שמא היא מהאומרים הרבה ועושים מעט

עד לפני כמה שנים הייתי עושה מילואים בגדוד מילואים. בגדוד אורגני, כמו שאתם בטח יודעים, חיים אחד בתוך השני ואחד עם השני. במסגרת החיים המשותפים האלו זכיתי להכיר חבר יקר, צדיק, ענו ומיוחד – אבשלום שמו. תמיד הרגשתי זכות לשרת איתו, לידו הייתה לי תחושה מיוחדת שקשה להסביר במילים. לפעמים היה נראה שהיחסים בינו לבין הקב"ה הם יחסים של אהבה הדדיים הדואגים אחד לשני – אבשלום היה מקדש את שמו ברבים והקב"ה היה מסדר את המציאות לפי מה שצריך.

באחת מן הפעמים שהתכוננו לתרגיל גדודי, תוך כדי ההכנות אמר לי אבשלום שהפעם התרגיל יוצא בתאריך ממש לא טוב ואין לו מושג מה לעשות (דרך אגב, הוא אף פעם לא ביקש שחרור ולא נעדר משירות). אבשלום העיר שתאריכים כאלה יכולים ממש להזיק לו, אבל הוא עדיין מתכוון להגיע ויהיה בסדר. הוא רק הוציא את זה מהפה שלו וידעתי שיקרה משהו שיסדר את העניינים. שבועיים לאחר מכן קיבלנו הודעה שעקב קיצוצים בתקציב הצבאי התרגיל נדחה.

אבשלום היה באמת מסור, עשה עבודה יוצאת דופן וכמעט בלי לדבר. אין דברים כאלו. המג"ד תכנן להעניק לו תעודת הצטיינות על פועלו אחרי כחמש שנים בגדוד, אבל הוא סירב ואמר שהוא עוד לא עשה מספיק כדי להיות ראוי לקבל הוקרה. אחרי עשר שנים בגדוד, כבר לא שאלו אותו. דוגמה ומופת.

ה' מסדר – ואתה מחכה?

פרשת "חיי-שרה" עוסקת במשימה מרכזית אחת אשר הוטלה על אליעזר, עבדו הנאמן של אברהם – מציאת זיווג ראוי ומדויק ליצחק. אליעזר יוצא בשליחות אברהם למשימה, הוא מגיע לבאר המים בחרן ויושב שם. להלן תיאור המקרה המתאר את אופן מציאת זיווגו של יצחק:

"וַיֹּאמַר, ה' אֱ-לֹהי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי. וַיְהִי-הוּא, טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ, עַל-שִׁכְמָהּ… וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ; וַיֹּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם-כִּלּוּ, לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר, לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב, לְכָל-גְּמַלָּיו. וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ–לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ–וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כד, יב–כא).

אליעזר מגיע לבאר המים, עושה תנאי מפורש עם הקב"ה ואומר לו: 'תעשה טובה, תעזור לי לעמוד במשימה אשר הטיל עליי אברהם אוהבך. האישה שאבקש ממנה לשתות והיא תענה לי: 'שתה, ואשקה גם את גמליך, היא זו שבחרת ליצחק'. ובאמת, אליעזר לא מסיים להוציא את המשפט מהפה – "וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת". היא לא רק מגיעה ומשקה את צאנה, אלא גם משקה את אליעזר, ואחרי שהוא שותה היא במהירות מסחררת רצה להשקות את כל עשרת גמליו. ומה תגובתו של אליעזר לאירוע אשר מתאים כמו כפפה ליד לתנאי שהוא עשה עם הקב"ה? "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ, מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא".

מה?! אליעזר רואה את רבקה מתאמצת, רצה הלוך ושוב, שואבת עוד ועוד כדים לגמלים, והוא עוד חושב ומתלבט האם הקב"ה הצליח את דרכו או לא?! הוא היה צריך לעצור אותה אחרי גמל אחד בלבד, לפרוש ידיו לשמים, להודות לקב"ה ולשים עליה את הנזם והזהב, כפי שאכן עשה בסוף "כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת". מעבר לכך, התנאי שאליעזר קבע הוא שהאישה רק תגיד שהיא מוכנה להשקות אותו ואת גמליו, התנאי לא מזכיר שהיא צריכה לעשות את זה בפועל. אז למה הוא מסתכל ומחריש, מה פשר הדבר?

עד הגמל האחרון

רש"י (1040-1105, צרפת) מסביר על פי פשט הדברים, שכדי שמשימתו של אליעזר תוגדר כהצלחה, היה חסר פרט אחד. פרט זה לא צוין בתנאי של אליעזר לקב"ה, ואותו הוא היה צריך לברר לאור ההנחיות הברורות של אברהם אדונו:

"'משתאה' – מִשְׁתּוֹמֵם וּמִתְבַּהַל עַל שֶׁרָאָה דְבָרוֹ קָרוֹב לְהַצְלִיחַ, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם מִמִּשְׁפַּחַת אַבְרָהָם הִיא אִם לָאו" (בראשית כד, כא).

על פי רש"י, אליעזר נבהל מהמהירות שבה דבריו החלו להתקיים, לא הבין איך הוא עוד לא מסיים לדבר והנה מגיעה רבקה. אבל מעבר לתנאי שהתנה אליעזר, צריך להתקיים תנאי נוסף שהוא סוג של "תנאי על" אשר הגדיר אברהם, כדי שניתן יהיה להגדיר את המשימה כהצלחה. עד שלא יוודא אליעזר קיומו של תנאי זה, הוא לא יוכל לדעת האם הקב"ה הצליח דרכו, והאם דבריו התקיימו עד הקצה, גם אם רבקה משקה בקצב מסחרר עשרה גמלים.

אלא שדבריו של רש"י קשים: אם כך, מדוע מייד אחרי שכילו הגמלים לשתות כדברי רבקה, נותן לה אליעזר את הנזם והתכשיטים? היה ראוי, לפי רש"י, שיברר את מוצאה של רבקה ושהיא אכן ממשפחתו של אברהם ורק אחר כך יעניק לה את הנזם והצמידים. במקרא, הדברים כתובים הפוך, קודם כול אליעזר מעניק לה נזם וצמידים ולאחר מכן, שואל למשפחתה.

אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר (1696-1743, מרוקו וישראל), מסביר מדוע לא ברך אליעזר על המוגמר לאחר שרבקה אמרה לו שהיא תשקה או לאחר שהשקתה גמל בודד, מדוע עדיין השתאה אליעזר. אליעזר הכיר היטב את נטיותיהם של בני האדם. אליעזר, לדבריו, ניסה לבחון את רבקה ביישום דבריה ולא באמירותיה. יש התנהגויות שאליעזר לא יכול לקבל, כמו לדבר ולא לעשות בדיוק מה שאמרת, ולכן הוא חיכה עד אשר היא תסיים לקיים את כל שקיבלה עליה לעשות:

"'והאיש משתאה לה מחריש' – פירוש להיות שראה הצלחת דרכו ויותר ממה שאמר בתנאו אמרה הצדקת (=רבקה), היתה נפשו מקשקשת לומר אליה מה שאמר בסמוך כי כבר נשלם תנאי שאמר: 'ואמרה וגם לגמליך אשאב', הנה היא אמרה וגם וגו' וקיימה דבריה דכתיב: 'ותשאב לכל גמליו' ולא היה צריך להמתין עד שיכלו הגמלים לשתות שלא היה זה מהתנאי. והיה משתיק עצמו מדבר עד שידע מה שאמרה להשקות גמליו עד שיכלו לשתות, והגם שאין דבר זה מהתנאי לצד דבריה נולד לו בה ספק שמא היא מהאומרים הרבה ועושים מעט עד שראה שכילו הגמלים וגו' תכף נתן הצמידים" (בראשית כד, כא).

אליעזר ידע והכיר היטב את אותם אנשים המדברים בלי סוף ולא עושים כמעט כלום. אליעזר לא יכול היה להסתכן בכך שהאישה שפגש עתה ואמרה לו את המילים הנכונות, לא תקיים את מלוא דבריה עד הגמל האחרון, עד הקצה. אליעזר מגיע מביתו של אברהם האומר מעט ועושה הרבה והוא חייב אנשים עם אותו DNA.

היה זה אברהם שאמר לאורחיו 'בואו ואביא לכם קצת לחם ומים' והוציא להם לשונות של בקר. אליעזר מחפש אישה עם אותן תכונות בדיוק – אומרת מעט ועושה הרבה. ולכן היה צריך אליעזר להמתין עד הגמל האחרון. לכן הסתכל עליה אליעזר והיה משתאה ומחריש לדעת האם אכן תעמוד בכל שהבטיחה. אם אכן תעמוד בכך – הרי שהצליח ה' דרכו.

ללא ציפייה לשכר

המלבי"ם (1809-1879, אוקראינה) מביא נקודה נוספת אשר חייבה את אליעזר להמתין עד סיום המשימה בפועל:

"'והאיש משתאה לה' – שעדיין עלה בלבו שיוכל להיות שהיא עושה זאת בעבור שתבקש ממנו מתן או אגורת כסף עבור טרחה, ובזה אין ראיה מזה שהיא נדיבה ובעלת חסד, שבהפך יהיה זה אות שהיא שפלה ובזויה, ולכן החריש לדעת ההצליח ה' דרכו, שזה יראה בסוף מעשיה" (בראשית כד, כא).

אליעזר, שהיה המביא והמוציא בביתו של אברהם אבינו, כנראה ראה הכול בחייו. הוא גם ראה אנשים הנראים כעושי חסד ונותני עזרה אך מצפים לאחר מכן לתשלום או לכל סיוע אחר בעבור טרחתם. אליעזר ודאי נתקל באנשים שתכלית מעשיהם היא השגת תמורה כלכלית כזו או אחרת. אליעזר רצה לוודא שרבקה אינה מונעת מרצון לשכר טרחה, השגת יתרון כלכלי, אלא עושה זאת כחסד טהור. את זה, מטבע הדברים, לא יכול היה לדעת אליעזר אלא בסוף מעשיה. משום כך הסתכל עליה, משתאה ומחריש לדעת האם בסוף היא תבוא לבקש שכר על מעשיה. אם לא תבקש, הרי שהצליח ה' דרכו.

נסיים בדבריו של רבי עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה) אשר קובע כי כל תכלית מבחנו של אליעזר הייתה בחינת מידת החסד של רבקה, אשר אפשר לבדוק אך ורק תוך כדי המעשה, מהי מידת הזריזות, הדיוק, המסירות והחסידות. אליעזר ביקש לראות האם הנערה מונעת מהחסד:

"משתאה – משתומם על רוב הזריזות לעשות חסד. מחריש – ולא אמר לה אל תטרחי כל כך כמו שהיה ראוי בחק המוסר. לדעת – להכיר מתוך אופן חסידותה וזריזותה. ההצליח ה' דרכו – אם יהיה על צד הטוב והחסד הגמור" (ספורנו, בראשית כד, כא).

שנזכה שיהיו בנו מקצת מידותיה של רבקה המלאה בחסד וכל דרכה היא חסד ואמת – אומרת מעט ועושה הרבה. שנזכה לפעול מתוך רצון כן, עמוק ואמיתי להרבות חסד וטוב בחברה שבה אנו חיים.