עגלת קניות

חשיבותו של הדיבור

חשיבותו של הדיבור

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: (במדבר, כ', י"א)

סביב עניין מי מריבה ועונשו של משה נשאלו שאלות רבות, אולם נראה שאחת החשובות שבהן היא מדוע הפעולה של משה – הכאה במקל במקום דיבור, הייתה כל כך משמעותית עד שעליה נאמר: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר, כ, י"ב) ? 

במעשיו של משה במי מריבה יש ביטוי לצורת מנהיגותו הכללית מול העם, ואילו בציווי של הקב"ה ניתן למצוא ביקורת על צורת מנהיגות זו:

הקב"ה מצווה לדבר אל הסלע, אך מה הדיבור מייצג? נראה שהדיבור הוא חינוך –  הדיבור נובע מתוך מחשבה, ועצם המעשה של דיבור מכיר בכך שיש מולנו  אדם חושב שיכול להבין את הדברים, שיכול לבחון אותם, לקבל אותם או לדחות אותם – הדיבור במהותו מכבד את הזולת. המקל מייצג תפיסה הפוכה: המקל מכה ומרביץ, המקל לא תופס שיש היגיון במי שמולו ולכן הוא משתמש בפחד ובעונש. 

הקב"ה מצווה את משה לדבר, לעומת זאת משה מכה במטה, ויכול להיות שהקב"ה מרמז למשה לשנות את צורת המנהיגות שלו: משה מורם מהעם במעלתו הרוחנית והוא אינו מסוגל לרדת מטה ולדבר עם העם, הוא רואה בעם מתמרדים ואינו מבין מדוע העם פונה נגדו. הרמב"ם מסביר שעיקר חטא משה היה  בכעס על בקשת העם:  הבקשה הייתה לגיטימית- העם היה צריך צרכים ארציים, אך משה לא מבין זאת וקורא להם –המורים (מלשון המכעיסים ומתמרדים).

כדי שמנהיג יצליח בשליחות שלו הוא  צריך לדאוג לעם, אבל הוא צריך גם להיות מסוגל לרדת אל מדרגת העם: לראות מהם צרכי העם, מה חסר לו ברמה שלו- הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, רק אז הוא יוכל להעלות אותו משם. המדרשים מספרים על כמה הבדלים בין אופיים והנהגתם של משה ואהרן, ואחד מהם הוא:  … כי משה היה אומר יקוב הדין את ההר ואהרן מטיל פשרה בין שני בעלי דינין:  משה ברמתו הרוחנית רואה את האמת- ובאמת אין פשרות. לעומתו אהרן רואה את האנשים ואי אפשר לפשר בין שני אנשים אם לא מכירים אותם, את מציאות חייהם, את העולם הפיזי, הרוחני והחברתי בו הם חיים. אין עוררין על אהבתו של משה לעם ישראל, אך יכול להיות שלמרות כל זאת, במבחן התוצאה הוא לא הצליח להביא את העם למקום בו הקב"ה רצה שיהיו ולכן הוא נשאר יחד עם העם במדבר.   

לאור הדברים ניתן לשאול- אז מדוע אהרן לא נכנס לארץ?  הרי הוא כן היה יחד עם העם? ואפשר לענות על כך בשתי תשובות:

הראשונה, דווקא משום שהיו לו את הכלים – חוסר הצלחתו בולט יותר. דווקא אהרון, שידע כיצד לדבר אל העם, הייתה את היכולת להפוך למגשר שבין משה והעם – זהו בדיוק התפקיד שקיבל ככהן, לגשר בין הקודש ובין החול, וחוסר הצלחתו להרים את העם אל הקודש הוא שגרם שלא יכנס לארץ. 

תשובה שנייה תוכל לומר כי משה ואהרן היו מצויים על צדדים הפוכים של ציר אחד, ואם משה היה חסר את היכולת לרדת אל העם אהרן היה חסר את היכולת להתעלות מעל לעם. הדבר בא לידי ביטוי בחטא העגל בו אהרן נמצא כל כך עם העם עד שהוא עושה את רצונם גם בסיטואציה זו וכך הוא עונה למשה: 

אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא: וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַים לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:

דווקא ברגע הזה היה אהרן צריך להיות יותר דומה למשה ולעמוד על רגליו כנגד המעשה, ושם כשל.

אין בדברים להוריד מאומה ממעלתם של משה ואהרן, או ממסירותם אל העם, אך יש בדברים לעורר מחשבה כיצד צריך להתנהג מנהיג – גם בזמן מנהיגותו וגם כאשר נבחנת מידת הצלחתו. 

Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.

עוד מהאתר

פרשת חקת : חשיבותו של הדיבור

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:

סביב עניין מי מריבה ועונשו של משה נשאלו שאלות רבות, אולם נראה שאחת החשובות שבהן היא מדוע הפעולה של משה- הכאה במקל במקום דיבור, הייתה כל כך משמעותית עד שעליה נאמר: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ? 

במאמר אחר נרחיב על כך  שלמעשה למבחן עמדה כלל מנהיגות משה, אך כאן ננסה להסביר כיצד מתבטאת מנהיגות משה במעשיו במי מריבה:

ניתן לראות בציווי הקב"ה למשה סוג של ביקורת: הקב"ה מצווה לדבר אל הסלע. אך מה הדיבור מייצג? נראה שהדיבור הוא חינוך –  הדיבור נובע מתוך מחשבה, ועצם המעשה של דיבור מכיר בכך שיש מולנו  אדם חושב שיכול להבין את הדברים, שיכול לבחון אותם, לקבל אותם או לדחות אותם – הדיבור במהותו מכבד את הזולת. המקל מייצג תפיסה הפוכה: המקל מכה ומרביץ, המקל לא תופס שיש היגיון במי שמולו ולכן הוא משתמש בפחד ועונש. 

הקב"ה מצווה את משה לדבר, לעומת זאת משה מכה במטה, ויכולה להיות כאן ביקורת כלפי דרך ההנהגה של משה: משה מורם מהעם במעלתו הרוחנית והוא אינו מסוגל לרדת מטה ולדבר עם העם, הוא רואה בעם מתמרדים ואינו מבין מדוע העם פונה נגדו. הרמב"ם מסביר שעיקר חטא משה היה  בכעס על בקשת העם:  הבקשה הייתה לגיטימית- העם היה צריך צרכים ארציים, אך משה לא מבין זאת וקורא להם –המורים (מלשון המכעיסים ומתמרדים).

כדי שמנהיג יצליח בשליחות שלו הוא  צריך לדאוג לעם, אבל הוא צריך גם להיות מסוגל לרדת אל מדרגת העם: לראות מהם צרכי העם, מה חסר לו ברמה שלו- הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, רק אז הוא יוכל להעלות אותו משם. המדרשים מספרים על כמה הבדלים בין אופיים והנהגתם של משה ואהרן, ואחד מהם הוא:  … כי משה היה אומר יקוב הדין את ההר ואהרן מטיל פשרה בין שני בעלי דינין:  משה ברמתו הרוחנית רואה את האמת- ובאמת אין פשרות. לעומתו אהרן רואה את האנשים ואי אפשר לפשר בין שני אנשים אם לא מכירים אותם, את מציאות חייהם, את העולם הפיזי, הרוחני והחברתי בו הם חיים. אין עוררין על אהבתו של משה לעם ישראל, אך יכול להיות שלמרות כל זאת, במבחן התוצאה הוא לא הצליח להביא את העם למקום בו הקב"ה רצה שיהיו ולא הוא נשאר יחד עם העם במדבר.   

 ——

 לאור הדברים ניתן לשאול- אז מדוע אהרן לא נכנס?  הרי הוא כן היה יחד עם העם? ואפשר לענות על כך בשתי תשובות, הראשונה: דווקא משום שהיו לו את הכלים חוסר הצלחתו בולטת יותר. תשובה שנייה תוכל לומר כי משה ואהרן היו מצויים על צדדים הפוכים של ציר אחד, ואם משה היה חסר את היכולת לרדת אל העם אהרן היה חסר את היכולת להתעלות מעל לעם. הדבר בא לידי ביטוי בחטא העגל בו אהרן כל כך נמצא עם העם עד שהוא עושה את רצונם גם בסיטואציה זו וכך הוא עונה למשה: 

 אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא: וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַים לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:   

דווקא ברגע הזה היה אהרן יותר דומה למשה ולעמוד על רגליו כנגד המעשה, ושם כשל. 

דילוג לתוכן