כיצד המטהר הופך לטמא?

כשנה וחצי לאחר שנכנסתי לעבודה במשרד לשוויון חברתי, קיימנו כנס ראשון שבו הצגנו את כלל פעילות המשרד והתכניות להמשך הדרך. אני זוכר את זה היטב, הראינו בכמה שקפים מה הבטחנו לעשות, מה כבר עשינו ומה בתהליך. באחד הרגעים לבד, הסתכלתי על האנשים שהגיעו לכנס, על העובדים שהתכנסו ועל הדברים שהצגנו והתמלאתי בגאווה. ממש הרגשתי את זה, כמו משקל על ליבי. אני לא יודע אם זה היה בכוונה או לא, אבל הרגשתי שאני בעל גאווה ומייחס את הדברים שהוצגו, לפחות בחלק מהם, לעצמי. תוך יומיים כבר התרחש אירוע שגרם לי להבין שלא מיניה ולא מקצתיה, ולא היה באמת במה להתגאות. הבנתי אחרי 48 שעות שלא "כוחי ולא עוצם ידי עשו לי את החיל הזה".

פרשת "חקת" פותחת באחת מהמצוות הכי פחות מובנות בתורה – מצוות "פרה אדומה". תכליתה היא טיהור טמאי מתים, באמצעות מים טהורים המעורבבים עם אפר פרה אדומה, אשר נשרף עם עץ ארז, אזוב ושני תולעת.

 לפני שננסה לגעת בנקודה קטנה מתוך פרשה עמוקה זו, וכדי שנבין שאין לנו שום יכולת להבין באמת את הדברים לעומק, נפתח בדברי המדרש על שלמה המלך, החכם באדם:

"ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. ויחכם מכל האדם…" (מלכים א ה, י-יא) אמר שלמה: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". (במדבר רבה יט, ג).

עכשיו, אחרי שאנחנו מבינים שאי אפשר להבין, אפשר לנסות לעמוד על נקודה קטנה.

עיקר הפלא

כדי שאדם טמא יטהר, צריך שאדם טהור יזה עליו את מי הפרה האדומה. בנוסף לכך, כל המעורבים בתהליך ההכנה של מים אלו נדרשים להיות טהורים לחלוטין. באופן מפתיע, לאחר הזיית המים על הטמא – הטמא הופך טהור והטהורים הופכים לטמאים עד הערב:  

וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְאַחַר, יָבֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה; וְטָמֵא הַכֹּהֵן, עַד-הָעָרֶב. וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ–יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם; וְטָמֵא, עַד-הָעָרֶב….וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת-אֵפֶר הַפָּרָה, אֶת-בְּגָדָיו, וְטָמֵא, עַד-הָעָרֶב….. וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב…. וּמַזֵּה מֵי-הַנִּדָּה, יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. (במדבר יט, ז-כא)

בסיומו של ביצוע המשימה נטמא כל אחד מהאנשים הטהורים אשר נטלו בה חלק: השוחט, אוסף הדם, מַזה הדם, שורף הפרה ואוסף האפר. כולם נדרשים לטבול במקווה ולהמתין עד הערב כדי להיות טהורים שוב. אפילו את הבגדים שלהם צריך לכבס. כך מציין גם בעל "ספר החינוך":

אבל עקר הפלא לפי מה ששמעתי, הוא על היותה מטהרת הטמאים, ומטמאה העוסקים בשרפתה. ואף על פי שבכל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים הדין כן, שהשורף אותם מטמא בגדים בשעת שרפתן, עד שיעשו אפר, מכל מקום אין אפרן מטהר". (ספר החינוך, מצוה שצז)

ננסה לענות בכל זאת על השאלה המתבקשת: מדוע? מדוע הטמאים נטהרים והטהורים נטמאים?

הפכים נמשכים

תשובה אחת אפשרית לשאלתנו נוגעת לטומאת הבגדים של השורף את אפר הפרה. תשובה זו מובאת בסוף דבריו של ספר החינוך, והיא מתבססת על העובדה שזהו הדין בכל החטאות הנשרפות, ואין הבדל בין חטאת הנשרפת שהיא פרה אדומה ובין יתר החטאות, גם אם האפר של הפרה האדומה משמש לטהרה.

 רבי חזקיה בן מנוח (1250-1310, צרפת) מסביר שהתורה ציוותה על טומאת הטהורים, כדי למנוע מצב שבו אנשים יזו על עצמם מי פרה אדומה שלא לצורך, ולאור העובדה שהכנת מי הפרה וכל ההתעסקות בהם נעשות מחוץ למחנה:

והנגע במי הנדה יטמא תשובה למינים מה שפרה מטמאה כל העוסקים בה היינו טעמא לפי שהיא נעשית מחוץ למחנה ואם לא תטמא כל העוסקים בה חיישינן שמא יבואו בני אדם העושים עצמם פרושים ויקחו מעפרה ויזו על עצמם שלא לצורך ויאמרו רוצים אנו להיות טהורים ולכך צוה הכתוב שכל הטהורים הנוגעים בה יהיו טמאים". (חזקוני במדבר יט, כא)

בעל ה"כלי יקר", רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1550-1619, צ'כיה), מסביר באופן עמוק ובמתיקות רבה מדוע הטהור הופך טמא והטמא הופך טהור, וזה נוגע לדברים המשפיעים על נפשו של האדם:

רוב המפרשים יצאו ללקט ולא מצאו טעם מספיק למה הפרה המטהרת הטמאים תטמא הטהורים ועתה הט אזנך… ואיך אפשר המים שמקורם טהרה יסבבו הטומאה, אלא ביאור העניין כך הוא, שכך הוא בטבעיות שכל דבר אינו מתפעל כי אם מהפכו ולא ממה שהוא ממינו כדרך שהיצר הרע מתגרה יותר בישראל ובתלמידי חכמים יותר מכולם, לפי שכולם הפכיים לו על כן הוא רוצה להתגבר עליהם, וזה טעם שסמוך לעליית השחר החושך מתגבר כי כל דבר מתפעל מהפכו דווקא…. כך מי נדה שיש בהם מים שכולם טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה והם מעורבין יחד, לפיכך אם מי נדה זורק על אדם טמא אז אין האדם מתפעל מן האפר שהרי הוא ממינו אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים לו כי הוא טמא והמים טהורים על כן המים פועלים בו ומנצחים הטומאה, אבל אדם טהור הנושא מי הנדה אינו מתפעל מן המים כי הם ממינו ששניהם טהורים אבל הוא מתפעל מן האפר שהם הפכיים לו כי הוא טהור והאפר טמא על כן האפר פועל בו ועושה בו רושם לטמאו.

האדם מתפעל ומושפע ממה שהופכי לו. במקרה זה, הטהור מתפעל מהאפר הטמא שבמים, והטמא מתפעל מהמים הטהורים, ולכן הטהור הופך לטמא והטמא הופך לטהור. כמה צריכים אנו להיזהר מהדברים ההופכיים לנו, המשפיעים עלינו ועל נפשנו, שמטבע הדברים אנו מתפעלים דווקא מהם, ודווקא הם אלו שמשפיעים עלינו ומשאירים את חותמם.

טהרה – ללא יוהרה

אני מבקש להוסיף שני רבדים נוספים לסיפור שבו פתחתי.

כאמור, ברגעים שליבי התמלא גאווה הרגשתי "כוחי ועוצם ידי". עכשיו, חשבו לרגע על הכהנים שעוסקים במלאכת "פרה אדומה". איזה עוצמה זו להחזיק בידך מים שבכוחם מטהרים טמאים. איזו עוצמה זו לדעת שבפעולתך, שבה אתה עצמך מזה מים על אדם טמא, הוא הופך לטהור. זאת עוצמה אדירה.

אין לי ספק שכוהנים אלו יודעים ומבינים שהכל מאת הקב"ה. עם זאת, אף אחד לא יכול להיות ערב שבכל התהליך הזה לא תעבור במוחם איזו מחשבה זרה, של "כוחי ועוצם ידי". ייתכן שלרגע אחד קטן תחלוף בהם תחושה של גאווה, שתייחס את פעולת הטהרה להם עצמם. לכן באה התורה ואומרת, מיד לאחר הפעולה: אתה טמא עד הערב. אם עלתה מחשבה זו בליבך – יש לך על מה לכפר, והטומאה הזמנית היא כפרתך. בנוסף, הטהור הופך טמא כדי לצעוק לו: אתה מבין שזה לא אתה אתה? האם אתה מבין שאין לך בכלל סיבה לחשוב על עצמך כמשמעותי לאירוע?  

 הפיכת הטהור לטמא משמעותה שאין מצב בעם ישראל שכולם טהורים. אין מצב שבו הגענו לשלמות. תמיד לפחות אחד יישאר טמא, לפחות עד הערב. התורה רוצה לומר לנו שאין שלמות בעולמנו, לא באופן פרטי ולא באופן לאומי, לא באדם ולא באומה. תמיד יש עוד מה לתקן, תמיד יש עוד מה לטהר.