האשליה של מות מרים

יש אנשים, שקורים להם דברים רעים, ומשום כך הם חושבים שהחיים רעים. בספר 'מורה הנבוכים' הרמב"ם מסביר מדוע הם טועים. לדבריו, מדובר באשליה, בטעות תודעתית. אותם אנשים שופטים את החיים על פי אירועים מקריים שאירעו להם, ואולם, אם הם יתבוננו על העולם כמכלול, הם יראו שהטוב בעולם מרובה בהרבה על הרע שקיים בו. אנו פשוט לא שמים לב לטוב הזה ולוקחים אותו כמובן מאליו.

חמצן, לדוגמה, הוא המרכיב החיוני ביותר לחיינו, והטוב הזה קיים עבורנו בשפע – זמין לכל אחד. גם מים הם מצרך חיוני לחיים וגם אותם יש בשפע בעולם. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים להעריך זאת. את מה בני אדם מעריכים? את הדברים הנדירים – כמו יהלומים ומתכות נדירות. אבל באופן פרדוקסלי, דווקא הדברים הללו הם הכי פחות חיוניים לחיים שלנו. כל זה יוצר בנו אשליה שהעולם לא מספיק טוב עבורנו. לטענת הרמב"ם, אם נדע להעריך נכון את החיים, נבחין בין מה שתורם לחיים שלנו ובין מה שפחות, נדע לשפוט יותר נכון את העולם ונוכל לחיות בו מתוך תודעת שפע, גם כשכיסינו אינם מלאים במותרות.

דומני שכשם שהדבר נכון ביחס לטבע כך הוא נכון ביחס לאנשים. אילו דמויות אנשים בעולם מעריצים? שחקני כדורגל או כדורסל, כוכבי קולנוע או פוליטיקאים. אבל בסופו של דבר, אם אנו מסתכלים על החיים כמכלול, רוב מוחלט של הדמויות הללו לא כל כך חיוני עבורנו. אנו יכולים לחיות היטב גם בלעדיהם. לעומת זאת, האנשים שהכי חיוניים בעולמנו הם אלה שאנו הכי פחות מביעים את הערכתנו אליהם ואף לוקחים אותם כמובנים מאליהם – ההורים שלנו, האחים והאחיות שלנו והחברים הקרובים לנו. מתי אנו מפנימים את חשיבותם לחיינו? בדרך כלל כשהם נפטרים ועוזבים אותנו. אבל במהלך רוב חיינו נעריץ אנשים אחרים, שרחוקים מאד מאתנו.

האשליה הזו מלווה אותי כשאני קורא מדי שנה את פרשת 'חקת'. הפרשה עמוסה בפרידות. נגזר בה על משה ואהרן שלא ייכנסו לארץ, אהרן מת בה וגם מרים נפטרת במהלכה. אך משהו מוזר מתרחש בתיאור הפטירות של האח והאחות, משהו לא מאוזן, שמעורר את המחשבה על האופן שבו אנו זוכרים אותם.

*

מיד לאחר שנגזר על אהרן שלא ייכנס לארץ, אלוהים מבשר על מותו. הסיבה לכך היא כנראה שאהרן כבר בן 123 שנה, ואם הוא לא עתיד להוביל את בני ישראל בכניסה לארץ, למעשה תם תפקידו.

אך אהרן לא מת סתם. אלוהים מצווה לערוך לו טקס רב רושם, שבו הוא יעביר את תפקיד הכהונה לבנו אלעזר, וימות על הר ההר במיתת נשיקה:

ויעש משה כאשר צוה ה' ויעלו אל הר ההר לעיני כל העדה. ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אתם את אלעזר בנו וימת אהרן שם בראש ההר וירד משה ואלעזר מן ההר. ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל.

הפסוקים כמו מציירים לנו במכחול את האירוע. כל פעולה מפורטת. העם רואה את אהרן עולה בבגדי הכהן הגדול אל ההר, אך לא יורד משם. מי שלובש כעת את בגדיו הוא אלעזר בנו. אהרן מת, והעם בוכה אותו שלושים יום.

לא הרבה פסוקים לפני כן, מתארת הפרשה את מותה של מרים. אך מה רב ההבדל בין תיאור מיתתה לתיאור מותו של אהרן:

ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם.

חמש מלים בלבד, סתומות וסתמיות, מתארות את הפרידה ממרים: "ותמת שם מרים ותיקבר שם". מרים לא זוכה למות ולהיקבר על הר מסוים, כמו אחיה. אין טקס שמלווה את פטירתה, לא נאמר מי קבר אותה וגם לא מסופר שמישהו בכלל בכה עליה. אלמלא היינו יודעים שמדובר באחותו של משה, נביאה בפני עצמה, לא היינו מעלים על דעתנו שמדובר באישה חשובה.

הפער בין מות מרים ובין מות אהרן חריף, בולט ומטריד. מדוע לא זכתה מרים לכבוד הראוי לה?

*

ייתכן שלפנינו אשליה. אם אנחנו בוחנים את רצף האירועים שלאחר מותם של מרים ואהרן אנחנו מגלים תוצאות הפוכות לחלוטין מהאופן שבו תוארה פטירתם.

לאחר מות אהרן מסופר על מלחמה שמנהל מלך ערד עם עם ישראל. עם ישראל נודר נדר לה' בו הוא מבטיח שאם הוא ינצח במלחמה הוא יקדיש את כל השלל למשכן. וכך אכן קורה: עם ישראל מנצח במלחמה והוא מחרים את כל שלל המלחמה. לפנינו לכאורה סיפור תמים על מלחמה וניצחון, אחד מני כמה שבהם נפגוש. אך בולטת כאן נקודה חשובה: עם ישראל הסתדר היטב בלי אהרן הכהן. הוא ידע לנדור לבד ולהקדיש את השלל מיוזמתו למשכן. אהרן הכהן לא היה חסר.

גם בהמשך, כאשר נפשו של עם ישראל קצה בדרך, והוא מתלונן על חוסר בלחם ומים, ובתגובה הוא נענש על ידי אלוהים באמצעות נחשים הפוגעים בו, לא מורגש חסרונו של אהרן. העם חוזר בתשובה מעצמו, מבקש ממשה כפרה, ומשה מציל אותו באמצעות נחש נחושת שהוא יוצר עבורו. לא נראה שיש לעם קושי להסתדר בלעדי אהרן.

אצל מרים הסיפור שונה. מיד לאחר מיתתה של מרים, מתחיל תהליך של קריסה, קודם של העם ולאחר מכן של משה ואהרן:

ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'… ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם וירא כבוד ה' אליהם.

האם זה מקרי שמיד אחרי מות מרים לא היה מים? המדרש מספר על כך שבזכות מרים היתה באר שהשקתה את בני ישראל במים, ועם פטירתה הבאר נעלמה. אבל אפשר להסביר את הקשר גם באופן פשוט יותר. מרים העניקה לעם ישראל יציבות רוחנית, שעזרה לו לעמוד באתגרים, אך משהיא מתה משהו ברוחו של העם נפגם. בני ישראל התקשו להתמודד עם מציאות של חוסר במים.

בכל מקרה, קל לראות את ההבדל בין התלונה הזו לתלונה של בני ישראל לאחר מות אהרן. בעוד ששם עם ישראל חוזר בתשובה באופן מיידי ומשה מקבל מאלוהים הוראה ישירה כיצד לרפא אותו, כאן משה ואהרן נופלים על פניהם בחוסר אונים. בתגובה, אלוהים מצווה אותם לערוך טקס שבו יוציאו מים מן הסלע, אך הם חוטאים שם בעצמם ונענשים. האם קיים קשר בין מותה של מרים ובין כל האירועים הללו? קשה לטעון שלא. רצף האירועים מותח קו ישר בין היעדרותה של האחות הבכורה ובין חטא האחים ונפילת רוחו של העם. כשעוגן כה מרכזי נעלם, כל הספינה מיטלטלת.

*

קיבלנו פרדוקס: מרים אולי לא זכתה לכבוד בחייה ובמותה, אבל יציאתה מהעולם בהחלט עשתה רושם, כשהיא ערערה את יציבות החיים במחנה ישראל. אהרן, לעומתה, זכה למעמד רשמי בחייו ולטקס פרידה רב רושם במותו, ואולם מעבר לשלושים הימים שבהם כל עם ישראל בכה אותו, היעדרותו כמעט שלא הורגשה. אלעזר בנו מילא את תפקידו.

כל זה מעיד על מעמדה המיוחד של מרים במחנה ישראל. לא לחינם דמותה מחוברת למים. זה לא רק הדמיון האטימולוגי בין השם מרים למילה מים. גם מנהיגותה של מרים כרוכה במים. מרים השגיחה על משה כשהוא הושם ביאור, היא הובילה את שירת הנשים לאחר בקיעת ים סוף, וגם כאן, לאחר מותה, הורגש מחסור במים. מרים היתה כמו באר מים עבור ישראל. כמו מים, הנובעים מלמטה, כך מנהיגותה של מרים צמחה מלמטה, מתוך העם. היא היתה כמו אחות גדולה לא רק עבור משה ואהרן אלא עבור כלל העם, שאותה רואים וכמוה עושים. הנה כי כן, בשירת הים, היא לא אמרה לנשים מה לשיר וכיצד לשיר. היא פשוט לקחה את התוף בידה וסחפה אחריה את כל הנשים. מרים ידעה אפוא להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון עבור בני ישראל, בלי גינונים ובלי מינוי מגבוה. כמו מים המספקים אנרגיה תמידית לבני האדם, כך מרים עמדה שם תמיד לצד בני ישראל.

הפוכים ממנה היו משה ואהרן. שני האחים מונו מגבוה, על ידי אלוהים, ונשלחו לתפקיד מסוים שעליהם למלא. זה מה שהעניק להם מצד אחד את הכבוד ואת גינוני הכבוד, אבל באותה מידה זה גם מה שאפשר לעם להסתדר בלעדיהם. ברגע שנמצא להם מחליף, היעדרותם לא הורגשה עוד.

משום כך לא זכתה מרים לטקס מיוחד בפטירתה. זה לא היה חלק ממנהיגותה. אבל דווקא משום כך, היעדרותה עשתה רושם. רק לאחר מותה ראו בני ישראל כמה משמעותית היא היתה.

*

עולמנו מלא באשליות. בלא מעט מקרים יש יחס הפוך בין החיוניות של אנשים עבורנו ובין היחס שלנו אליהם. אנו מעריצים ומרוממים את מי שרחוק מאתנו, וכשהוא נעלם אנו די בקלות מוצאים לו תחליף. אך אלה שקרובים לנו – דווקא אותם אין אנו תמיד מעריכים מספיק. לעתים אנו חיים חיים שלמים מבלי להכיר בחשיבותם עבורנו, ורק במותם, כשאנו מבינים איזה חלל נפער בחיינו, אנו מכירים באשליה שבה חיינו.

חכמים קלעו לנקודה זו כאשר הם כינו את עולמנו "עולם הפוך". התלמוד (בבלי בבא בתרא י, ע"ב) מספר על יוסף, בנו של רבי יהושע שחלה קשות וחזר מן המוות. כשהוא התרפא שאל אותו אביו מה הוא ראה, והבן ענה לו: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה". ענה לו אביו: "עולם ברור ראית". עולמנו מתפקד לעתים כעולם הפוך ביחס לעולם האמת. מי שנמוך ומובן מאליו בעינינו לעתים הוא דווקא הגבוה, ומי שנחשב גבוה בעינינו מסתבר להיות הנמוך. תפקידנו הוא להתגבר על הפער הזה ולחיות את חיינו בצורה כזו שבו החיוני יזכה לכבוד הראוי לו. אל לנו לחכות לפרידות כדי להיווכח בכך.

*

גם דמותה של מרים זקוקה לתיקון הזה. ר' אפרים מלונשיץ, בעל פירוש ה'כלי יקר' לתורה, טוען שנפילתם של ישראל ושל משה ואהרן בחטא מי מריבה נבעה מכך שאף אחד מהם לא הספיד את מרים כראוי. מרים לא זכתה לזיכרון הראוי לה. למזלנו, מי שעשה את התיקון הזה בעניינה הוא הנביא מיכה, אשר מאות שנים לאחר יציאת מצרים ידבר על שדרת המנהיגות של ישראל ויכניס לשם, במקום שווה, גם את מרים (מיכה ו, ג-ד):

עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי. כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים.

למרים חלק שווה במנהיגות של עם ישראל וכך עלינו לזכור אותה. מחובתנו להשיב לה את הכבוד, שבו היא לא מספיק זכתה מצד דור המדבר.

וכשם שהדבר אמור ביחס למרים כך הוא נכון ביחס לאנשים אחרים בחיינו. עלינו להפוך את עולמנו מעולם הפוך לעולם האמת. אל לנו להמתין לפטירתם של הקרובים לנו כדי להבין עד כמה הם חשובים עבורנו. אל לנו לחכות להיעדרם כדי להביע את הערכתנו כלפיהם. עלינו להפיג את האשליה. להכיר באנשים העליונים באמת ולחיות בטוב איתם, לפני שיהיה מאוחר מדי.