פרשת חקת היא מהפרשות המאתגרות בתורה, בעיקר בשל שני נושאים המופיעים בה- מצוות פרה אדומה ופרשת מי מריבה. מצוות פרה אדומה אתגרה את הפרשנים בניסיונם להבין את ההגיון העומד מאחרי המצווה ופרטיה, ואילו פרשת מי מריבה הביאה לדיון בשאלת עונשו של משה שבא בעקבותיה:
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. (במדבר, כ', י"ב)
מבחינת הפשט, נראה שהכאת הסלע הייתה חטאו של משה, אולם חומרת העונש הביאה לכך שמרבית הפרשנים הוסיפו חטאים או סיבות נוספות על מנת להסביר עונש זה האברבנאל למשל מונה עשר סיבות המופיעות בפרשנים לעונשו של משה לפני שהוא מביא את דעתו שלו). לעומת הסיבות לחטא – שלגביהן קיימות דעות שונות, מבחינת מועד המעשה כלל הפרשנים תמימי דעים שהאירוע התרחש בשנת הארבעים לפני הכניסה לארץ ישראל.
מרבית הפרשנים מבינים שהאירוע מתרחש בשנת הארבעים, לאחר מותה של מרים. מוות זה נקשר ישירות באירוע על ידי המדרש:
ולא היה מים לעדה –1לפי ששלשה פרנסים עמדו להם לישראל כשיצאו ממצרים, שנאמר ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו׳:ד׳). מרים בזכותה הבאר ניתן להם, והמן ניתן להם בזכות משה. וענני כבוד בזכות אהרן, מתה מרים נסתלק הבאר, לכך לא היה מים לעדה. (מדרש אגדה בובר)
לעומת זאת הרב בכור שור סובר שהאירוע התרחש בכלל בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים:
לפי הנראה לי: זהו מעשה שב-ויהי בשלח, דכתיב ביה: והכית בצור ויצאו (שמות י״ז:ו׳), אלא שלשם (שמות ט״ז-י״ז) מספר איך פרנס הקב״ה את ישראל במן ושליו ומים במדבר, ואחר כך כתב כל אחד במקומו. ותדע שאחד הוא זה המעשה ואותו, דהתם כתיב: ויקרא שם המקום מסה ומריבה (שמות י״ז:ז׳), ובזאת הברכה הוא אומר על זה המעשה שהקפיד הקב״ה על משה ואהרן: אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה (דברים ל״ג:ח׳), אלמא דמעשה אחד הוא. ואף בכאן כתיב: הם מי מריבת קדש מדבר צין (במדבר כ״ז:י״ד), והתם נמי כתיב: ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין (שמות י״ז:א׳).
הרב מבין ששני האירועים שבהם מתואר משה מוציא מים מהסלע הם למעשה אירוע אחד! האירוע עצמו התרחש בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, וגם שם הוא נכתב כתגובה לטענות בני ישראל תוך מתן דגש על כך שהקב"ה מקיים ומשקה את העם. לעומת זאת כאן חוזר על עצמו הסיפור בשל זווית אחרת הקיימת בו והיא עונשם של משה ואהרון: עם הכניסה לארץ, מיתת אהרן וההכנות למות משה יש צורך לחזור ולהסביר מדוע לא נכנסו משה ואהרון לארץ? ולכן חוזר על עצמו הסיפור כאשר הפעם מודגש דווקא הצד של משה ואהרון ועונשם.
לאחר שהבנו את מועד המעשה, לדעת הבכור שור, יש צורך להבין מהו החטא בדיוק?
רבים מהפרשנים ראו בהכאת הסלע חטא, ורובם הלכו בכך אחרי רש"י המסביר:
פעמים – לפי שבראשונה לא הוציא אלא טפים, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא: ודברתם אל הסלע (במדבר כ׳:ח׳) והם דברו לסלע אחר ולא הוציא. אמרו: שמא צריך הוא להכות כבראשנה, שנאמר: והכית בצור (שמות י״ז:ו׳), ונזדמן להם אותו סלע והכוהו.
לעומת גישת רש"י, הרב בכור שור, והפרשנים שהלכו בעקבותיו[1], לא רואה בהכאת הסלע חטא, אלא להיפך- ציווי ראשוני: קח את המטה – להכות בסלע, משמע, מלכתחילה ציווה הקב"ה את משה להכות בסלע! אולם אם החטא אינו הכאת הסלע, אז על מה נענשו משה ואהרן?
מסביר הרב כך:
ודברתם אל הסלע – אל פני הסלע תדברו אל ישראל, לעיניהם – דבר שיהא נראה ונגלה לעיניהם, שתאמרו שאני נותן להם מים… כמו כן תאמרו: שאני נותן להם מים, שבזאת יתקדש שמי, וידעו כי מאתי יבאו להם מים.
עניין הדיבור אל הסלע העסיק פרשנים רבים, ובעיקר את אלו שסברו שלא בהכאה נמצא החטא. הטור בפירושו הארוך מביא את דברי הרמב"ן: ודברתם אל הסלע – פי׳ הרמב״ן כמו על הסלע שצווה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כולם שהשם יוציא לכם מן הסלע וכן עשו ופי׳: לעיניהם – כמו לפניהם פי׳ שישמעו כולם. על פי הבנה זו של הכתובים, לדבר אל הסלע אין משמעו לדבר עם הסלע, אלא לדבר עם בני ישראל מול הסלע, ולכן צריך המעשה להיות לעיניהם של בני ישראל- מהות הדיבור היא אליהם.
הרב מדגיש כאן כי מהות החטא היא לא בהכאה אלא בתוכן הדברים שנשא משה- משה צווה להבהיר לבני ישראל בדבריו כי הקב"ה הוא הנותן להם מים, ואילו בפועל עשה דבר אחר:
ואמרו ישראל: מקרה הוא, שאף הוא לא היה סבור שיצאו משם מים, דאמר: המן הסלע הזה נוציא לכם מים (במדבר כ׳:י׳) – משמע שאינו סבור שיצאו. אבל מקרה הוא, דהרבה סלעים שנובעים מים מהם. ולכך הקפיד הקב״ה. והיה לו לפרש דבריו, עד שידעו אל נכון שהקב״ה נתן להם מים.
משה רצה להוכיח את בני ישראל ולומר להם שראוי היה שיבקשו מים מאת הקב"ה, ולכן שאל: המן הסלע הזה נוציא לכם מים? שאלה שהרב מסביר כמוכיחה את בני ישראל: כלומר: למה תריבו אלינו, וכי היינו יכולים להוציא לכם מן הסלע הזה מים, אל הקב״ה היה לכם להתפלל שהוא כל יכול. אך בני ישראל מבינים זאת בצורה אחרת: משמע שאינו סבור שיצאו… והיה לו לפרש דבריו, עד שידעו אל נכון שהקב״ה נתן להם מים!
דברי הרב מבהירים שכשלונו של משה היה בתחום הפדגוגי: משה לא העביר את המסר הנכון לבני ישראל עד כדי כך שבמקום לקדש את שמו של ה' נעשה דבר הפוך- יען לא האמנתם בי להקדישני – שאמרתי: ודברתם אל הסלע לעיניהם (במדבר כ׳:ח׳), שממני באו להם המים, ולא דקדקתם בלשונכם!
כאשר חוזרים לפרשת בשלח (שמות, י"ז, ה') ניתן להבין מדוע הרב רואה בכך כישלון חינוכי: הקב"ה מצווה את משה לקחת את המטה שבו היכה את היאור, ולכאורה נשאלת השאלה- מדוע חשוב דווקא המטה הספציפי הזה?[2] על כך עונה הרב: אשר הכית בו את היאור – כי אז יראה הנס גדול, שהמטה שגרם למצרים שלא יוכלו לשתות ממימי היאור, הביא להם לשתות. השימוש דווקא במטה משה בא ללמד את העם שלא הכלי – המטה, הוא החשוב וקדושה או יכולת מיסטית בחפץ. בני ישראל היו יכולים לחשוב שיש במטה כוח מיוחד לעצור מים, או להביא רעה כשם שהביא על מצרים, אך הקב"ה רצה להוכיח את ההפך- המטה הוא רק כלי, הוא משמש על פי מה שהקב"ה מורה לו לעשות ולכן פעם הוא עוצר את המים ופעם הוא מביא מים, פעם הוא משחית ופעם מחייה.
הבנה מהותית זו אכן מתקשרת עם ראשית נדודי בני ישראל, שבהם היו העם צריכים ללמוד על יכולותיו של הקב"ה ועד כמה האמונות האליליות ומתן קדושה מיסטית בחפצים (העגל למשל) היא מוטעית. משום כך נראה שיש חשיבות גדולה כל כך לשיח האמור ללוות את המעשה- משה צריך להביא את הדברים להבנת העם, לגרום לעם להאמין שהקב"ה הוא הנותן להם מים, אליו צריך להתפלל וממנו לבקש. תפקידו של משה כמחנך היה ללמד בדיבור ולהדגים במעשה- ובכך נכשל במי מריבה.
מתוך הדברים הנ"ל ניתן להוסיף וללמוד מדוע נאמרה פרשה זו דווקא כאן: הסבר ראשון לכך הוא שבפרשה זו יש ביצוע של העונש- מות אהרן, והכנה לקראת מותו של משה עם הכניסה לארץ.
הקשר נוסף ניתן למצוא עם המסופר בפרק הבא: (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל (במדבר, כ"א). העם מדבר כנגד משה וכנגד ה'– דבר שלא היה עד עכשיו, והקב"ה מעניש אותם בנחשים. בתגובה מצווה ה' את משה לעשות נחש נחושת וכל הרואה אותו יזכה לחיות. בעלי המדרש כבר שאלו: וכי נחש ממית ומחיה? אלא בזמן שהנושך מביט כלפי מעלה ומכוין לבו לשמים וזוכר מעשה נחש ועושה תשובה, מיד נתרפא, ואינו נימוק בחוליו. משמע גם בנחש הנחושת היה את אותו עניין שהתגלה במטה- בחפץ אין יכולת מיסטית, המבט בנחש הנחושת הוא ביטוי לפעולה נפשית באדם ובזכותה מציל אותו הקב"ה. כשם שהמטה אינו רק עוצר מים, כך הנחש אינו רק ממית- ברצון ה' הנחש (בעל החיים) ממית וברצון ה' הנחש (הנחושת) מחיה, זהו אותו לימוד שהיו בני ישראל צריכים ללמוד מהמטה 38 שנים קודם לכן.
ובכך ניתן למצוא סיבה נוספת להבאת העניין כאן והיא רמיזה לגבי הצלחת מנהיגות משה:
באותה הפרשה מובאים שני מעשים של העם, מי מריבה ונחש הנחושת, שני אירועים שהתרחשו בפער של 38 שנים זה מזה- ונראה כאילו כלום לא השתנה! משה עשה רבות למען העם, אולם מבחינה חינוכית עולה השאלה אם הצליח? כאשר באה התורה ומספרת על שני האירועים יש בכך לומר: 38 שנה- וכלום לא השתנה. משה ואהרן לא הצליחו להקדיש את הקב"ה בעיני בני ישראל, מה שהחל במי מריבה נמשך עד השנה הארבעים. אזכור העניין כאן בא להסביר לנו מדוע לא נכנס משה אל הארץ? – לא בגלל החטא אז, אם משה היה מצליח לתקן ולחנך את בני ישראל אז – יכול להיות שהחטא היה נסלח לו. אבל זה לא קרה, והוכחה לכך היא כתיבת הסיפור כאן.
מצד אחד הדברים קשים לעיכול: משה רבינו, גדול הנביאים, אביהם של בני ישראל, על אף כל הצלחותיו- לא הצליח במשימה העיקרית של חייו?! אולם מהעבר השני יש בכך מסרים חינוכיים ולאומיים מהמדרגה הראשונה: אין מנהיג שעומד מעל העם, אין מנהיג שלא טועה, הנהגה היא עול וחינוך אינו נעשה בין לילה- הוא תהליך ארוך ומוכוון שרק דרכו ניתן להגיע באמת לקיים את דרך ה' ברמה האישית והלאומית.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן
———————————————–
[1] בעל פענח רזא , רבי יצחק בן יהודה הלוי – מבעלי התוספות, מביא את דברי הבכור שור בשלמותם. פירוש הדר זקנים ו- דעת זקנים, המרכזים פירושים של בעלי התוספות, מביאים גם הם את דברי הבכור שור במלואם ולא חולקים עליהם. הרמב"ן מעיר על דברי רש"י ושואל: כי מאחר שצוה: קח את המטה, יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו? בספר אם למקרא, ר' אליהו בן אמוזג, אומר המחבר שרק פירושו של הבכור שור הניח את דעתו לגבי מקום החטא ובעקבותיו הוא מעלה את השאלה: ומעתה תחול השאלה במה חטא משה אם ברשותו היה להכות?
[2] פרשנים אחרים סוברים שהמטה היה מטה אהרן דווקא, שוכך מסביר החזקוני:
קח את המטה – זה המטה של אהרן, דהא כתיב כאן ויקח משה את המטה מלפני י״י (במדבר כ׳:ט׳), וזהו מקלו של אהרן כדכתיב בפרשת קרח: השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי (במדבר י״ז:כ״ה). ועוד דמקלו של אהרן היה אות לבני מרי, והיינו דאמר משה: שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳). וכבר טעה משה שאמר לו הקב״ה קח את המטה סבר משה להכות בסלע והקב״ה לא אמר קח את המטה אלא לפי שהיהא לאות לבני מרי.
סיבת לקיחת המטה של אהרון היא בשל מה שהוא מייצג- הוכחת העם, ולא בשל ייעודו- לעשות ניסים, שלשם כך עדיף מטה משה: אשר הכית בו את היאר – להראות בו נסים, שכבר מנע הוא מים ביאור, ועכשיו הוא ממציא מים בחורב (חזקוני לפרשת בשלח).
נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.
מצוות פרה אדומה מעוררת שאלות- בעיקר סביב הניסיון למצוא היגיון בפרטי המצווה. ננסה לראות האם המצווה יכולה להיות מוסברת בפן הפנימי שהיא מעוררת באדם?
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: (במדבר, י"ט, ב')
פרשת חקת פותחת בציווי על פרה אדומה שהיא מהמצוות המאתגרות בתורה מבחינה פרשנית, ועליה אמר שלמה המלך[1]: וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי, אולם למרות הקשיים בעלי המדרש והפרשנים ניסו לגלות את סודותיה של המצווה. המדרש בילקוט שמעוני מנסה להבין מדוע במצווה זו מובאת דווקא פרה ולא פר?
״פָרָה אֲדֻמָּה״- מִפְּנֵי מָה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בָּאִים זְכָרִים וְהִיא נְקֵבָה? אָמַר רַבִּי אַיְּבּוֹ מָשָׁל לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵף פְּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ: תָּבוֹא אִמּוֹ וּתְקַנַּח הַצּואָה, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבוֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֶגֶל.
בעל המדרש מבין כי מעשה הפרה בא לכפר על מעשה עגל הזהב, ולכן מובאת דווקא הפרה- אימו של העגל, לכפרה. אולם, בעוד הוא עונה על שאלה אחת, הוא מעורר אחרת: פרה אדומה מובאת לטהר טמאי מתים, אך מה הקשר בין טומאת מת ובין מעשה העגל שהיה בו משום עבודה זרה? יתר על כן, המדרש משווה את היחס שבין החטאים לבן שטינף והאם שמנקה– יש קשר של ילודה בין האם והבן ולכן היא גם אחראית למעשיו, אך כיצד דבר זה בא לידי ביטוי בפרה אדומה וחטא העגל- האם פרה אדומה הולידה או הביאה לחטא העגל?
פרה אדומה היא חלק מטהרת טמאי מתים- המת הוא אבי אבות הטומאה ולכן כל אדם הבא במגע עם מת הופך לטמא. המוות מאז ומעולם עורר פחד במין האנושי: ההכרה בחוסר הנצחיות של החיים ובשבריריות שלהם היא אחד הדברים במבדילים ביננו ובין בעלי החיים. אך אותה הכרה שבה מיוחד האדם מהבהמה מביאה בעקבותיה פחדים נוספים:
מכיוון שאנו מכירים בשבריריות החיים – אנו מכירים בכך שיש צורך שהתבואה תעלה יפה ותהיה פרנסה, אנו מכירים בכך שיש חשש ממזג אוויר קיצוני ואנו מכירים בסכנה שיש בים ובכוחות הטבע משום שאנו מודעים לעוצמתם ולמה שהם מסוגלים לעשות. החשש מפני איתני הטבע ומפני מה שהם עלולים להביא עלינו נובע מהידיעה שאנו לא יכולים לעמוד מולם, שאנו בני תמותה.
בעוד שבעולם המודרני הדרך להתמודד עם חששות אלו היא על ידי המדע, דרכם של בני העת העתיקה הייתה להעניק להם אישיות ולהתייחס לכל אחד מהם כאל אלים: ישנם אלים השולטים בים, בתבואה, בפריון ובמוות. כמו כן, משום שפחדים אלו הם פחדים אנושיים המאפיינים את כלל בני המין האנושי- בכל המיתולוגיות הופיעו אלים בעלי תפקידים דומים.
כיצד הכרה זו באלים עוזרת להתמודד עם העולם? במילה אחת- פולחן. משמעות הפולחן היא לנסות ולהשפיע על אותם כוחות, על האלים, בכדי שתימנע הפגיעה באדם והמוות ידחה, זוהי משמעותה של העבודה הזרה. מתוך כך אפשר להבין כי עבודת האלילים נובעת מתוך ההכרה במוות ובאפסיות האדם, היא נולדת כצורת התמודדות עם חוסר האונים שקשור בו ובאתני הטבע – אם האדם יכול להשפיע על האל השולט באיתני הטבע על ידי קורבן הוא כבר לא חסר אונים לגמרי…
אותה צורת מחשבה באה לידי ביטוי בחטא העגל: עומדים בני ישראל במדבר, במקום לא מוכר להם, ללא ידיעה כיצד עליהם להמשיך הלאה, הם חוששים מכך שמשה לא חוזר, והם מודעים לסכנה הטמונה במצבם- ולכן הם מבקשים אליל, הם מבקשים פולחן שיוכל להרגיע את חוסר הוודאות, הם מבקשים עבודה זרה: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ… (שמות, ל"ב, א').
הקשר הזה שבין ההכרה במוות ופגיעותו של האדם ובין יצירת האלילים והניסיון למצוא דרך לענות על חשש מתמיד זה, מתבטא בדברי הדרשן כאן: מעשה הפרה מתייחס לחשש האנושי מפני המוות ואילו מעשה העגל הוא התוצאה ודרכה של האנושות להתמודד עם חשש זה. משום כך הדרשן מתייחס לקשר של אם ובן- האלילות נולדת מתוך ההכרה במוות. אולם כיצד יכולה הפרה לכפר על מעשה העגל? כיצד הפרה בפרט והתורה בכלל יכולים לענות על החשש הגדול שמתבטא בעבודה זרה?
בניגוד לאלילות, התורה מציגה אל אחד שמבטא את כוחו בטבע- הוא שולט במזג האויר, הוא שולט בהצלחת החקלאות, הוא הקורע את הים.[2] במקום אין ספור 'אלים', באה התורה ומעמידה את האדם מול אל אחד השולט בכל אספקט של החיים האנושיים. מעתה יש עבודה אחת- עבודת ה', וכל השאר הן עבודה זרה. בכך התורה לא מבטלת את הפחדים, אך היא מכניסה אותם למערכת אחידה של חוקים ומצוות, שכר ועונש אשר נותנים לאדם את היכולת להשפיע על גורלו וחייו.
אך אין הדבר אומר כי הפחד נעלם, החשש עדיין קיים, ובמצוות פרה וטהרת טמא מתים מתגלה עוד פן שאליו התורה מכוונת:
התורה רואה בחברה לא רק מסגרת חברתית או תרבותית בה האדם חי, אלא רואה בה כלי דתי שבא לתת מענה לצרכים האנושיים, ומשום כך למשל הצדקה היא לא בבחינת רצון אישי אלא ציווי, הדאגה לחלש אינה רק אנושיות אלא צו דתי. במהלך היטהרות טמא המתים, הטמא מוצא אל מחוץ לחברה, הוא משקיף משם אל מחנה ישראל, מזהה את האוהל ממנו יצא, את הילדים רצים ומשחקים, את האנשים שלצידם הוא חי, והוא מרגיש את החוסר במסגרת החברתית ואת הרצון לחזור חזרה למחנה.
בעשותה כך התורה לא מסבירה לאדם את המוות, אבל היא מקנה לו כלי כיצד להתמודד עם ההכרה בו: אם האדם היה צריך לחיות בתודעת המוות כל הזמן הוא לא היה יכול להתמודד. אבל עצם החיים- הילדים והמשפחה, האנשים שסובבים את האדם הם שמדחיקים תודעה זו, הם אינם גורמים להעלמת הפחד אך הם נותנים סיבה להתגברות עליו.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
————————————————–
[1] ילקוט שמעוני: רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, ״כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״, אָמַר שְׁלֹמֹה עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עָמַדְתִּי, וְעָל פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁל פָּרָה כֵּיוָן שֶׁהָיִיתִי מַגִּיעַ בָּהּ הָיִיתִי דּוֹרֵשׁ בָּהּ, חוֹקֵר בָּהּ, וְשׁוֹאֵל בָּה, ״אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״.
[2] היו בפרשנים שראו במכות מצריים כמכוונות נגד אלילי מצרים והן מראות את עליונות הקב"ה הן על האלילים וכוחות הטבע שהם מייצגים.
נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.
זאת חוקת התורה- לפי שהשטן ואומות העולם שואלים את ישראל לומר: מה המצווה הזאת? ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה: חוקה- גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה (רש"י לפרק י"ט, פסוק ב).
מצוות פרה אדומה מעוררת שאלות- בעיקר סביב הניסיון למצוא היגיון בפרטי המצווה. להבין את עומק המצווה איננו יכולים, אך בכל זאת ננסה לראות את המימד הפסיכולוגיה שיכול להיות בה.
כאשר אדם בא במגע עם מת או כשהוא שומע על מישהו שנפטר, זה משפיע עליו. השפעה זו יכולה להביאו לידי בדיקה עצמית או חשבון נפש, הכרה בסופיות של החיים ורצון לתת משמעות גדולה יותר לחייו. התוצאות המעשיות של התבוננות זו יכולות להיות חיוביות: פעילות למען תיקון העולם, רצון ליצור פעילות שתיתן משמעות לחיים או התחזקות בעבודת ה' של האדם הן דוגמאות לכך. מהצד השני, אותה הכרה בחוסר הנצחיות של החיים יכולה להביא לתובנות שליליות: מהם החיים? עדיף ליהנות בזמן המועט שיש לנו ונצל אותו למען העצמי. מחשבות אלו יכולות להביא אותו להפניית עורף לקב"ה ולחברה. כאן באה התורה ושואלת: כיצד מתמודדים עם תפיסות אלו? נראה שהשאלה משמעותית לא רק בשל הפן האמוני שלהן , אלא גם בשל הפן החברתי שלהן. התורה מציגה עולם דתי המבוסס על מבנה חברתי, וכאשר מתעוררות סיטואציות העלולות לפגוע במבנה זה יש צורך להתמודד איתן.
נראה שמתוך שאלה זו ניתן להבין את מצוות פרה אדומה ובכלל את תהליך הטהרה מטומאת מת. המצווה מספקת לאדם הטמא פרספקטיבה. האדם יוצא החוצה לשדה ומחוץ למחנה, כבר הוא נמצא במקום לא מוכר, הוא לבד בעוד שכלל העם והחברה שהוא מכיר נמצאת במחנה. כאשר הוא מסתכל על המחנה הוא רואה אותו מבחוץ, הוא רואה את הילדים משחקים, האנשים בשגרת יומם והוא- מבחוץ. למעשה התורה באה ואומרת לטמא: אם כיוון המחשבה שלך מוביל ליציאה מהחברה, אז ככה זה מרגיש! כאן צריך להתעורר באדם הרצון לחזור לחברה: הוא רואה את החיים החברתיים מבחוץ והרצון להצטרף אליהם מתעורר, הגעגוע למשפחה והחברים מתחזק וההכרה בחשיבות השייכות למבנה החברתי מתחדדת.
ואז מגיעה הטהרה: מזים עליו מים והוא יודע כי אותו מזה המים שהיה עד אותו הרגע טהור ומרגע זה הוא טמא, ואפשר להסביר זאת בשתי דרכים: הראשונה היא שיש כאן ביטוי להדדיות החברתית- המזה מוכן 'לקבל' את טומאתו בכדי שהוא, הטמא, יוכל לחזור לחברה. זהו אותו עיקרון של הצדקה והמצוות החברתיות שבתורה, והן צריכות לעורר באדם את הרצון להחזיר טובה לחברה על כך. דרך שנייה להסתכל על כך היא לומר שחוסר ההיגיון בפעולה של המים (מטהרים אחד ובו בעת מטמאים אחר) מלמד את האדם שהוא לא יודע הכל, שיש דברים נסתרים ועליו לקבלם (דבר שיכול להתקשר במיוחד במצבים בהם המוות עמו נפגש הטמא הוא 'לא הגיוני', ח"ו מוות של אדם צעיר למשל).
האדם יודע שבכדי לשוב למחנה הוא חייב להיטהר- אם יבחר שלא הוא יישאר בשדה, לא רק הפיזי, אלא גם בתודעה ובתחושה, וכאשר הטקס מסתיים והוא טהור, הוא הולך אל המחנה, הוא רואה אותו ומרגיש התרוממות, שמח לשוב ולפגוש במשפחתו ובחבריו, שמח לחזור אל המקום המוכר לו שנקרא החברה. המחשבות והספקות שאולי היו בו נעלמים, ואת מקומם תופס הרצון לשוב הביתה, למשפחה, לחברה לקב"ה.
35.00₪
125.00₪
59.00₪
70.00₪
30.00₪
95.00₪
130.00₪
120.00₪
125.00₪
25.00₪
25.00₪
35.00₪
50.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
120.00₪
120.00₪
75.00₪
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
