ולא האמין סיחון את ישראל

בזמנו הייתי מעורב בוועדת היגוי בין משרדית שהוקמה במסגרת החלטת ממשלה. על ועדה זו הוטל לקדם משימה די מורכבת, שדרשה שיתוף פעולה של כמה משרדי ממשלה. הדבר שחסד בחדר יותר מכל היה אמון בין חלק מהשותפים. חוסר אמון הרי מקשה כל כך על ההתקדמות בתהליך, וכל סוגיה הופכת למורכבת מאוד. ההשפעה של חוסר האמון באה לידי ביטוי בין היתר בצורך של השותפים לבדוק כל פרט ופרט בעצמם, ולא לסמוך על אמירות זה של זה. כל משרד ביקש להיות נוכח בכל תת-תהליך שמתקיים, כי לא סמך על ייצוג האינטרסים השונים ובעיקר בתגובות קיצוניות מדי למהלכים. 

האמון חשוב בכל רובד של עבודה והשפעתו, והולכת וגוברת ככל שמדובר בנושאים לאומיים ובינלאומיים מורכבים ומסובכים יותר. כך, למשל, למדינות שביניהן שורר חוסר אמון יהיה קשה מאוד לכונן יחסים או לקדם תהליך כלשהו. גם התגובות שלהן תהיינה בהתאם. 

פרשת חוקת מפגישה אותנו עם הצד המדיני של בני ישראל במדבר. ארבעים שנה לאחר שיצאו ממצרים מבקש עם ישראל להיכנס לארץ המובטחת. וכדי להיכנס עליהם לעבור בשטחם של האמורי ושל ממלכת אדום. משה רבנו פונה לשניהם באותה בקשה, פחות או יותר: תנו לנו לעבור בשטחכם, לא ניגע בכלום ונשלם על כל מה שנשתמש. תגובתה של אדום לא איחרה לבוא: 

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ, אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם….וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ, עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר:  דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם, לֹא תַעֲבֹר בִּי—פֶּן-בַּחֶרֶב, אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ…..וַיֹּאמֶר, לֹא תַעֲבֹר; וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ, בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ; וַיֵּט יִשְׂרָאֵל, מֵעָלָיו" (במדבר כ, יד-כא) 

גם סיחון מלך האמורי לא הסכים לבקשתם של בני ישראל. אך בניגוד לאדום, את ארץ האמורי כבשו בני ישראל: 

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל-סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי לֵאמֹר.   אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם—לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר:  בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל  וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל, לְפִי-חָרֶב; וַיִּירַשׁ אֶת-אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן, עַד-יַבֹּק עַד-בְּנֵי עַמּוֹן—כִּי עַז, גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן" (שם כא, כא-כד)

למה לסרב?

מה פשר בקשתו של משה "בדרך המלך נלך"? רש"י מסביר לנו את העושר הכלכלי שהיו יכולות להשיג מדינות אלו, בעקבות מעבר של בני ישראל בארצם: 

"ולא נשתה מי באר" – מי בורות היה צריך לומר, אלא כך אמר משה: אף על פי שיש בידינו מן לאכול ובאר לשתות, לא נשתה ממנו אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם, מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול, יקנה מן החנוני כדי להנות את אושפיזו… "דרך המלך נלך" – אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו לכאן ולכאן לאכול.

כיום, כל מדינה עושה כל מה שהיא יכולה כדי למשוך אליה מיליוני אנשים בשנה, שיעברו דרכה ויוציאו את כספם על אוכל, שתייה, לינה ובילויים. מדינות נלחמות על קיומם של אירועים בינלאומיים בשטחן, בעיקר בגלל הרווח הכלכלי הצפוי. אילו היו עוברים בני ישראל במדינות אלו, בתור מיליוני אנשים הרוכשים צידה וציוד לדרך, היו המדינות היו נהנות מאוד ממעבר זה מבחינה כלכלית. לכן משה מודיע: אף שיש לנו מה לאכול – נרכוש מכם. אף שיש לנו מה לשתות – נרכוש מכם. גם נוודא שהבהמות לא עושות שום נזק והולכות רק על השבילים.

אם כך, מדוע סירבו אותן ממלכות? עוד יש לשאול, מדוע ארץ האמורי נכבשה לעומת אדום שזכתה ליחס אחר, הרי לא ייתכן לומר שבני ישראל פחדו ממלחמה נגד אדום?

לא יאמינו – ייכבשו

אפשר למצוא כמה תשובות לשאלות אלו. נתחיל מפירוש הפסוקים באופן הפשוט ביותר. האירוע הזה מתואר שוב בספר דברים בידי משה, ובתיאורו מתווספים פרטים שמסבירים מדוע לא כבשו ישראל את אדום.

על פי ספר דברים, הקב"ה ציווה את משה לא לפגוע באדום שכן היא ירושת עשיו, אחי יעקב. אפשר לומר שלא הייתה לעם ישראל ברירה:

"אַל-תִּתְגָּרוּ בָם—כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל:  כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו, נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר" (דברים ב, ה). ומה בנוגע לאמורי? מתגלה כי הקב"ה הוציא אותו למלחמה נגד ישראל בכוונה. תכלית האירוע הייתה לתת את האמורי בידי ישראל, כפי שהבטיח הקב"ה: "ְלֹא אָבָה, סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, הַעֲבִרֵנוּ, בּוֹ:  כִּי-הִקְשָׁה ה' אֱלֹקיךָ אֶת-רוּחוֹ, וְאִמֵּץ אֶת-לְבָבוֹ, לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה" (שם, ל). 

האירוע מתואר שוב בספר שופטים מפי השופט יפתח הגלעדי, השופט השמיני של ישראל. יפתח מלמד את מלך בני עמון, שבא להילחם עם ישראל, שיעור בהיסטוריה של המזרח התיכון: 

 וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם, וְגַם אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח, וְלֹא אָבָה; וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בְּקָדֵשׁ… וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן; וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל, נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצְךָ עַד-מְקוֹמִי. וְלֹא-הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ, וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה; וַיִּלָּחֶם, עִם-יִשְׂרָאֵל". (שופטים יא, יז-כ) 

על פי הניתוח בספר שופטים, בני ישראל ניהלו משא ומתן עם כל העמים. תכלית המשא ומתן הייתה קיצור הדרך לארץ ישראל, בתקווה להיפטר מהסיבוב של ארצות אלו ולהיכנס ישירות לארץ ישראל. שני המלכים הראשונים, של אדום ומואב, סירבו באופן דיפלומטי ודי מנומס. הם הביעו את עמדתם בצורה ברורה, ללא הטלת דופי בכוונות בני ישראל. הם לא טענו כי הם רואים בהם אויבים פוטנציאליים, ולא נקטו בשום פעולות צבאיות תוקפניות כלפי ישראל. סיחון, לעומת זאת, התחיל את המשא ומתן בחוסר אמון לגבי כוונת ישראל. הוא קודם כל הטיל דופי בבני ישראל ובחר לא להאמין להם. בני ישראל, כך מתברר, הגיבו בהתאם.

המלבי"ם על הפסוקים בשופטים (1809-1879) מסביר שסיחון לא הסתפק במניעה מבני ישראל לעבור בארצו, אלא אף מנע מהם לסובב את ארצו, (מה שלא מנעו אדום ומואב). לדבריו, כל זה נבע מסיבה אחת בלבד: 

כי בעת שלח מלאכים גם על סיחון, החל סיחון לתגר בם מלחמה, ולא הספיק לו מה שלא הניחם לעבור בארצו, רק ולא האמין סיחון את ישראל עבר בגבלו, רצה לומר שלא הניחם אף ללכת בגבול ארצו ולסבבה כמו שסבבו ארץ אדום ומואב כי לא האמין להם, ולכן אסף את עמו וילחם בם, באופן שהוא התחיל במלחמה וה' נתנו ביד ישראל ולקחו את ארצו שהיא ארץ האמורי, לא ארץ מואב כי הארצות האלה היו אז לאמורי.

הבסיס לכל פעולותיו של סיחון, שהביאו לחורבן עמו, היה חוסר אמון בסיסי. התוצאות ידועות: במקום להפוך למעצה כלכלית אזורית, סיחון בחר להפוך לאיי חורבות. זה מחירו של חוסר אמון.

חוסר אמון בין אנשים וארגונים מוביל לתגובות קיצוניות, שפוגעות בתהליך. תגובות כאלה בהחלט יכולות להביא לסיומו של תהליך בצורה טראגית. חוסר אמון הוא הסיבה העיקרית לפעולות לא רציונאליות, שלרוב מוטב לולא היו נעשות. אי אפשר באמת להניע תהליכים מורכבים ולקדם מעשים משמעותיים ללא אמון. מצד שני, לכונן יחסי אמון זו עבודה מורכבת, שלפעמים דורשת איבוד של האגו והכבוד העצמי. שווה להסיר את שני אלו למען אמון הדדי.