נוח לך ליתן זמם על פיך ולא לפסוק

הבטחות – מקיימים

עם כניסתי לתפקיד ראש מנהל אזורי תעשייה[1] במשרד הכלכלה בשנת 2014, ביקשתי לקבל את הדבר הבסיסי ביותר שאמור להיות – מפה המציגה את כלל אזורי התעשייה שעליהם אמון המשרד. לא הייתה כזאת. שאלתי שוב כלא מאמין, ואכן לא הייתה מפה אחת שהציגה את התמונה המלאה ואפשרה בעצם לקבל החלטות מבוססות נתונים.

קיבלתי החלטה לצאת מייד להכנה של מפה כזו והתברר לי שזאת לא משימה פשוטה כל כך, כיוון שהיא אוספת מקורות מידע ונתונים מגורמים שונים שלא בהכרח מדברים זה עם זה. אבל תמיד אמרתי לאנשים איתי, "הבטחות צריך לקיים" ואם הבטחנו שיהיה – אז יהיה. כאשר סיימתי את תפקידי, קיבלתי במתנה מפה של אזורי התעשייה בכל מדינת ישראל ועליה הכותרת "הבטחות צריך לקיים". זה עד היום איתי בכל מקום ותפקיד.

יש דבר אחד שילדים אף פעם לא שוכחים – הבטחות ואמירות שיוצאות מפינו, בכוונה או שלא בכוונה. לא משנה אם אלו אמירות שנאמרות בשעת לחץ ודחק, ולא משנה אם אמירות אלו נאמרו בצחוק. את האמירות האלו הם אף פעם לא שוכחים.

עם הילדים אפשר עוד להגיע להבנות יחסיות, אבל מה קורה כאשר הדברים מגיעים ליחסים בעבודה ובין חברים, או למשא ומתן בין ארגונים? תמיד יהיו מי שימצאו את המילים ואת המשפטים הרלוונטיים שנאמרו בעבר, ויכולים עכשיו לסייע לטובתם. אותם אנשים גם תמיד יניחו את אותן 'הבטחות' על השולחן.

מה עם הנדר?

בפרשת "וישלח" הקב"ה מלמד אותנו, באמצעות יעקב אבינו, את החשיבות הרבה בקיומן של הבטחות ושל אמירות. גם אם הן נאמרות בשעות שאינן רגילות ובאירועים מאתגרים, עלינו לקיים אותן ולא לוותר. אחרי שיעקב אבינו שב לארץ כנען אחרי עשרים שנה אצל לבן, אחרי המפגש הטעון עם עשיו אחיו ואחרי מעשה דינה בשכם, קורא לו הקב"ה ואומר לו את הדברים הבאים:

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהים אֶל-יַעֲקֹב, קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב-שָׁם; וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ—לָאֵ-ל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ, בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ… וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן–הִוא, בֵּית-אֵל: הוּא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ. וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵ-ל בֵּית-אֵל…" (בראשית לה, א–ז).

כאשר יצא יעקב בגיל 63 מבאר שבע, במטרה לברוח מעשיו אחיו, הוא יצא בלי כלום, כשברשותו רק מקל ותרמיל, והוא מעיד על כך בדבריו "כי במקלי עברתי את הירדן הזה". עם צאתו, כאשר הגיע יעקב לבית אל וחלם את חלום יעקב הידוע, הוא נדר:

"וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱ-לֹהים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי, לֵא-לֹהים… והָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱ-לֹהים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָך" (בראשית כח, כ–כב).

בפרשה הקודמת, ראינו שיעקב מסיים את תקופתו אצל לבן בעושר גדול. הקב"ה גורם לפריצתו הגדולה, וממצב של תרמיל ומקל מגיע יעקב למצב של "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי-לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (בראשית ל, מג). הקב"ה שומר עליו מפני עשיו אחיו ומפני הרוצים להזיקו ומשיב אותו לארץ כנען בשלום, הרבה יותר ממה שהוא ביקש מהקב"ה. אם כך, מה לגבי קיום הנדר?

נדר – והפסיד

המדרש מלמד אותנו על ארבעה שנדרו נדר לקב"ה, שניים מהם עמדו בו ושניים מהם יצאו נפסדים ממנו:

'"וידר יעקב נדר' – ארבעה הם שנדרו: שנים נדרו והפסידו ושנים נדרו ונשתכרו. ישראל נדרו ונשתכרו, חנה נדרה ונשתכרה, יפתח נדר והפסיד, יעקב נדר והפסיד" (בראשית רבה ע, ג).

יעקב אבינו חזר מבית לבן, עבר את עשיו אחיו שביקש להורגו, חזר לשכם ולא זכר את נדרו אשר בבית אל. על פי המדרש, הקב"ה נאלץ להזכיר לו את הנדר:

"אמר לו הקב"ה: יעקב, שכחת נדרך! 'קום עלה בית אל', לביתו של א-ל, 'ועשה שם מזבח לא-ל הנראה אליך'. ואם אין את עושה כן הרי את כעשו. מה עשו נודר ואינו מקיים, אף את נודר ואינך מקיים" (בראשית רבה פא, ב).

אם אין אתה מבצע את נדרך, הרי אתה כעשיו. איזו חריפות!

נעיר שלאמירתו המפורשת של הקב"ה ליעקב קדמו אירועים רבים אשר פקדו את יעקב, כאשר הקב"ה ציפה מיעקב להבין בעזרתם שאי קיום נדרו הוא זה שעומד לו לרועץ. אירועים אלה נועדו להזכיר כי יעקב הוא זה שמביא על עצמו הרבה מהצרות שבאו עליו ועליו לחפש ולפשפש ולהבין זאת בעצמו, בלי ציווי של הקב"ה. אלמלא המדרש לא היה מביא את הדברים אי אפשר היה לכותבם:

"ילמדנו רבינו: בכמה מקומות פנקסו של אדם נפתחת? כך שנו רבותינו: בשלשה מקומות פנקסו של אדם נפתחת, היוצא לדרך יחידי, והיושב בבית המרועע, והנודר ואינו משלם. בא וראה, כשהלך יעקב לארם נהרים מה כתיב שם? 'וידר יעקב נדר לאמר'. השיבו על כל דבר ודבר. הלך ונתעשר ובא וישב לו ולא שלם את נדרו. הביא עליו עשו ובקש להרגו נטל ממנו כל אותו דורון עזים מאתים – לא הרגיש. הביא עליו המלאך… זה סמאל שרו של עשו שבקש להרגו שנאמר וירא כי לא יכול לו ונעשה צולע. כיון שלא הרגיש, באת עליו צרת דינה… כיון שלא הרגיש, באת עליו צרת רחל, שנאמר: "ותמת רחל ותקבר… אמר הקב"ה: עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו מרגיש באיזה חטא לוקה? הריני מודיעו… אמר לו הקב"ה: לא הגיעוך הצרות האלו, אלא על שאחרת את נדרך. אם את מבקש שלא יגיעוך עוד צרה, קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאותו מקום שנדרת לי שם נדר". (תנחומא וישלח, ח)

הקב"ה ניסה לסמן ולהזכיר ליעקב בדרכים אחרות, כדי שקיום הנדר יבוא ממנו ולא בציווי של הקב"ה, אך האירועים הגדולים והצרות עיכבו את יעקב. כך זה גם בחיים שלנו: פעמים רבות אנו מבטיחים ואפילו לא זוכרים, נודרים ולא מקיימים. החיים חזקים מאוד וממש לא מתוזמנים איתנו, שגרת החיים חזקה מדברים רבים בחיינו. אירועי החיים והפתעותיהם מקשים יותר ויותר על עמידה בהבטחות. ועם כל זאת, חייבים לעשות השתדלות גדולה בלקיים את הבטחותינו ולתת משקל רב ליוצא מפינו.

אי תשלום נדר, אי קיום הבטחה, אי עמידה במילה – אלו דברים חמורים מאוד גם מבחינה הלכתית, אבל בעיקר מבחינה אנושית, מוסרית וחברתית. איך אפשר לקיים חברה תקינה בלי אמון בסיסי? איך אפשר לקיים חברה ויחסים בין-אישיים כאשר למילים אין ערך? פשוט אי אפשר!

לאחר שיעקב משלם את נדרו מגיע הפסוק הבא:

"וַיֵּרָא אֱ-לֹהים אֶל-יַעֲקֹב עוֹד, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם; וַיְבָרֶךְ, אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱ-לֹהים, שִׁמְךָ יַעֲקֹב: לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יִשְׂרָאֵל" (בראשית לה, ט–י).

בעל ספר "בכור שור", רבי יוסף בכור שור, מסביר במעט מילים אך בעומק גדול את המילים "ויברך אותו" – "לאחר ששילם נדרו" (שם). אדם שמשלם את נדרו, שעומד במילתו, שעומד בהתחייבויות – ראוי להיות מבורך על ידי הקב"ה ואין ספק שגם החברה תברך אותו ותעריך אותו כאדם העומד במילתו ובדבריו. אדם כזה, אדם שמשלם את חובו ואת נדרו, ראוי כעת ששמו בישראל יהיה ישר-אל. אדם ישר כזה מקיים את החברה ואת העולם.

איך עומדים בהבטחות

חז"ל נותנים לנו עצה שיכולה לעזור לנו לא להיכנס למצבים האלו:

"'ויאמר א-להים אל יעקב קום עלה בית אל' – … אמר ר' אבא בר כהנא: אם חשבת בלבך דבר מצוה לעשות ולא עשית, נוח לך ליתן זמם על פיך ולא לפסוק. אמר ר' יודן: מה ידך סמוכה לפיך, כן יהיה נדרך סמוך לפיך. רבותינו אומרים: מה ידך קודם לפיך, כן יהיה נדרך קודם לפיך. תדע לך שכן, שהרי אבינו יעקב ע"י שאיחר נדרו נתבקרה פנקסו, שנאמר: 'ויאמר א-להים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח'" (בראשית רבה פא, ב).

"נוח לך ליתן זמם על פיך ולא לפסוק", איזו עוצמה של חז"ל.

קודם תחשוב טוב טוב על הנדר או על ההבטחה, שים לב למילים שיוצאות מהפה שלך ואם אתה לא בטוח – שים זמם על פיך. רק אם אתה בטוח שאתה מסוגל לעמוד בדברים אלה, שיש ביכולתך לקיים את הבטחותיך, תוציא את הדברים מפיך. בדיוק כמו שהיד קודמת לפה באכילה, כך הנדר יקדם לפה באמירה.

לצערנו הרב, מדובר במחלה שהרבה מאיתנו לא מקפידים בה. הפה לא מפסיק להבטיח הבטחות, הראש לא מפסיק להוציא דברים, וכאשר עומדים מול הצורך בלקיים, נמצאים כל התירוצים כולם. אנחנו אומרים ומבטיחים מבלי לדעת בכלל אם יש לי יכולת לעמוד בדברים או שלא, האם הדברים בכלל תלויים בי או שלא.

לפעמים אני חש שמילים יוצאות מפי בכדי לפתור איזה עניין רגעי, בלי כוונה אמיתית לקיים את האמור. כיוון שהמחלה היא קודם כול שלי, אני מתפלל לקב"ה שיעזור לי לעמוד במילתי ושערך המילה, בכתב ובעל פה, יהיה שווה בעיניי לערך פעימת ליבי. כשם שאין ליבנו יכול להפסיק לפעום גם לא לרגע אחד, כך יזכה אותנו הקב"ה להוציא מפינו רק מילים מדויקות, שבכוחנו לעמוד מאחוריהן בצורה כנה וישרה – בלי תירוצים ובלי סיבובים.

שנזכה.

———————————–

[1] מנהל אזורי תעשייה יושב במשרד הכלכלה והוא אמון על תכנון, על פיתוח ועל שיווק של כלל אזורי התעשייה הנמצאים באזורי עדיפות לאומית במדינת ישראל. עד לשנת 2014 שמו של המנהל היה "מנהל אזורי פיתוח" ואני, באמצעות החלטת ממשלה, פעלתי לשנות את שמו למנהל אזורי תעשייה מתוך תפיסה שהיא כוללת יותר, הקובעת שהמנהל אמון לא רק על פיתוח האזורים, אלא על כלל הרבדים.