לא יעקב כי אם ישראל

כאשר נכנסתי לתפקיד מנכ"ל המשרד לשוויון חברתי[1] ועזבתי בשבילו תפקיד מסודר של מנהל מִנהל אזורי תעשייה, היו הרבה שהרימו גבה סביבי ותהו. לעזוב תפקיד בטוח ולעבור לתפקיד שהוא אינו קבוע, במשרד שנבנה רק עכשיו.

ידעתי שאם אני רוצה להצליח, אני צריך להכניס רוח והרבה רוח, בתוך המשרד על כלל יחידותיו ואכן את השנה הראשונה הקדשנו להטעמת חזון ייחודי, יעדים גדולים ומטרות ברורות שסביבן בנינו את המשרד עצמו. בנינו את הקומה "הרוחנית"/ אסטרטגית ואז היה פשוט יותר להתמודד עם הבנייה הארגונית/ פיזית של הארגון.

ההחלטה להתעכב זמן רב באופן האסטרטגי הוכיחה את עצמה ולשמחתי עם חילופי הממשלות בשנת 2020, שרים נאבקו להגיע למשרד במתכונתו הנוכחית.

האתגר הבלתי צפוי

בפרשתנו חוזר יעקב לארץ ישראל לאחר כעשרים שנות גלות בחרן הרחוקה. הוא עומד עם כל משפחתו ורכושו לפני חציית נהר הירדן במעבר יבוק,[2] פסיעה אחת מהארץ שהובטחה לאבותיו אברהם ויצחק. מדובר באירוע משמעותי בהחלט בעבור יעקב שעשרים שנה קודם לכן הגיע לחרן במקל נדודים בלבד. כעת הוא שב עם משפחה גדולה ורחבה, רכוש עצום ורב ובעיקר עם אחד עשר בניו אשר לימים ייעשו לשבטי ישראל.

אין ספק שמדובר באחד מאירועי השיא בחייו של יעקב ברמה האישית והמשפחתית ושל עם ישראל ברמה הלאומית: שורשיו ויסודותיו של עם ישראל נכנסים לארץ ישראל וניטעים בה לראשונה. במהלך האירוע הזה אנו עדים לשני אירועים משמעותיים מאוד המבקשים לעכב את יעקב ולהקשות על חזרתו לארץ ישראל: מפגש יעקב ועשיו ומאבקו של יעקב במלאכו של עשיו. מאבק רוחני ומאבק פיזי.

המאבק הפיזי: עשיו

המפגש הטעון בין יעקב ועשיו מתקיים שלושים וארבע שנים אחרי שיעקב ברח מבית אביו בשל החשש שעשיו יהרוג אותו, בעקבות פרשת הברכות. המפגש הזה, על אף השנים הרבות שחלפו, מטריד מאוד את יעקב, והוא מתכונן אליו כמו שמתכוננים למערכה צבאית. כך עולה מן הפסוקים הפותחים את פרשתנו וממדרש רבה:

 "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב … קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים…" (בראשית לב, ד–יד).

הפחד והחשש של יעקב עולים באופן מובהק מהפסוקים. פחד – מעשיו, וחשש – שכל מטרתו של עשיו היא לסגור את החשבון העתיק ביניהם. יעקב עושה כל מה שביכולתו בכדי להתמודד במאבק הפיזי הזה, מאבק קיומי במלוא מובן המילה. ראשית, הוא מנסה לרצות את עשיו בעזרת שליחת מסר של פיוס לעשיו באמצעות שליחים. שנית, הוא מכין מנחה גדולה ועשירה מאוד לאחיו. נוסף על כך, הוא מחלק את האנשים ואת הרכוש לקבוצות כדי שלא ייפגעו כולם (במקרה של מאבק אלים) והוא מתפלל לקב"ה שיציל אותו. רש"י מסכם את ההתכוננות של יעקב אבינו ומחלק אותה לשלושה רבדים שונים:

"התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון – 'ותעבור המנחה על פניו', לתפלה – 'א-להי אבי אברהם', למלחמה – 'והיה המחנה הנשאר לפליטה'" (רש"י בראשית לב, ט).

המאבק הרוחני: המלאך

את המאבק הפיזי הרגישו כולם, המשפחה והאנשים אשר עם יעקב, כולם התכוננו לכך, כולם היו עדים למתרחש ואי אפשר היה להסתיר את הדברים. ייתכן בהחלט שכולם אף סייעו בהכנות לקראת המפגש. אך לפני המאבק הפיזי מול עשיו התקיים מאבק מהותי הרבה יותר, מאבק של יעקב לבדו, מאבק רוחני.

התורה מספרת לנו, לילה לפני המפגש הטעון, על אירוע חריג: נוצר מצב שבו יעקב נותר לבדו במעבר יבוק, והוא מוצא את עצמו במאבק מול מלאך ה', שרו של עשיו. השניים מנהלים מאבק שאינו מוכרע עד שעולה עמוד השחר ומלאך ה' חייב ללכת לדרכו ואינו יכול להתעכב עוד. אותו מלאך, שבתחילה מתואר כ"איש", מבקש להילחם עם יעקב, ולמנוע ממנו את מעבר יבוק ואת ההתמודדות עם עשיו:

"וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לו. וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל…. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכו…" (בראשית לב, כד–לב).

במראה או במציאות?

בסיומו של האירוע, התורה מתארת שני דברים שהשתנו ביעקב. ברמה הרוחנית – מהותו השתנתה ובעקבות כך גם שמו השתנה מיעקב לישראל. לאחר העמידה האיתנה אל מול שרו של עשיו, יעקב הופך לישראל. 'ישראל' זאת מהות אחרת מאשר 'יעקב'. עכשיו כששמו החדש כולל "ישר-אל", אפשר להתמודד גם בפן הפיזי מול עשיו.

אבל, גם ברמה הפיזית חל שינוי ביעקב – יעקב יוצא מהמאבק בצליעה בשל נקע בירכו ופגיעה של שרו של עשיו בו באופן פיזי. עם הצליעה הזאת יוצא יעקב למאבק הפיזי, שאליו התכוננו כולם, בעשיו אחיו.

קיימת מחלוקת מהותית בין הרמב"ן ובין הרמב"ם בכל הנוגע לאירועים המוזכרים בתורה שבהם נוטלים חלק מלאכים. על פי הרמב"ם, אירועים אלו התרחשו בחזיון, במראה בלבד ולא במציאות:

"כבר הסברנו שבמקום בו נזכרת ראיית מלאך או פנייה בדיבור מצדו – זה אך ורק במראה הנבואה או בחלום, בין אם זה נאמר מפורשות בין אם לא, כפי שהקדמנו ואמרנו. דע זאת והבינהו מאוד מאוד. ואין הבדל אם כתוב בתחילה שראה את המלאך או שהיה פשט הכתוב שהוא חשב אותו בתחילה לבן-אדם, ואחרי-כן, בסופו של דבר, התברר לו שהוא מלאך, כל זמן שאתה מוצא שסופו של דבר הוא שזה שנראה, או פנה בדיבור, היה מלאך. אז דע אל-נכון שמתחילת המצב ההוא היה מראה הנבואה או חלום של נבואה... כן אני אומר אף בפרשת יעקב באומרו: ויאבק איש עמו שהיתה בצורת התגלות, מכיוון שהתברר לבסוף שהוא מלאך…" (מורה נבוכים ב, מב).

הרמב"ן, לעומת זאת, סבור שמדובר באירועים שהתרחשו במציאות. הוא אינו מקבל את גישתו של הרמב"ם, ובהקשר של מאבק יעקב עם המלאך מעיר:

"אמר (הרמב"ם) בעניין 'ויאבק איש עמו' שהכל במראה הנבואה ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ". (רמב"ן, בראשית יח, א).

הרמב"ן לא מבין כיצד יכול להיות שהתורה מתארת לנו את צליעתו של יעקב במציאות, אם כל האירוע הזה היה במראה או בחלום. מבלי להיכנס למחלוקת אם האירוע התרחש במציאות (רמב"ן) או בחלומו של יעקב (רמב"ם), אמור להיות כאן מסר לדורות ועבור כל אחד ואחת מאיתנו, אחרת זה לא היה מובא בתורת הנצח של עם ישראל. התורה לא מציינת אירוע זה 'סתם'. מה אפשר ללמוד משני המאבקים?

עשיו והמלאך בשגרת חיינו

בפני האדם הפרטי ובטח בפני האומה והעם, ישנם תמיד שני סוגי מאבקים – רוחניים ומעשיים, נפשיים ופיזיים. הנכונות להתמודד איתם היא המפתח היחיד להתקדמות של האדם ולבנייתה של האומה.

בחיינו השוטפים, וודאי שבאירועים משמעותיים, אנחנו נתקלים בקשיים נפשיים ופיזיים גדולים וקטנים, לפני, אחרי ותוך כדי כל תהליך. ההחלטה הבסיסית והראשונה, בכדי שנוכל לצלוח אותם בצורה ראויה, צריכה להיות ההחלטה להתמודד מול אתגרים אלו. לא להרים ידיים, לא לוותר, גם במצבים שבהם נשארים לבד במערכה, גם כאשר קשה, גם כאשר זה נראה בלתי אפשרי, גם כאשר זה אדם שנדרש לנצח מלאך. זה לא מובן מאליו. יעקב היה יכול שלא לשוב לארץ ישראל, הוא גם היה יכול לרדת דרומה יותר ולהתחמק מעשיו. יעקב היה יכול גם לברוח מהמלאך, אבל בחר שלא. הוא בחר להתמודד ולהכריע.

כמה פעמים בחיינו, ברמה המשפחתית, ברמה האישית, ברמה הלאומית ובכל רמה שרק קיימת, אנחנו נרתעים מלקבל החלטה בהתמודדויות כאלו ואחרות? אנחנו אפילו לא מחליטים להתמודד עם הדבר או לנהל את האירוע, לעיתים אנחנו בוחרים לברוח. הכי קל לברוח למקום אחר ולא להתמודד. תמיד אפשר לבקש חוות דעת אין-סופיות, להקים אלפי ועדות בעלות שמות גדולים ומפוצצים. המציאות תשתנה? לא. משהו טוב יקרה למישהו אחר? אין מצב. פתרונות כאלו אולי מאפשרים שקט זמני בטווח הקצר, אבל לא לטווח הארוך.

קיים שוני בין האתגר הפיזי לאתגר הרוחני. האתגרים הפיזיים יאפשרו לנו בדרך כלל להתכונן אליהם בצורה מיטבית, מתוכננת יותר. הכנה זו תעמיד לרשותנו מגוון כלים להתמודדות. אם נשכיל לעשות זאת, נגיע מוכנים; אם לא נשכיל, ייתכן שניכשל. בכל הנוגע לאתגר פיזי, יש לנו שליטה מסוימת בתהליך.

לעומת זאת, האתגרים הרוחניים והנפשיים לרוב אינם מאפשרים לנו להתכונן ולהיערך אליהם. הם פשוט מגיעים בצורות שונות, בדרכים שונות ובזמנים שונים (במרבית המקרים בזמנים הכי פחות מתאימים…). בכדי להתמודד עם אתגרים רוחניים ונפשיים, נדרשת עבודה שוטפת לאורך כל החיים. אנחנו חייבים לאסוף כוחות ועוצמות בדרך, ולסגל אותם לעצמנו עד לרגע שיגיע.

יעקב מגיע לאתגר הפיזי, לעשיו, לאחר ניצחון במאבק הרוחני. עם סיום המאבק הרוחני הוא נושא עיניו ורואה את המחנות – אבל הוא כבר לא מוטרד. יש בו הכוחות והעוצמות הדרושות. בעצם, המאבק הרוחני הכריע כבר לפנות בוקר את המאבק הפיזי. את המאבק הרוחני הוא עבר לבדו לגמרי – "ויותר יעקב לבדו". יעקב לא הסתכל לצדדים ולא חיפש על מי לזרוק את האתגר, הוא לא בחר סיבות להתחמק ממנו. הוא התמודד איתו בעצמו – וניצח.

עמידה באתגרים הרוחניים בחיינו מאפשרת עמידה איתנה והצלחה באתגרים הפיזיים. חובה עלינו לאסוף כוחות שיאפשרו לנו להתמודד בהצלחה עם אתגרים אלו, כל אחד ברמתו שלו, ולהיות מוכנים לשאת באחריות על מצבנו גם במקרים של "ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עימו".

שנזכה לזה.

————————–

[1] המשרד לשוויון חברתי הוקם ביוני 2015 במסגרת ההסכמים הקואליציוניים של הקמת הממשלה דאז. המשרד היה אמון על המיזם הלאומי "ישראל דיגיטלית", על הרשות לפיתוח כלכלי של החברה הערבית בישראל, על הרשות לקידום מעמד האישה ועל רשות הצעירים והאזרחים הוותיקים העצמאיים. זכיתי להקים את המשרד לצד השרה גילה גמליאל ולשמש כמנכ"לו עד ליולי 2020.

[2] מַעֲבַר יַבֹּק הוא שמו של מעבר הממוקם מעל נחל יבוק, הקרוי גם נחל זרקא, שהוא אחד מיובליו של נהר הירדן. דרך מעבר זה העביר יעקב אבינו את בני משפחתו בחזרתו מחרן לא"י.