שיחת עבדי אבות

וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. (בראשית, כ"ד, ל"ב)

הפרשה מספרת לנו על שליחותו של אליעזר עבד אברהם להביא אישה ליצחק, שליחות שמתוארת באריכות לא פעם אחת אלא פעמיים, ועל כך מעירים במדרש:

וַיִתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפֹּא לַגְּמַלִים: יָפָה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵּי אָבוֹת מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, שֶׁהֲרֵי פָּרְשָׁתוֹ שֶׁל אֱלִיעֶזֶר שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דַּפִּים הִיא אֲמוּרָה, וְהַשֶּׁרֶץ מִגּוּפֵי תּוֹרָה וְאֵין דָּמוֹ מְטַּמֵּא כִּבְשָׂרוֹ אֶלָּא מֵרִבּוּי הַמִּקְרָא- רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, ״טָמֵא הַטָּמֵא״, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (שם) ״זֶה וְזֶה״.

וַיּוּשָּׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל:  אָמַר רַבִּי אָחָא, יָפָה רְחִיצַת רַגְלֵי עַבְדֵּי אָבוֹת מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, שֶׁאִלּוּ רְחִיצַת רַגְלֵיהֶם צָרִיךְ לִכְתֹּב וְהַשֶּׁרֶץ מִגּוּפֵי תּוֹרָה וְכוּ׳. (בראשית רבה, ס', ח')

האם סיפורי התורה חשובים מהמצוות?

הנחת היסוד שמניח המדרש מעוררת שאלה: האם הפן הסיפורי שבתורה ערכו חשוב יותר מציווי המצוות? מדוע חשוב לנו לדעת כיצד אליעזר האכיל את הגמלים מאשר דיני טומאה וטהרה ומאכלות אסורים? 

נראה שאמירת המדרש היא הצהרה חינוכית במהותה: ישנן שתי דרכים ללמד אדם, שתי הדרכים הללו מאופיינות כ- תורת בנים ו- שיחת עבדי אבות, ואם ניקח דרכים אלו לימינו נוכל להגדיר אותן כהוראה מול דוגמא אישית, ונסביר:

שתי דרכי לימוד: הוראה ודוגמה אישית

כאשר מורה עומד ומרצה לשומעים, הלמידה עצמה היא שכלית, היא מתרחשת בשכלו של המאזין. לצורך העניין דומה הדבר לאדם שלומד מתוך ספר- תהליך הלמידה, קבלת הדברים או דחייתם מתרחש בראשו של הלומד, הוא שוקל האם הדברים נראים בעיניו, מנסה למצוא הסברים אחרים ובסופו של דבר מחליט אם הוא מקבל את הנחת היסוד של הכותב או לא. גם לימוד התורה מתרחש בצורה זו- ייתור של אות או ריבויי מקראות מוביל לחשיבה על סיבת הריבוי ולהסקת מסקנות- זוהי תורת הבנים.

מצד שני יש דרך למידה אחרת, דוגמא אישית, והיא כאשר אדם חי את הלמידה: הוא רואה מה המורה עושה, כיצד מתנהג, מה נכון לעשות וממה להימנע ומכך הוא לומד. כמובן שגם בלמידה זו מעורב השכל, אך תהליך הלימוד הוא חוויתי, הוא דרך לחיות את הדברים. דוגמא לחשיבות של לימוד זה מובאת על ידי החפץ חיים (בספר ליקוטי הלכות), שם הוא דן לגבי לימוד תורה לנשים בימינו ומתיר ללמדן משום שבדורות הקודמים הדוגמא שהיו הילדים מקבלים מהוריהם הייתה רבת השפעה- גם מצד הסמכות שהייתה לאב על ילדיו וגם מצד שההורים היו יודעים כיצד לנהוג, וכך מודל החיקוי והלמידה של הילדים היו ההורים, והלמידה נעשתה בצורה חיה. 

לסוג למידה זה מתכוון המדרש במילים: שיחת עבדי אבות- העבד חי את המציאות של האדון, הוא מתבטל בפניו והוא סופג את התנהגות האדון. כוחה של למידה מסוג זה הוא גדול כל כך עד שאמרו חז"ל שאליעזר הוא כנען בן נח, ולמרות שקולל ונקרא ארור, בזכות מה שלמד בבית אברהם הוא שינה את התנהגותו עד שכאשר לבן יוצא אליו הוא קורא לו 'ברוך ה' (במובן של אדם שמבורך).

[המקור לדרשה זו מופיע פעמיים במדרש רבה: בראשית רבה (פרשה נט, סימן ט וכן פרשה ס, סימן ז): "אמר רבי יוסי בן רב דוסא: כנען הוא אליעזר",  ויקרא רבה (פרשה יז, סימן ה): "אמר רבי יוסי בן דוסא: אליעזר הוא כנען, ועל ידי ששימש אותו צדיק יצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך"]

איזו דרך עדיפה?

כאשר ניצבות שתי דרכי חינוך אלו זו בפני זו עולה השאלה מי עדיפה על מי? התשובה הפשוטה שמציג הדרשן היא שלמידה מתוך דוגמא אישית היא העדיפה (שיחת העבדים יפה מתורת הבנים).

[בעל כלי יקר על הפסוק: 'ויאהב את רחל מלאה' (בראשית, כ"ט, ל') אומר כי האות מ' שבמילה מלאה אינה מ' היתרון (יותר מ..), אלא שמתוך שראה את לאה והשווה אותה לרחל ראה עד כמה טובות המעלות של רחל ואהב אותה יותר. נראה שגם לאמירה כאן אפשר להביא את הדברים ולומר שהסיבה שהובאו מעשי עבדי האבות היא כדי שנקרא אותם ונפיק מהם את ההנהגות והערכים שמובאים במעשי האבות- שעל ידי תורת בנים, ניתוח שכלי, נראה עד כמה יפה שיחת האבות]

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.