פרשת השבוע, פרשת חקת, מכילה שתיים מהפרשיות שלפחות לכאורה הן התמוהות ביותר בתורה: פרשת פרה אדומה וסיפור מי מריבה. התורה מספרת שלאחר מות מרים לא היה מים לעם, ולכן נקהלו על משה ואהרן בבקשת מים, ומתוך כך באו בטענות על עצם יציאתם ממצרים. הקב"ה מצווה את משה ואהרן לדבר אל הסלע , אך משה מכה בו, ועל כך אומר הקב"ה למשה ואהרן:  

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:  אמירה כל כך חמורה שמעוררת את השאלה- מה היה החטא החמור כל כך שבעטיו נגזר עונש כזה חמור על משה ואהרון? 

כמובן שחז"ל והפרשנים לאורך הדורות ניסו לתת הסבר לדבר, כל אחד בשיטתו, וננסה להציג מעט מהדברים: גישה אחת של הפרשנים רואה בהתנהלות של משה עצמו במהלך האירוע את שורש הבעיה- הרשב"ם רואה בהכאה באבן את יסוד החטא וזאת משום שהכאה זו נבעה מחוסר אמונה של משה שעל ידי דיבור יצאו המים. רש"י מבין זאת בדרך שונה – הדיבור היה הדרך לקדש את שם ה' ולכן בכך שמשה הכה הוא לא קידש את שמו של ה'.   הרמב"ם רואה במילים: שימעו נא המורים את שורש הבעיה כי משה נתן למידת הכעס להשתלט עליו, במיוחד לאור זאת שהטענה הייתה צודקת- הם (בנ"י) צריכים מים!

גישה אחרת מציג בעל המשך חוכמה, ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק בפירושו לפרשת ואתחנן, ולפי דבריו (הוא מביא כמה פירושים בנושא), למעשה משה לא היה עתיד להיכנס בכל מקרה לארץ וזאת משום שאחרי שעשה את כל הנסים במהלך השנים היו עלולים לחשוב בני ישראל – ובדגש על הדור הצעיר שנטבעו בו המופתים שמשה עשה, שהוא עשה זאת מכוחו שלו והיו הופכים אותו לסוג של אלילות, ולכן ציווה הקב"ה שלא יכנס לארץ.

גישה שלישית המופיעה במדרש רואה בעונש לא  מענה ישיר לאירוע הנוכחי, אלא לשיפוט הצלחת מנהיגות משה כולה: 

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּאֵיזֶה פָּנִים אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לָאָרֶץ? מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁיָּצָא לִרְעוֹת צֹאנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וְנִשְׁבֵּית הַצֹּאן, בִּקֵּשׁ הָרוֹעֶה לִכָּנֵס לַפַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: אִם אַתְּ נִכְנַס עַכְשָׁיו מַה יֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת? שֶׁאַתָּה הִשְׁבֵּיתָ הַצֹּאן. אַף כָּאן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: שִׁבְחֲךָ הוּא שֶׁהוֹצֵאתָ שִׁשִּׁים רִבּוֹא וּקְבַרְתָּם בַּמִּדְבָּר, וְאַתְּ מַכְנִיס דּוֹר אַחֵר? עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ אֵין לְדוֹר הַמִּדְבָּר חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא תְּהֵא בְּצִדָּן וְתָבוֹא עִמָּהֶן (במדבר רבא)

למעשה הטענה כנגד משה היא לא בהקשר לחטא ספציפי אלא בהקשר מנהיגותי- כיצד יכול להיות שהוא יכנס לארץ בשעה שהדור אותו הוא הוציא ממצרים לא נכנס?  וכאן בעצם יש צורך לבחון את מידת הצלחת מנהיגותו של משה בכללה, אך לפני כן צריך לשים לב מתי מתרחש עניין מי מריבה? התשובה היא שהאירוע מתרחש בשנת הארבעים בחודש הראשון. למעשה ישנה קפיצה של 38 שנים קדימה מחטא המרגלים אל חטא מי מריבה. מה שמעניין הוא שהטיעונים נשארים זהים!  למה הבאתם אותנו למות במדבר? הטיעונים נראים כלקוחים מפרשיות קודמות! ונראה כאילו בני ישראל לא למדו כלום ב 38  השנים האחרונות.

וכאן אנו מגיעים לדברים אותם הקב"ה אומר, ונראה שאפשר לפרש אותם בצורה רחבה יותר מפשט הפסוק: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אמירה זו לא מתייחסת לאירוע הספציפי אלא היא הערכה של כלל המנהיגות של משה ואהרן. כששמים לב לרצף האירועים בפרשות הקודמות רואים חטא אחרי חטא- תבערה, קברות התאווה, חטא המרגלים, קורח ומי מריבה. העניין הוא שכולם היו בתחילת נדודי בני ישראל במדבר, ואילו מי מריבה היה בשנת ה- 40. ונראה שלא סתם התורה מדלגת על תיאור 38 השנים ומסכמת אותם האירוע בודד- במי מריבה.

תפקידו של משה היה להנהיג את העם, אך נראה שיותר מכך הוא היה צריך לחנך את העם. חינוך זה מתפרש על פני ארבעים השנים שבין יציאת מצרים והכניסה לארץ, כאשר השאיפה הייתה שלאחר 38 שנים במדבר יהיה שינוי בהתנהלות העם מול משברים והגדלת הביטחון בהנהגת הקב"ה. האם זה קרה? על ים סוף כבר אמרו: טוב לנו עבוד את מצריים ממותנו במדבר..   המתאוננים המשיכו: זכרנו את הדגה…  במרגלים ביקשו: ניתנה ראש ונשובה מצריימה…   38 שנים נתן הקב"ה למשה בכדי לעקור את הרצון לשוב מצרימה, בשביל  לחזק את עצמאותם הלאומית וביטחונם הדתי. אך הנה גם במי מריבה עולה שוב אותה הטענה- למה העליתנו ממצרים.  ולכן בא בעל המדרש ואומר: מנהיגות שכשלה במנהיגותה לא זכאית לזכויות יתר! משה היה מנהיג דור המדבר, אין ספק ביחס לאהבתו ודאגתו לעם, אך מבחן התוצאה אומר: לקח שישים ריבוא קברם במדבר- את אותם שישים ריבוא היה משה צריך להביא לארץ ולא צלח, ולכן כחלק מהדור הזה משה לא יבוא אל הארץ.

ואם משה- גדול הנביאים ואוהבם של ישראל, שהציל את העם לא פעם ולא פעמיים, לא עמדה לו זכות המנהיגות ולא נכנס לארץ בשל אי הצלחת מנהיגותו! ראוי שמנהיגי הדורות לאחריו ילמדו מוסר זה גם הם