בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא

באחד מתפקידי הקודמים כיהנתי כראש האגף לפיתוח כלכלי של החברה הבדואית בנגב, מטה היישום במשרד ראש הממשלה.[1] בחורף 2013, בעקבות שיטפונות בנגב, יצאתי עם עמית שלי ממטה היישום לאמוד את הנזקים שנגרמו ליישובים הבדואיים באזור, כך נתבקשנו. הגענו לאחד מהיישובים המוסדרים והמוכרים ושאלנו את ראש הרשות על הנזקים שגרמו השיטפונות ואמרנו שבכוונת המשרד לדאוג לפיצוי בעבור אותם נזקים. ענה לנו ראש הרשות: "בואו נעשה סיבוב ביחד". נסעו ביחד ביישוב, בדקנו את התשתיות ונוכחנו לדעת שבסך הכול אין נזקים מיוחדים. נפרדנו מראש הרשות ונסענו חזרה למשרדים בבאר שבע. עוד לא הספקנו להתיישב על הכיסא והנה הגיע פקס מאותה רשות, שבו דרישת פיצוי על סך כמה מאות אלפי שקלים בגין נזקי הסערה האחרונה.

לא הבנו במה מדובר, הרי רק לפני רגע סיירנו עם ראש הרשות, ויחד הסכמנו שאין שום נזק! הרמנו טלפון לראש הרשות ותבענו להבין מה מתרחש: "מה קורה? מה זה הנייר הזה? הרי ראינו יחד שאין כלום!" בתגובה, שאל אותנו ראש הרשות: "אחים שלי, נגיד שאכן היו נזקים – האם הייתם באמת מפצים אותנו? הרי מעולם לא מילאתם הבטחה כזו…". ענינו לו שכנראה הוא צודק בהערכתו והסיכוי לקבל פיצויים נמוכים. "אז מה אכפת לכם", ענה לנו ראש הרשות, "אתם עובדים עלינו, אנחנו עליכם – והכול בסדר…".

כבר עמדנו על כך שתכליתו של ספר בראשית היא ללמד אותנו דרך ארץ והתנהגות ישרה לדורי דורות. לא מדובר בסיפורים בעלמא. בפתח פרשתנו, פרשת "חיי-שרה", מספרת לנו התורה על מותה של שרה ועל המשא ומתן שמנהל אברהם מול עפרון החיתי במטרה לרכוש אחוזת קבר. המשא ומתן הזה מפגיש בין שתי דמויות שהן אנטיתזה מוחלטת זו לזו, בכל הנוגע לקיום דבריהן במציאות.

נעשה לו אהוב

את המשא ומתן מתחיל אברהם מול כל בני חת, אך הוא מצטמצם מהרה למשא ומתן ממוקד אל מול עפרון החיתי בלבד. התוצאות שונות בתכלית בכל אחד משלבי המשא ומתן:

"…וַיְדַבֵּר אֶל-בְּנֵי-חֵת, לֵאמֹר… תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם…. אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁכֶם, לִקְבֹּר אֶת-מֵתִי מִלְּפָנַי–שְׁמָעוּנִי, וּפִגְעוּ-לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר. וְיִתֶּן-לִי, אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ, אֲשֶׁר, בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי, בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר. וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב, בְּתוֹךְ בְּנֵי-חֵת; וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת-אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת, לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ לֵאמֹר. לֹא-אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי–הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ; לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ, קְבֹר מֵתֶךָ…. וַיְדַבֵּר אֶל-עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם-הָאָרֶץ, לֵאמֹר, אַךְ אִם-אַתָּה לוּ, שְׁמָעֵנִי: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי, וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי, שָׁמָּה. וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת-אַבְרָהָם, לֵאמֹר לוֹ. אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא; וְאֶת-מֵתְךָ, קְבֹר. וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם, אֶל-עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כג, ג–טז).

בהתחלה מבקש אברהם רק את "מערת המכפלה אשר בקצה שדהו" של עפרון. בדבריו הוא מדגיש כי הוא מבקש לרכוש אותה בכסף מלא. כאשר עפרון עומד אל מול "כל באי שער עירו", הוא מצהיר לפני כולם: 'אברהם היקר, ביקשת רק את המערה שנמצאת בקצה השדה – אני נותן לך לא רק את המערה, אלא גם את כל השדה. ואתה יודע מה? קח את הכול חינם! נותן לך גם את השדה וגם את המערה. עליי! עליי!" (תוך טפיחה על החזה, מן הסתם).

אבל כשאברהם ניגש לסגור את העסקה, כאשר אף אחד לא שומע, וכאשר באים ליישם את הדברים שנאמרו רק לפני דקות – עמדתו של עפרון משתנה. "ארבע מאות ביני ובינך מה היא?" הוא אומר, כלומר 'מה זה ארבע מאות מטבעות זהב בינינו, בשביל אחוזת קבר?' רש"י (1040-1105, צרפת) עומד על הדברים:

"'ביני ובינך' – בין שני אוהבים כמונו מה היא חשובה לכלום, אלא הנח את המכר ואת מתך קבור. 'וישקל אברהם לעפרן' – חסר וי"ו (=שמו של עפרון כתוב בלי ו'), לפי שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה, שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין, שנאמר: "עובר לסוחר" (בראשית כג, טו).

אין לי מושג מתי פגש אברהם את עפרון לפני כן. לא ידוע לי מתי, אם בכלל, הקשר ביניהם נהיה כה הדוק עד כדי כך שעפרון מגדיר את אברהם כ"אוהבו". אני רק שואל את עצמי: אם היו אברהם ועפרון באמת אוהבים, מדוע נדרש אברהם לפנות לבני חת בכדי להגיע לעפרון? ובעיקר, למה האהבה הזאת צצה לה אחרי שעפרון נקב במחיר?

ברור שכאשר זיהה עפרון את היכולת 'לעשות קופה' על אברהם (שהיה ידוע בעושרו ובנכסיו), ואת הפוטנציאל הכלכלי שבעסקה הזאת – מייד הפך אברהם ל'אוהבו'…

הבטחות ותירוצים

בעל "העמק דבר", הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין), מסביר את התהליך שהתרחש במשא ומתן הזה בצורה מופלאה. בפירושו הוא מבאר את החשיבה העסקית והפסיכולוגית שעמדה בבסיס המשא ומתן:

"'לֹא אֲדֹנִי' – אי אפשר ליתן המערה לבדה ולחתכה מכלל השדה. אלא, השדה בכלל הנני נותן לך, וממילא 'והמערה אשר בו לך נתתיה'. מזה הבין אברהם שהוא כאומר זה אי אפשר להקצות המערה מן השדה אלא בעל כורחך תהא כל השדה שלך. והדבר מובן שאי אפשר לבקש בחנם כל השדה. 'לעיני בני עמי נתתיה לך' – יש בזה שתי משמעויות: א' – הכל יודעים שאני נותן ולא אחזור בי. ב' – לעיני כל היא במתנה אבל ביני לבין עצמך יש לך להבין כי רב לי לתת במתנה כל השדה. אלא שבוש לפרש לעיני כל המחיר שבדעתו. והנה היה התשובה בהסכמת משפחתו, והיה קוץ בה כמובן, על כן וישתחו אברהם לפני עם הארץ. הודה לכל ההמון שנצרך לעזרתם שירבו דברים עליו לגמור המכירה. אבל לא החזיק טובה לבני חת שהבין בחכמתו כי חורשים רעה וערמה…. עתה לא השיב לפני עם הארץ אלא שלח לאמר לו ביחידות כי בוש לאמר מחיר גדול כזה…" (העמק דבר, בראשית כג, יא).

אפשר לסכם – תחבולות, מחשבות ותכנונים היו כאן, אהבה לא הייתה כאן. הכול נעשה בדיוק ובחוכמה, בתחבולות קטנות הנדמות לטוב לב משווע, למי שאינו מצוי בפרטים הקטנים. אם רק לוקחים את השדה ומצמידים אותו למערה (שרק אותה ביקשו), הנה נמצאה הדרך לסגת מההבטחה כולה שהמערה תינתן בחינם. אמנם עליתי על סולם גבוה לפני כולם והבטחתי את המערה חינם, אבל הרי אפשר למכור את החבילה הזאת בכסף, בהרבה כסף. אז את המערה אתן לך חינם, אבל את השדה? לא, וזה לא משנה שהכרזתי לפני כולם שגם השדה וגם המערה בחינם לך יהיו.

כך מסביר עפרון שהוא התכוון לתת חינם את המערה, כי זה מה שאברהם ביקש, ועל השדה הוא דורש תשלום בכסף מלא. בעזרת תשובות מעולות ותירוצים חדים – אפשר להצדיק הכול.

אומר מעט – ועושה

שלושים ושמונה שנים לפני הפגישה של אברהם עם עפרון, לימד אותנו אברהם דרך חיים אחרת, הפוכה לגמרי. נשוב לתחילת פרשת וירא, כאשר אירח אברהם את שלושת האנשים, ונראה מה הבטיח אברהם:

"יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ–כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם". (בראשית יח, ד–ה).

אמנם הבטחה צנועה, אבל פת הלחם ומעט המים הופכים מייד למעדני מלכים:

"וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה" (שם, ז–ח).

מכאן למד רבי אלעזר עיקרון חשוב מאוד:

"כתיב 'ואקחה פת לחם' וכתיב 'ואל הבקר רץ אברהם'. אמר רבי אלעזר: מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, מנלן? מעפרון: מעיקרא כתיב 'ארץ ארבע מאות שקל כסף', ולבסוף כתיב 'וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר'" (בבא מציעא פז, ע"א).

הדבר הקל ביותר הוא להבטיח הבטחות רבות וגדולות ו…ריקות. הדבר הקשה יותר הוא להגיד מעט, לא לקבל כותרות ואוהדים, אבל גם להתכוון לזה וליישם. בדיוק כמו שאמרת, בדיוק כמו שדיברת, בלי תירוצים ובלי עכבות. נכון, קשיים לא חסרים; יש גורמים אובייקטיביים שמפריעים ליישום, יש בעיות קשות בדרך. ועם זאת, כולנו יודעים להבחין בין מי שמנסה באמת ובתמים לעמוד בדיבורו, ובין מי שאוהב לדבר בראש חוצות כדי לקבל מחיאות כפיים מהקהל.

לסיום, אספר שזכיתי לקבל שיעור מאחד מאנשי העסקים הידועים בארץ. הגעתי אליו לשיחה חברית והוא אמר לי משפט שהולך איתי לכל מקום. "בעסקים" הוא אומר, "הדבר הכי חשוב הוא המילה שלך, האמון שנבנה סביבך. אם יש אמון ואתה עומד אחרי המילים שלך – תצליח לגייס משקיעים ואנשים סביבך. ואם אין למילה שלך משמעות – חבל על הזמן".

שנזכה להיות מתלמידיו של אברהם – אומרים ועושים, בלי משחקים ובלי תכנונים.

——————————

[1] מטה היישום הוקם במשרד ראש הממשלה בשנת 2012 ובראשו עמד אלוף (מיל') דורון אלמוג. תכלית המטה הייתה לתכלל את כל עבודת הממשלה, החל ממדיניות ההסדרה, אכיפה וביצוע פיתוח כלכלי-חברתי של האוכלוסייה הבדואית בנגב. אחת ממטרותיו העיקריות הייתה להביא לפתרון הסדרת ההתיישבות בנגב. בשנת 2014, בעקבות אי הסכמות נרחבות עם השר בני בגין אשר היה אמון על הנושא, הועבר המטה למשרד החקלאות ולמעשה בפועל פורק.