מעשה דינה

וַיָּקם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: (בראשית ל"ב,כ"ג)

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: (בראשית ל"ד,א')

האירוע הראשון שמספרת לנו התורה לאחר המפגש עם עשיו וכניסת יעקב לארץ הוא מעשה דינה: דינה יוצאת לראות בבנות הארץ ונחטפת ונאנסת על ידי שכם בן חמור, שלאחר מעשה זה בא יחד עם אביו לבקש מיעקב לשאת אותה. בתגובה משדלים בני יעקב את חמור ואנשיו למול את עצמם ואז עולים עליהם שמעון ולוי והורגים אותם.

גישה אחת לנושא המופיעה בספרות הדרשנים היא בהטלת האשמה על דינה עצמה, וכך מביא ילקוט לקח טוב:

ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב – מה ת״ל בת לאה. להקיש יציאה ליציאה. דכתיב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא (שם ל׳:ט״ז). [הדברים מתייחסים לנאמר במדרש רבא: …אָמְרוּ לֵיהּ אִם כֵּן לֵאָה אִמֵּנוּ זוֹנָה הָיְתָה, אָמַר לָהֶם (בראשית ל, טז): וַתֵּצֵא לִקְרָאתוֹ וגו', יָצָאת מְקֻשֶּׁטֶת כְּזוֹנָה, לְפִיכָךְ וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.]

אשר ילדה ליעקב – אותה נולדה בת יעקב. והלואי לא נולדה.

לראות בבנות הארץ – יצאת להראות יפיה.

המדרש הראשון כמובן לא מניח שלאה הייתה יצאנית, ההיקש הוא דווקא במטרת היציאה- לאה יצאה מאוהלה על מנת להביא את יעקב אליה (לאחר שקנתה את הלילה איתו על ידי דודאי ראובן), אם כן עולה שגם דינה יצאה באותה מטרה, ובעצם המדרש אומר שדינה אשמה משום שיציאתה לא הייתה טהורה. דבר זה נמשך בהיגד השלישי- יצאה להראות את יופייה, יציאה זו אינה הולמת את דינה משום שלפי בעל המדרש יציאה מסוג זה היא מכוונת למטרה מסויימת ולכן דינה בעצם הביאה על עצמה את מה שקרה לה [דומה הדבר לנאמר על יוסף, עליו נאמר שכשהיה בבית פוטיפר שהוא 'יפה תואר ויפה מראה'. רש"י בשם המדרש אומר שהחל לסלסל בשערות ראשו- ייפה את עצמו, ולכן אומר המדרש: מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וְגוֹ׳ וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, מָשָׁל לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה יוֹשֵב בַּשּׁוּק מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ, אָמַר אֲנָא גְּבַר אָמְרוּ לֵיהּ, אֵין אַתְּ גְּבַר, הָא דֻּבָּא קוּמָךְ קַפְּחִינֵיהּ. בעצם המעשה שלו הוא גרם והביא על עצמו את עונשו].

אולם לעומת גישה זו, מופיעה במדרש גם גישה שונה ששמה את הדגש דווקא על יעקב:

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וגו' (בראשית לב, כג), וְדִינָה הֵיכָן הִיא, נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ, אָמַר הָרָשָׁע הַזֶּה עֵינוֹ רָמָה הִיא, שֶׁלֹא יִתְלֶה עֵינָיו וְיִרְאֶה אוֹתָהּ וְיִקַּח אוֹתָהּ מִמֶּנִּי. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן בַּרְדְּלָא אָמַר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (איוב ו, יד): לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד, מָנַעְתָּ מֵרֵעֲךָ חָסֶד, מָנַעְתָּ חַסְדְּךָ מִן אֲחוּךְ, דְּאִלּוּ אִתְנְסֵיבַת לְגַבְרָא לָא זִנְּתָה [נוסח אחר: דנסבת לאיוב לאו גירתיה בתמיה], לֹא בִקַּשְׁתָּ לְהַשִֹּׂיאָהּ לְמָהוּל הֲרֵי הִיא נִשֵֹּׂאת לְעָרֵל, לֹא בִקַּשְׁתָּ לְהַשִֹּׂיאָהּ דֶּרֶךְ הֶתֵּר הֲרֵי נִשֵֹּׂאת דֶּרֶךְ אִסּוּר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לד, א): וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה. (בראשית לב, כד):

המדרש כאן חוזר אחורה למפגש שבין יעקב ועשיו ומעלה את השאלה: מדוע דינה לא מוזכרת במפגש? תשובת המדרש היא שחשש יעקב שעשיו ירצה אותה בשבילו ולכן הוא החביא אותה. וכאן המדרש הופך להיות יותר מעניין: פעולה זו נתפסת כמעשה לא נכון של יעקב עד שהקב"ה אומר לו: מנעת חסך מאחיך! ומעשה דינה מובא כמידה תחת מידה על מעשה יעקב: לא רצית לחתן אותה עם מהול (עם זרע אברהם) – היא נישאת לערל, לא ביקשת לחתן דרך היתר – היא נישאת דרך איסור.

רש"י מדגיש את הסיבה שבגללה מעשהו של יעקב נתפס לחומרה (פירוש לבראשית ל"ב, כ"ג):

 ואת אחד עשר ילדיו – ודינה היכן היתה ? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו. ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, סופה שנפלה ביד שכם בן חמור.

הדבר החיובי שיכול היה לצאת מנישואים של דינה עם עשיו היה החזרת עשיו למוטב, אך בעצם המעשה של יעקב הוא מנע את האפשרות הזו ולכן נענש.

ננסה לעמוד על הדברים יותר לעומק:

אברהם כאשר הוא רוצה להשיא אישה ליצחק הוא שולח את עבדו להביא אישה מחוץ לארץ, והפרשנים מסבירים זאת בכמה סיבות:  בעל הכלי יקר מסביר כי החשש הוא שאם יתחתן יצחק עם יושבי הארץ הוא יגור בשכנות למשפחת אישתו או יחד איתם ולכן ההשפעה שלהם עליו תהיה גדולה והוא עלול ללמוד ממעשיהם[1], ברוח זו מסביר גם הרש"ר הירש ואומר שהשפעת האישה על יצחק תוגבר ותתחזק מעצם הקירבה אל משפחתה והסביבה החברתית ממנה הגיעה[2]. שד"ל מוסיף עוד צד בעניין ומסביר שבמידה ויתחתן יצחק עם יושבי הארץ תהיה לו בעיה לגרש ולהוריש אותם ממנה מכיוון שהוא נהיה חלק מהם[3].

אם נרחיב את ההסתכלות נראה שגם התורה עצמה מצווה את עם ישראל לא להיתחתן ביושבי הארץ בגלל ההשפעה שעלולה להיות למשפחת האישה על הבעל: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר: (דברים ז',ג').

אם נסכם נראה שהחשש מפני נישואים בבנות הארץ נובע משתי סיבות:  השפעה שלילית של האישה ושל משפחתה על הבעל ומכך שבעצם החיתון הם הופכים לעם אחד ולכן הטענה של צאצאי אברהם על הארץ נחלשת. כעת צריך לשאול את השאלה החשובה יותר: אם יש חשש מהשפעה שלילית, האם המצב יכול להיות הפוך- האם האישה יכולה להשפיע לחיוב?

התשובה של רש"י היא בבירור שכן, זה לא הכרחי אבל בהחלט אפשרי. בהרבה מספרי המקרא נשים לא באות לידי ביטוי, אך למרות זאת ישנן דמויות נשיות שכן מוזכרות תוך הדגשת היכולות שלהן לנתב את עצמן ואת הסובבים אותם למקומות גבוהים יותר. המדרש מספר על מרים ששכנעה את אביה ואת שאר הגברים בישראל להחזיר את נשותיהם ובכך הצילה את העם מכליון[4], נעמי היא הדמות המכוונת את חייה של רות ומושכת בחוכמה בחוטים בכדי להביא את רות למקום טוב יותר, אביגייל אשת נבל הכרמלי שבתבונתה הצליחה להרגיע את דוד מלהרוג אותו[5], וישנן עוד נוספות.

אם כן ישנה תכונה של חוכמה שיש באישה שהיא יודעת לכוון ולהשפיע גם אם אינה בקדמת הבמה כמו הגבר. בעולם הפטריאכלי של התורה הגבר נתפס במוקד העשייה, הן לטוב והן לרע, אולם למרות זאת האישה מופיעה ברקע אך עם תכונות שמשפיעות הרבה מעבר למעמד המגדרי בו היא נמצאת, ולכן גם עצם הטיעון כי דווקא דינה הייתה יכולה להחזיר את עשיו בתשובה מתקבל.

אולם בדברי המדרש ורש"י יש דבר עמוק יותר בעיניי: האם באמת היה חשש שעשיו ירצה להיתחתן עם דינה? נראה לי שלא. בזמן המפגש בין יעקב לעשיו היו שניהם, ע"פ דעת רוב הפרשנים, בני למעלה מתישעים. האם בגיל זה הוא חיפש לקחת עוד אישה? לא נראה סביר כל כך, אבל יכול מאוד להיות שהוא היה רוצה בדינה כאישה לאחד מבניו. אם אנו מסתכלים על התנהלות עשיו אנו רואים שבמידה מסויימת הוא ניסה לחקות את חיי אביו: יצחק התחתן בגיל ארבעים ועשיו התחתן בגיל ארבעים, כאשר ראה עשיו שבנות הארץ רעות בעיני אביו הוא הלך ולקח את בתו של ישמעאל אחי אביו לאישה, ויכול להיות שבמידה מסויימת המדרש מבטא שלב נוסף בהליכה זו מבחינת עשיו- אם אברהם ויצחק העדיפו להיתחתן בתוך המשפחה המורחבת מדוע לא יעשה זאת גם הוא? מדוע הוא לא ישיא את אחד מבניו לבתו של אחיו (כמו שהוא עצמו עשה עם בת ישמעאל) ? דבר זה מתקבל על הדעת יותר מאשר שהוא עצמו ירצה לשאת את דינה לאישה. [האם בעצם החשש שעולה אצל יעקב הוא לגבי רצון עשיו לקשור את המשפחות של שניהם יחד… ?]

אם נסתכל על החשש שהביע אברהם מפני נישואים עם בנות הארץ, נראה שיש מקום לטענה כלפי יעקב שמציג המדרש: במצב בו נושא אחד מבני עשיו את דינה, הוא יהיה נתון הרבה יותר להשפעה שלה ושל משפחתה עליו, אך כאן מדובר בהשפעה חיובית – הוא יחיה בקרבת משפחת יעקב ויהיה נתון להשפעה הרוחנית שלהם עליו ובכך אולי בכך הוא יחזור למוטב, כדברי רש"י.

במבט קדימה יש כאן עוד דבר: אם מקרה כזה היה קורה, שוב לא הייתה הפרדה במשפחת יצחק – האיחוד של שני האחים היה יכול להיתבצע על ידי קשר נישואים בינהם, וכמו ששד"ל כתב לגבי אברהם – מרגע זה לא היה ניתן להוציא או להוריש את עשיו מהארץ. מצד אחד זה יכול להסביר את מעשהו של יעקב, אך מצד שני- כמה נהרות של דם היו נחסכים אם במקום אדום וישראל כשני עמים נפרדים היו בני יצחק עומדים כאיש ועם אחד.   

ברוך ה' לעולם אמן  ואמן

—————————————————–

[1] כלי יקר: … כי אמר פשיטא אם ישא בני אשה מבנות הכנעני מאחר שאנכי יושב בקרבו מסתמא גם בני יגור אצלם ואז יש לחוש שמא ילמוד ממעשיהם, ואם ישא מבנות לבן ובתואל וידור אצלם אז יש ג״כ לחוש שמא ילמוד ממעשיהם, אבל כשישא אשה משם וידור כאן אז ממ״נ אין כאן בית מיחוש, כי מן לבן ובתואל לא ילמוד שהרי לא ידור אצלם, ומן הכנעני לא ילמוד כי לא יהיה לו התערבות עמהם…

[2] רש"ר הירש: ..אך השפעת אשה כנענית על בני תהיה גדולה עוד יותר, ״מכיון שאנכי יושב בקרב הכנענים״, ועל כן תוגבר ותחוזק השפעתה על ידי קרובי משפחתה וחברותיה.

[3] שד"ל: אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – שאם היה מתחתן בהם שוב לא יתכן לישראל להוריש הכנעני מארצו אחרי היותם אחים, כמו שלא יתגרו מלחמה במואב עמון ואדום. והיה ג״כ מכוונת התורה באריכות הספור הוה להרחיק את ישראל מהתחתן בכנענים.

[4] ילקוט שמעוני, שמות ב',א' : וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי, לְהֵיכָן הָלַךְ, שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ. תַּנָּא, עַמְרָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד אָמַר לַשָּׁוְא אָנוּ עֲמֵלִים. עָמַד וְגֵרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, עָמְדוּ כֻּלָּן וְגֵרְשוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ, אַבָּא גְּזֵרַתְךָ קָשָׁה [מִשֶּׁל פַּרְעֹה], שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה גּוֹזֵר עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת. פַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַתָּה גָּזַרְתָּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. פַּרְעֹה רָשָׁע הוּא סָפֵק מִתְקַיֶּמֶת גְּזֵרָתוֹ סָפֵק אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת, וְאַתָּה צַדִּיק וּגְזֵרַתְךָ מִתְקַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְתִגְזַר אֹמֶר וַיָּקָם לָךְ״. עָמַד וְהֶחֱזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ, עָמְדוּ כֻּלָּן וְהֶחֱזִירוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן.

[5] שמואל א', כ"ה, ל"ב: וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי:  וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי: וְאוּלָם חַי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ [וַתָּבֹאת] (ותבאתי) לִקְרָאתִי כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר.