וכי נחש ממית?

כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, חיפשתי מקום להתפלל מנחה בשעות הצהריים. הגעתי לבית הכנסת המרכזי של האוניברסיטה, וראיתי בנין אדריכלי יפהפה באמת. מבחוץ הוא מדהים, עשוי אבנים מיוחדות ובעל שני היכלים גדולים, שאחד מהם משמש לתפילה והאחר לכנסים. מהמם. אלא שכאשר נכנסתי לתוך בית הכנסת כדי להתפלל, הייתה לי חוויה פחות נעימה. היה לי קשה מאוד להתפלל. הרגשתי תחושה של מוזיאון, של מקום ללא קדושה אמיתית. חיפשתי ספרי קודש להיאחז בהם, משהו מלבד הפאר של המבנה והאדריכל המצוין, ולא מצאתי. מבנה מדהים, בלי הנשמה. מקום מדהים, בלי המהות. פאר והדר בלי הלב. 

אז חיפשתי בית כנסת אחר להתפלל בו, והפנו אותי לפקולטה להנדסה. שם היה בדיוק ההפך. מקלט שהפך לבית כנסת,  מלא בספרי קודש, כסאות ושולחנות רגילים ובהחלט לא מפוארים. היה שם גבאי מבוגר שמקפיד על יראת המקום וכבודו. שם התחושה הייתה הפוכה: נשמה בלי מבנה.

פרשת "חקת" נושאת בחובה שיעור גדול לחיים. לטעמי, היא מציגה בדיוק את ההבחנה בין הסמל והטקס למהות. שני אירועים בפרשה מכילים טקסים או סמלים מתמיהים בתחילה: פרה אדומה ונחש הנחושת.

פרה אדומה:  חוקה פלאית

מבלי להיכנס לעומק הדברים, פרשת פרה אדומה מנחה אותנו כיצד יש לטהר אדם שנטמא למת ומה הדינים במקרה זה: 

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל… וְשָׂרַף אֶת-הַפָּרָה, לְעֵינָיו….וְלָקַח הַכֹּהֵן, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב—וּשְׁנִי תוֹלָעַת; וְהִשְׁלִיךְ, אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה… וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם, אִישׁ טָהוֹר, וְהִזָּה עַל-הָאֹהֶל וְעַל-כָּל-הַכֵּלִים, וְעַל-הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ-שָׁם; וְעַל-הַנֹּגֵעַ, בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל, אוֹ בַמֵּת, אוֹ בַקָּבֶר. וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא…. (במדבר יט) 

אדם אשר נטמא למת, שזו דרגת הטומאה הגבוהה ביותר, נדרש שיזו עליו מים ובהם אפר של פרה אדומה כדי להיטהר. איזה פלא!

את הפרשיה הזאת חקר לעומק החכם באדם, שלמה המלך. המדרש מספר לנו על קביעתו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר קהלת: 

"ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. ויחכם מכל האדם, מאיתן האזרחי והימן וכלכֹּל וכו'" . אמר שלמה: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג) (במדבר רבה יט, ג). 

המדרש ממשיך ומתאר ויכוח בנידון, בין גוי אחד ובין רבן יוחנן בן זכאי:

שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: דברים אלו שאתם עושים נראים כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו: טהרת! 

אמר לו: … ראית מימיך אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושים לו? אמר לו: מביאים עיקרים ומעשנים תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אוזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך, הרוח הזו רוח טומאה היא… מזים עליו מי נדה והוא בורח. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: רבינו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים. אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. (במדבר רבה יט, ח) 

תשובתו של רבן יוחנן לתלמידיו נוגעת במהותה של הסוגיה באופן עמוק: "חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים". נחזור לכך בסוף. 

וכי נחש ממית?

אירוע משמעותי וסמלי נוסף שמופיע בפרשה הוא סיפור נחש הנחושת. אחרי שבני ישראל שוב מתלוננים על הקב"ה, הוא בתגובה משלח בהם את הנחשים השרפים: 

 וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּא-לֹהים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל… וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל…וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי… וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ—וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי. (במדבר כא, ד-ט) 

משה יוצר נחש נחושת ושם אותו על נס. כל המסתכל על הנחש – חי (אגב, על בסיס פרשיה זו עוצב סמלו של חיל הרפואה). מתבקש לשאול: מדוע? מדוע מבט בנחש הנחושת מרפא את המביט? על כך עונה המדרש:

"ויעש משה נחש נחושת" – והלא הקב"ה לא אמר לו שיעשה נחש. אלא אמר משה: אעשה של נחושת, כדי שיראו אותו כל ישראל וזוכרין מה שעשה נחש הקדמוני, ומה אירע לו, מיד יחזרו בתשובה. וזה שאמר: "והביט אל נחש הנחושת וחי" – וכי נחש ממית ומחיה? אלא בזמן שהנשוך מביט כלפי מעלה ומכוין לבו לשמים וזוכר מעשה נחש ועושה תשובה, מיד נתרפא, ואינו נימוק בחוליו. (מדרש אגדה (בובר) שם)

האם מי שמסתכל על הנחש מתרפא? לא. מי שמכווין ליבו לשמים נרפא, כפי שנכתב במשנה: "…ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים" (ראש השנה ג, ח). מי שזוכר את מעשה הנחש שדיבר לשון הרע אל מול האדם הראשון, ועושה תשובה – הוא שנרפא. עבור מי שרק מסתכל, הנחש אינו יותר מסמל.

בין טעות למהות

נשים לב לדבר מדהים נוסף. שני עמודי תווך של עם ישראל נפרדים מעם ישראל בפרשה זו – מרים ואהרון, על פי סדר זה. התוספתא מלמדת אותנו שבזכות מרים היו מים לעם, ובזכות אהרון היה עמוד הענן: 

כל זמן שהיתה מרים קיימת, היתה באר מספקת את ישראל. משמתה מרים מהו אומר? "ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה" – שנסתלקה הבאר. כל זמן שהיה אהרן קיים, עמוד ענן מנהיג את ישראל. (תוספתא סוטה יא, א)

שני עמודי תווך אלו הביאו לעם ישראל את המים, וניקו את הדרך מנחשים ועקרבים על ידי העננים. בהסתלקותם, הם לימדו אותנו שכאשר המהות הולכת, הסמלים לא רלוונטיים. בכך מלמדת אותנו שאנשים אלו סיפקו או מנעו מהעם מים ונחשים, והסמלים (עם כל חשיבותם) אינם העיקר.

האדם הוא הפועל ולא הסמל. מהותו של האדם היא שתקבע את דרכו, טהרתו ופעולתו. כאשר המהות של האדם מסתלקת ואינה קיימת, לא יעזרו כל המים שבעולם בכדי להיטהר. גם לא יעזרו מאות דגלים מורמים עם נחשים בקצוותיהם. לא הנחש מחייה או ממית, לא המת מטמא ולא המים מטהרים. אלו רק סמלים שמסייעים לאדם בדרכו. האדם, על פי פעולותיו ודרכיו, יקבע את טומאתו וטהרתו. באותה נימה, צריך לומר: לא הזקן קובע את טהרתו של האדם, לא מראהו של הבית כנסת קובע את קדושתו. המהות היא זאת שקובעת. 

בימינו, אני אישית מרגיש כמעט בכל יום שיש בלבול גדול בין המהות לטקסים, בין התוכן ובין מצגות אין סופיות, בין שינוי מציאות אמיתי לרדיפה אחרי קוקטיילים. כולנו לא מבחינים בין עיקר לטפל, בין אינטרס אישי למהות. אם נשים בליבנו ובנפשנו תמיד ש"לא המת ממית, לא המים מטהרים ולא הנחש מחייה" – נוכל להצליח לדבוק במהות ולחיות חיי משמעות.