זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: (במדבר, י"ט, ב')

פרשת חקת פותחת בציווי על פרה אדומה שהיא מהמצוות המאתגרות בתורה מבחינה פרשנית, ועליה אמר שלמה המלך[1]: וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי, אולם למרות הקשיים בעלי המדרש והפרשנים ניסו לגלות את סודותיה של המצווה. המדרש בילקוט שמעוני מנסה להבין מדוע במצווה זו מובאת דווקא פרה ולא פר?

״פָרָה אֲדֻמָּה״- מִפְּנֵי מָה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בָּאִים זְכָרִים וְהִיא נְקֵבָה? אָמַר רַבִּי אַיְּבּוֹ מָשָׁל לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵף פְּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ: תָּבוֹא אִמּוֹ וּתְקַנַּח הַצּואָה, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבוֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֶגֶל.

בעל המדרש מבין כי מעשה הפרה בא לכפר על מעשה עגל הזהב, ולכן מובאת דווקא הפרה- אימו של העגל, לכפרה. אולם, בעוד הוא עונה על שאלה אחת, הוא מעורר אחרת: פרה אדומה מובאת לטהר טמאי מתים, אך מה הקשר בין טומאת מת ובין מעשה העגל שהיה בו משום עבודה זרה? יתר על כן, המדרש משווה את היחס שבין החטאים לבן שטינף והאם שמנקה– יש קשר של ילודה בין האם והבן ולכן היא גם אחראית למעשיו, אך כיצד דבר זה בא לידי ביטוי בפרה אדומה וחטא העגל- האם פרה אדומה הולידה או הביאה לחטא העגל?

תָּבוֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֶגֶל

פרה אדומה היא חלק מטהרת טמאי מתים- המת הוא אבי אבות הטומאה ולכן כל אדם הבא במגע עם מת הופך לטמא. המוות מאז ומעולם עורר פחד במין האנושי: ההכרה בחוסר הנצחיות של החיים ובשבריריות שלהם היא אחד הדברים במבדילים ביננו ובין בעלי החיים. אך אותה הכרה שבה מיוחד האדם מהבהמה מביאה בעקבותיה פחדים נוספים:

מכיוון שאנו מכירים בשבריריות החיים – אנו מכירים בכך שיש צורך שהתבואה תעלה יפה ותהיה פרנסה, אנו מכירים בכך שיש חשש ממזג אוויר קיצוני ואנו מכירים בסכנה שיש בים ובכוחות הטבע משום שאנו מודעים לעוצמתם ולמה שהם מסוגלים לעשות. החשש מפני איתני הטבע ומפני מה שהם עלולים להביא עלינו נובע מהידיעה שאנו לא יכולים לעמוד מולם, שאנו בני תמותה.  

בעוד שבעולם המודרני הדרך להתמודד עם חששות אלו היא על ידי המדע, דרכם של בני העת העתיקה הייתה להעניק להם אישיות ולהתייחס לכל אחד מהם כאל אלים: ישנם אלים השולטים בים, בתבואה, בפריון ובמוות. כמו כן, משום שפחדים אלו הם פחדים אנושיים המאפיינים את כלל בני המין האנושי- בכל המיתולוגיות הופיעו אלים בעלי תפקידים דומים.

כיצד הכרה זו באלים עוזרת להתמודד עם העולם? במילה אחת- פולחן. משמעות הפולחן היא לנסות ולהשפיע על אותם כוחות, על האלים, בכדי שתימנע הפגיעה באדם והמוות ידחה, זוהי משמעותה של העבודה הזרה. מתוך כך אפשר להבין כי עבודת האלילים נובעת מתוך ההכרה במוות ובאפסיות האדם, היא נולדת כצורת התמודדות עם חוסר האונים שקשור בו ובאתני הטבע – אם האדם יכול להשפיע על האל השולט באיתני הטבע על ידי קורבן הוא כבר לא חסר אונים לגמרי…

אותה צורת מחשבה באה לידי ביטוי בחטא העגל: עומדים בני ישראל במדבר, במקום לא מוכר להם, ללא ידיעה כיצד עליהם להמשיך הלאה, הם חוששים מכך שמשה לא חוזר, והם מודעים לסכנה הטמונה במצבם- ולכן הם מבקשים אליל, הם מבקשים פולחן שיוכל להרגיע את חוסר הוודאות, הם מבקשים עבודה זרה: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ… (שמות, ל"ב, א').

הקשר הזה שבין ההכרה במוות ופגיעותו של האדם ובין יצירת האלילים והניסיון למצוא דרך לענות על חשש מתמיד זה, מתבטא בדברי הדרשן כאן: מעשה הפרה מתייחס לחשש האנושי מפני המוות ואילו מעשה העגל הוא התוצאה ודרכה של האנושות להתמודד עם חשש זה. משום כך הדרשן מתייחס לקשר של אם ובן- האלילות נולדת מתוך ההכרה במוות. אולם כיצד יכולה הפרה לכפר על מעשה העגל? כיצד הפרה בפרט והתורה בכלל יכולים לענות על החשש הגדול שמתבטא בעבודה זרה?

קונה שמים וארץ

בניגוד לאלילות, התורה מציגה אל אחד שמבטא את כוחו בטבע- הוא שולט במזג האויר, הוא שולט בהצלחת החקלאות, הוא הקורע את הים.[2] במקום אין ספור 'אלים', באה התורה ומעמידה את האדם מול אל אחד השולט בכל אספקט של החיים האנושיים. מעתה יש עבודה אחת- עבודת ה', וכל השאר הן עבודה זרה. בכך התורה לא מבטלת את הפחדים, אך היא מכניסה אותם למערכת אחידה של חוקים ומצוות, שכר ועונש אשר נותנים לאדם את היכולת להשפיע על גורלו וחייו.

אך אין הדבר אומר כי הפחד נעלם, החשש עדיין קיים, ובמצוות פרה וטהרת טמא מתים מתגלה עוד פן שאליו התורה מכוונת:

התורה רואה בחברה לא רק מסגרת חברתית או תרבותית בה האדם חי, אלא רואה בה כלי דתי שבא לתת מענה לצרכים האנושיים, ומשום כך למשל הצדקה היא לא בבחינת רצון אישי אלא ציווי, הדאגה לחלש אינה רק אנושיות אלא צו דתי. במהלך היטהרות טמא המתים, הטמא מוצא אל מחוץ לחברה, הוא משקיף משם אל מחנה ישראל, מזהה את האוהל ממנו יצא, את הילדים רצים ומשחקים, את האנשים שלצידם הוא חי, והוא מרגיש את החוסר במסגרת החברתית ואת הרצון לחזור חזרה למחנה.

בעשותה כך התורה לא מסבירה לאדם את המוות, אבל היא מקנה לו כלי כיצד להתמודד עם ההכרה בו: אם האדם היה צריך לחיות בתודעת המוות כל הזמן הוא לא היה יכול להתמודד. אבל עצם החיים- הילדים והמשפחה, האנשים שסובבים את האדם הם שמדחיקים תודעה זו, הם אינם גורמים להעלמת הפחד אך הם נותנים סיבה להתגברות עליו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

————————————————–

[1] ילקוט שמעוני: רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, ״כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״, אָמַר שְׁלֹמֹה עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עָמַדְתִּי, וְעָל פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁל פָּרָה כֵּיוָן שֶׁהָיִיתִי מַגִּיעַ בָּהּ הָיִיתִי דּוֹרֵשׁ בָּהּ, חוֹקֵר בָּהּ, וְשׁוֹאֵל בָּה, ״אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״.

[2] היו בפרשנים שראו במכות מצריים כמכוונות נגד אלילי מצרים והן מראות את עליונות הקב"ה הן על האלילים וכוחות הטבע שהם מייצגים.