיוט:

רמב"ם: אף כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה.

תורה תמימה:  ונתתם אתה אל אלעזר – מה ת״ל אותה, אותה לאלעזר, ולדורות – בכהן הדיוט.

בהוצאת הפרה לשחיטה מותר להוציא רק אחת:  והוציא אתה – אותה – לבדה, שלא יוציא אחרת עמה. (תורה תמימה).

וכך גם בשחיטתה: ושחט אתה – מה ת״ל אותה – שלא ישחט אחרת עמה. (תורה תמימה).

והכהן צריך שיהיה לבוש בגדי לבן של כהן הדיוט: והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט, בין שעשה אותה כהן הדיוט בין שעשייה כהן גדול: (רמב"ם).

ולמדו חכמים מהמילים ושחט אותה כמה דברים: ששחיטה בזכר בלבד, וכן אם שחט שלא כנגד פתח ההיכל פסולה (שהקיש שחיטה להזאה שמתבצעת אל כיוון פתח ההיכל), ואסור לערוף אותה (לשחוט מהחלק העליון של הצוואר), ושישחט רק אחת (שכתוב אותה), ושהמלאכה פוסלת בשחיטתה (אם עשה מלאכה נוספת בזמן השחיטה משום שאי אפשר לכוון על שני דברים במקביל ושחיטת הפרה מחייבת כוונה). (תורה תמימה).

הגבלות יתרות עשו בפרה שלא יבואו לשוחטה בטומאה, ומספרת המשנה: שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה, צָפוֹנָה מִזְרָחָה, וּבֵית אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת, וּמַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מִכָּל חַטָּאוֹת (אפר הפרות הקודמות) שֶׁהָיוּ שָׁם. 

גם הזאת המים על הכהן נעשתה בדרך מיוחדת בכדי להישמר מהטומאה:  חֲצֵרוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי סֶלַע וְתַחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם (שהחלל הריק והסלע מפרידים מטומאת התהום). וּמְבִיאִים נָשִׁים עֻבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶן (עד גיל שמונה ולא מעל מחשש קרי). וּמְבִיאִים שְׁוָרִים וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת (שכך נחשב שתחת השור יש אוהל המפסיק אם בדרך יש קבר תהום), וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם (שלא מקבלות טומאה). הִגִּיעוּ לַשִּׁלּוֹחַ, יָרְדוּ וּמִלְאוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ עַל גַּבֵּיהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִמְּקוֹמוֹ הָיָה מְשַׁלְשֵׁל וּמְמַלֵּא:

בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת וְיָרְדוּ. הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת, תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה מְתֻקָּן קָלָל (כלי) שֶׁל חַטָּאת, וּמְבִיאִין זָכָר שֶׁל רְחֵלִים וְקוֹשְׁרִים חֶבֶל בֵּין קַרְנָיו, וְקוֹשְׁרִים מַקֵּל וּמְסַבֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֶבֶל, וְזוֹרְקוֹ לְתוֹךְ הַקָּלָל (שלא יטמאו בידיים את האפר שבכלי), וּמַכֶּה אֶת הַזָּכָר וְנִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְנוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וְכֶבֶשׁ הָיוּ עוֹשִׂים מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה, כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין, וְכִפָּה כְנֶגֶד הָאֹטֶם, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, שֶׁבּוֹ כֹהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ, יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה:

אולם, כאשר הגיע הכהן למקום השחיטה- היו מטמאים אותו! (סומכים ידיהם עליו לטמאו בטומאת ידיים) ואז היה טובל הכהן במים ועולה, וכל זאת כדי להוציא מליבם של הצדוקים שאמרו שהשוחט חייב שיהיה הערב שמש (אדם שטבל לאחר טומאה וסיים את היום שרק אז הוא טהור לגמרי, ולפני כן נקרא טבול יום), ולכן קבעו חכמים שהכהן יטמא ויטבול ואז הוא בחזקת טבול יום, שסברו שגם טבול יום שוחט.

וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:

אל מחוץ למחנה משמעו מחוץ לשלושת המחנות, ובימי הבית היו מוציאים להר הזיתים שנקרא הר המשחה.  כיום מזהים את מקום השריפה עם כנסיית הדמעה, אתר שמצאו בו את כל התנאים שדיברה עליהם המשנה: יש ממנו קו ראייה ישיר להר הבית, הוא גבוה מהר הבית, היא בנויה על גבי חללים תת קרקעיים שעליהם מדפי סלע גדולים. כמו כן נמצא בה חלל גדול המשמש כבור מים תת קרקעי וכן נמצאה בה גת עתיקה מהתקופה הביזנטית ואפשר שזוהי הגת המתוארת שבה שרפו את הפרה.  מיקום אפשרי נוסף היא מעלה החלאבים- אזור ששימש לקבורת יהודי היישוב הישן במאה ה-19.

וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו:

בשתי דרכים הסבירו הפרשנים את ההדגשה בפסוק לפניו:

תורה תמימה: ושחט אתה לפניו – מהו לפניו, שלא יסיח דעתו ממנה.

מכיוון שאי אפשר שהשוחט יהיה לפני עצמו הבינו חכמים שמדובר כאן על כוונת השוחט- שלא יסיח את דעתו מהפרה שלפניו.

ר' אברהם אבן עזרא: ושחט, כי הוא לא ישחטנה, והעד: לפניו.

לעומת זאת סוברים פרשנים אחרים כי לא הכהן הוא ששוחט אלא אדם אחר, ולכן כתוב לפניו- לפני הכהן.

וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים:

לאחר השחיטה אוסף הכהן מדם הפרה בידו: מדמה באצבעו – מלמד שמצותה ביד ולא בכלי (תורה תמימה), ומזה שבע פעמים אל נוכח אוהל מועד- לכיוון פתח המשכן או המקדש (וצריך לראות את הפתח). ומזה שבע פעמים, ואם לא כיוון בהזאה או שלא אה את הפתח- פסולות ההזאות, ובין הזאה להזאה מנגל את האצבע בעור הפרה בכדי שלא יזה שוב מהדם שכבר היזה.

וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף:

גם שריפת הפרה נעשית על ידי אדם אחר- לעיניו – של אלעזר (רשב"ם). ולעומת זאת יש דעה שהכן שורף, ומה משמעות לעיניו? שלא יסיח דעתו ממנה (תורה תמימה).  ולמדו חכמים מפעולה אחת הנעשית בה לאחרת: ושרף – שרפה שלא כנגד פתח ההיכל פסולה, שנאמר ושרף והזה, מקיש שריפתה להזאתה, מה הזאתה כנגד הפתח אף שריפתה כנגד הפתח. ושרף – ושרף ושחט – הקיש שריפתה לשחיטתה, מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה. (תורה תמימה).

והמשנה מספרת על שריפת הפרה: …וְעֵצִים הָיוּ מְסֻדָּרִים שָׁם, עֲצֵי אֲרָזִים וָאֳרָנִים וּבְרוֹשִׁים וַעֲצֵי תְאֵנָה חֲלָקָה. וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּמִין מִגְדָּל, וּמְפַתְּחִין בָּהּ חַלּוֹנוֹת, וַחֲזִיתָהּ מַעֲרָבָה (אל המקדש): כְּפָתוּהָ בְחֶבֶל שֶׁל מֶגֶג וּנְתָנוּהָ עַל גַּב הַמַּעֲרָכָה, רֹאשָׁהּ בַּדָּרוֹם וּפָנֶיהָ לַמַּעֲרָב… גָּמַר מִלְּהַזּוֹת, קִנַּח אֶת יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה. יָרַד וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ בַּאֲלִיתוֹת (ענפים דקים). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בַּחֲרִיּוֹת (ענפי דקל):

וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה:

ממשיכה המשנה ומתארת: נִבְקְעָה, וְעָמַד חוּץ מִגִּתָּהּ. נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת. אָמַר לָהֶן, עֵץ אֶרֶז זֶה, עֵץ אֶרֶז זֶה. אֵזוֹב זֶה, אֵזוֹב זֶה. שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה, שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ, הֵין וְהֵין, שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר: כְּרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן וְהִשְׁלִיךְ לְתוֹךְ שְׂרֵפָתָהּ…  לאחר שהאש אוחזת היטב בפרה, לוקח הכהן עץ ארז, ואזוב ושני תולעת ומשליך אותם לתוך שריפת הפרה.

ולמדנו בפרשת מצורע כי עץ ארז הוא מקל (בקעת- שהוא תוצאה של ביקוע העץ) העשוי עץ ארז. מקובל לזהות את הארז המדובר כארז הלבנון אך חכמים מנו כמה מני עצים הנחשבים כארז:  אָמַר רַב יְהוּדָה, אַרְבָּעָה מִינֵי אֲרָזִים הֵן: אֶרֶז, קַתְרוֹם, עֵץ שֶׁמֶן, וּבְרוֹשׁ… ווּפְלִיגָא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמְרִי בֵּי רַב: עֲשָׂרָה מִינֵי אֲרָזִים הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו… זהָנֵי שִׁבְעָה הָווּ! כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם אַלּוֹנִים, אַלְמוֹנִים, אַלְמוּגִּין (ראש השנה כג.). האזוב המדובר הוא אזוב המצוי, המוכר כיום יותר בשם זעתר. שני התולעת היא לשון צמר הצבועה באדום המופק מכרמיל הקוצים- כנימה החיה על עצי האלון לסוגיו. והכורכים את הארז, והאזוב בלשון הצמר ומשליכים לאש.

וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב:

הכהן המדובר בפסוק הוא מי ששחט את הפרה (ולא הכהן עצמו), שהרי כתוב בפירוש בהמשך שהשורף את בשרה והאוסף את אפרה צריכים לכבס בגדיהם (דעת מקרא). ולעומת זאת אומר הספרי כי מדובר כאן דווקא על הכהן: וכבס בגדיו הכהן ורחץ את בשרו במים – בא הכתוב ולימד על המשליך את האזוב שמטמא בגדים. (ספרי). רבנו יוסף בכור שור מסביר את דעת הספרי ומדוע נצרך המשליך לכבס בגדיו:

וכבס בגדיו הכהן – וכן השורף וכן האוסף. לפי שאפר הפרה קדוש, ואי אפשר ליגע באפר ושלא יפרח ממנו על הבגד שהוא לבוש. משום שלא (שמא) יוליכנו במקום טמא, צריך לכבס בגדיו, כדכתיב גבי חטאת: ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדש (ויקרא ו׳:כ׳). וגבי פר ושעיר הנשרפים נמי כתיב: והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבא אל המחנה (ויקרא ט״ז:כ״ח). וכן נוגע ונושא צריך כיבוס, מהאי טעמא: שמא נפל מן המים עליו או על בגדו.

כיבוס בגדים זה הוא טבילת הבגדים במים חיים- מקווה, אותם מים שטובל בהם האדם עצמו.

לאחר הטבילה רשאי הכהן לחזור למחנה ישראל ולויה, שרק זב, בעל קרי ומצורע משולחים מחוץ לשלוש המחנות (דעת מקרא), אולם אל מחנה השכינה רשאי הכהן לחזור רק לאחר הערב שמש, ולמרות שמהפסוק עולה כאילו רשאי מיד אחרי הטבילה מסביר רש"י:

  וטמא הכהן עד הערב – סרסהו ודורשהו, וטמא עד הערב ואחר יבא אל המחנה.

וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:

וכל הנאמר בכהן הוא גם הדין בשורף את הפרה (דעת מקרא).

וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:

לגבי המושג איש טהור נחלקו הפרושים והצדוקים, שהצדוקים טענו כי חייב להיות טהור לאחר הערב שמש ואילו הפרושים טענו כי יכול להיות גם טבול יום. ולכן, כפי שהזכרנו, בכדי לפרסם את ההלכה שבתורה שבעל פה קבעו לטמא את הכהן בטומאת ידיים ולאחר מכן הוא טובל ועושה את העבודה כטבול יום (דעת מקרא).

כיצד נאסף האפר?

 נִשְׂרְפָה, חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת, וְכוֹבְרִין אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּמַקָּבוֹת שֶׁל אֶבֶן וּבִכְבָרוֹת שֶׁל אֶבֶן הָיְתָה נַעֲשֵׂית. שָׁחוֹר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אֵפֶר, כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ. וְשֶׁאֵין בּוֹ, מַנִּיחִין אוֹתוֹ. הָעֶצֶם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתָּשׁ. וְחוֹלְקִים אוֹתוֹ לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים, אֶחָד נִתָּן בַּחֵיל, וְאֶחָד נִתָּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד הָיָה מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת: (מסכת פרה).

לאחר שנשרפת כליל, חובטין אותה בכדי לטחון אותה דק דק, שחור- פחם, שיש בו אפר כותשין אותו עם האפר ואם אין בו מניחים אותו בצד. ואת העצמות כותשים יחד עם האפר (רמב"ם).

את אפר הפרה, אומרת התורה, מניח האוסף מחוץ למחנה. ומסביר רש"י: הניח מחוץ למחנה – לשלשה חלקים מחלקה: אחד ניתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד ניתן בחיל. זה של משמרות היה חוץ לעזרה ליטול ממנה בני העיירות וכל הצריכים ליטהר. וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין ממנו. וזה שבחיל נתון למשמרת מגזירת הכתוב: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת.

חלק ראשון ניתן בהר המשחה לקדש כהנים, זה של משמרות (משמרת הכהונה שעובדת באותו הזמן בבית המקדש) משמש לטהר את בני ישראל, ומה שניתן בחיל משמש למשמרת – עדות לבני ישראל.

מדגישה התורה שהאפר ניתן מחוץ למחנה, לכן מסביר הספרי: אל מחוץ למחנה – חוץ להר המשחה. אולם באותה מידה אומרת התורה שיהיה האפר למשמרת ולכן מסביר הרמב"ם: אין מכניסין מאפרה כלום להניחו בעזרה, שנאמר בו ״והניח מחוץ למחנה״. ושלשה חלקים היו חולקין את כל אפרה, אחד ניתן בחיל, ואחד בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות. זה שמתחלק לכל המשמרות, היו הכהנים מקדשין ממנו, וזה שניתן בהר המשחה, היו ישראל מזין ממנו, וזה שניתן בחיל, היה מוכן ומוצנע, שנאמר ״והיתה לעדת בני ישראל למשמרת״, מלמד שמצניעין ממנו:

החיל המדובר הוא שטח שבין הסורג (חומת אבן נמוכה המקיפה את בית המקדש ועליה אזהרה לגויים שלא לעבור) ובין קירות העזרה.

וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם:

האוסף את אפר הפרה צריך גם הוא לכבס בגדיו, ומראה שהוראה זו מיותרת (שהרי אם כל העוסקים בה צריכים כיבוס משום שעלול להיתפס בבגדיהם כפי שהסביר הר"י בכור שור, קל וחומר הוא שנוגע באפר עצמו) וכך מביא הילקוט לקח טוב: וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו – ואע״פ שיש לו קל וחומר להביא. אין עונשין מן הדין. ומה אם המשליך עץ ארז ואזוב טעון כיבוס האוסף לא כל שכן. אלא מלמד שאין עונשין מן הדין. כיבוס הבגדים והטומאה היא סוג של ענישה (מלשון שהיא מגבילה את האדם), ולכן לומדים מכאן שלהטיל חומרה על האדם, גם אם מתוך היסק לוגי הדבר מתבקש (קל וחומר) – לא עונשין מן הדין, אלא צריך מקרא מפורש לעשות כן.

החזקוני מוסיף על כך ומסביר: בא ולמד על האוסף שמטמא בהיסט. ואף על פי שבשאר קדשים משנעשו אפר אין בהם קדושה היינו טעמא לפי שאין תועלת באפר אבל כאן כל העקר באפר הוא ומטמא לעולם כדי שיתרחקו ממנו. טומאת היסט היא טומאה קלה שנגרמת מנדנוד (גם אם אין מגע ממש, וכל דבר שמטמא את האדם שנושא אותו- מטמא בהיסט) של דבר טמא. ואף על פי ששאר הקורבנות לא קדושים מרגע שנעשו אפר- בפרה אדומה שכל עניינה הוא האפר ולכן הוא מטמא.

ומדגישה באופן מיוחד התורה כי חוקה זו היא לישראל ולגר, ומסביר הספרי: והיתה לבני ישראל ולגר הגר – לפי שמצות מעשה בישראל צריך להביא את הגרים. ואילו הנצי"ב מסביר על דרך הפשט: והיתה לבני ישראל ולגר – לצרכי בני ישראל והגר שנטמאו.  ומעשה הפרה היא לחוקת עולם, והספרי מדגיש: לחקת עולם – שינהוג הדבר לדורות. אולם ספר החינוך מדגיש כי היא: ונוהגת בארץ ישראל בזמן הבית, והיא מן המצות שאמרנו בראש הספר, שהן מטלות על הצבור כלן.

מסכמת התורה את פרשייה זו בפסוקים המציינים את השימוש באפר הפרה שבה עסקנו, אולם אין הכוונה כאן ללמד את כל דיני טומאת מת והטהרה באפר- שהרי הם מפורטים בהמשך (דעת מקרא):

הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכׇל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: כׇּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.