זאת חוקת התורה- לפי שהשטן ואומות העולם שואלים את ישראל לומר: מה המצווה הזאת? ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה: חוקה- גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה (רש"י לפרק י"ט, פסוק ב).

מצוות פרה אדומה מעוררת שאלות- בעיקר סביב הניסיון למצוא היגיון בפרטי המצווה. להבין את עומק המצווה איננו יכולים, אך בכל זאת ננסה לראות את המימד הפסיכולוגיה שיכול להיות בה.

כאשר אדם בא במגע עם מת או כשהוא שומע על מישהו  שנפטר, זה משפיע עליו. השפעה זו יכולה להביאו לידי בדיקה עצמית או חשבון נפש, הכרה בסופיות של החיים ורצון לתת משמעות גדולה יותר לחייו. התוצאות המעשיות של התבוננות זו יכולות להיות חיוביות: פעילות למען תיקון העולם, רצון ליצור פעילות שתיתן משמעות לחיים או התחזקות בעבודת ה' של האדם הן דוגמאות לכך.  מהצד השני, אותה הכרה בחוסר הנצחיות של החיים יכולה להביא לתובנות שליליות: מהם החיים? עדיף ליהנות בזמן המועט שיש לנו ונצל אותו למען העצמי. מחשבות אלו יכולות להביא אותו להפניית עורף לקב"ה ולחברה. כאן באה התורה ושואלת: כיצד מתמודדים עם תפיסות אלו? נראה שהשאלה משמעותית לא רק בשל הפן האמוני שלהן , אלא גם בשל הפן החברתי שלהן. התורה מציגה עולם דתי המבוסס על מבנה חברתי, וכאשר מתעוררות סיטואציות העלולות לפגוע  במבנה זה יש צורך להתמודד איתן.  

נראה שמתוך שאלה זו ניתן להבין את מצוות פרה אדומה ובכלל את תהליך הטהרה מטומאת מת. המצווה מספקת לאדם הטמא פרספקטיבה. האדם יוצא החוצה לשדה ומחוץ למחנה, כבר הוא נמצא במקום לא מוכר, הוא לבד בעוד שכלל העם והחברה שהוא מכיר נמצאת במחנה. כאשר הוא מסתכל על המחנה הוא רואה אותו מבחוץ, הוא רואה את הילדים משחקים, האנשים בשגרת יומם והוא- מבחוץ. למעשה התורה באה ואומרת לטמא: אם כיוון המחשבה שלך מוביל ליציאה מהחברה, אז ככה זה מרגיש!  כאן צריך להתעורר באדם הרצון לחזור לחברה: הוא רואה את החיים החברתיים מבחוץ והרצון להצטרף אליהם מתעורר, הגעגוע למשפחה והחברים מתחזק וההכרה בחשיבות השייכות למבנה החברתי מתחדדת. 

ואז מגיעה הטהרה: מזים עליו מים והוא יודע כי אותו מזה המים שהיה עד אותו הרגע טהור ומרגע זה הוא טמא, ואפשר להסביר זאת בשתי דרכים: הראשונה היא שיש כאן ביטוי להדדיות החברתית- המזה מוכן 'לקבל' את טומאתו בכדי שהוא, הטמא, יוכל לחזור לחברה. זהו אותו עיקרון של הצדקה והמצוות החברתיות שבתורה, והן צריכות לעורר באדם את הרצון להחזיר טובה לחברה על כך.  דרך שנייה להסתכל על כך היא לומר שחוסר ההיגיון בפעולה של המים (מטהרים אחד ובו בעת מטמאים אחר) מלמד את האדם שהוא לא יודע הכל, שיש דברים נסתרים ועליו לקבלם (דבר שיכול להתקשר במיוחד במצבים בהם המוות עמו נפגש הטמא הוא 'לא הגיוני', ח"ו מוות של אדם צעיר למשל). 

האדם יודע שבכדי לשוב למחנה הוא חייב להיטהר- אם יבחר שלא הוא יישאר בשדה, לא רק הפיזי, אלא גם בתודעה ובתחושה, וכאשר הטקס מסתיים והוא טהור, הוא הולך אל המחנה, הוא רואה אותו ומרגיש התרוממות, שמח לשוב ולפגוש במשפחתו ובחבריו, שמח לחזור אל המקום המוכר לו שנקרא החברה. המחשבות והספקות שאולי היו בו נעלמים, ואת מקומם תופס הרצון לשוב הביתה, למשפחה, לחברה לקב"ה.