עגלת קניות

יש לי רב

יעקב, אשר מכיר את עשיו אחיו עוד מבטן אימו ממש, מזהה שני דברים שהם כל עניינו של עשיו. הראשון הוא הכבוד, והשני הוא הרכוש ואת שניהם מספק יעקב באופן בלתי מוגבל לאחיו הרודף אחריהם כל ימיו.

יש לי הכול

עשרות שנים חלפו מאז ברח יעקב מפני עשיו אחיו, וכעת בתחילת פרשת "וישלח" הגיע הרגע להיפגש שוב. פגישה זו מטבעה הייתה דרוכה וטעונה מאוד, אבל יותר מכול, היא הִפגישה שוב בין שני עולמות שונים כל כך, בין שתי תפיסות עולם מנוגדות זו לזו. פגישה של שני אחים שאמנם יצאו מאותו רחם ואפילו באותו הזמן, אבל מהותם שונה כל כך. בכדי להדגיש את גודל ההבדלים ביניהם משתמש המדרש בכל הכלים שעומדים לרשותו, וחוזר לרגעי היווצרותם בבטן:

"תני ר' אליעזר אומר: כשהיו יעקב ועשו במעי אמן, אמר יעקב לעשו: עשו אחי, אנחנו שנים לאבינו, שני העולמים לפנינו: העולם הזה והעולם הבא. העוה"ז יש בו אכילה ושתיה ומשא ומתן וקיחת אשה והוליד בנים ובנות, אבל העולם הבא אין בו כל המידות הללו. רצונך טול אתה העולם הזה ואני אטול העוה"ב?!… ולמה קורא העולם הבא בכורה? מפני שהוא ארוך וזה קצר" (בראשית רבתי, פרשת תולדות).

בתקופת שהותם יחד בבית הוריהם, אפשר היה להבחין בהבדלים בין התאומים. כבר בנעוריהם התורה העידה שיעקב הוא "איש תם יושב אוהלים" ועשיו "איש יודע ציד, איש שדה" (בראשית כה, כז). אבל כל עוד היו שניהם תחת כנפי הבית, ההבדלים לא באו לידי ביטוי בצורתם המלאה והחריפה ביותר. בבית הוריהם עידנו האחים את פעולותיהם. משום כך, למשל, הצליח עשיו "לצוד את אביו בפיו", עד כדי כך שביקש יצחק לברך את בנו עשיו בברכות המדוברות, בברכה להמשיך את דרכו.

המפגש הנוכחי מתקיים אחרי עשרות שנות עצמאות של כל אחד – יעקב בחרן ועשיו בארץ שעיר. במפגש הזה ייפגשו שני העולמות ללא מחיצות או הסוואות, ובלי כנפיים של אבא ואימא – ובזה עוצמתו. המפגש הזה יוביל כל אחד מהם לגלות באמת את דרכו, את עניינו ואת מהותו. ראינו שיעקב מתכונן למפגש בצורה המדוקדקת ביותר, כפי שמלמד אותנו רש"י: "התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה", אך נוסף על כך, יעקב מחפש את החולשות הנפשיות והרוחניות של עשיו כדי לעבור מפגש זה בשלום.

יעקב, אשר מכיר את עשיו אחיו עוד מבטן אימו ממש, מזהה שני דברים שהם כל עניינו של עשיו. הראשון הוא הכבוד, והשני הוא הרכוש ואת שניהם מספק יעקב באופן בלתי מוגבל לאחיו הרודף אחריהם כל ימיו. באמצעות מעשיו מבקש יעקב ללמד את הדורות אחריו מהו היחס השגוי לאותם נושאים, כדי שנלמד מכך מהי הגישה הנכונה והראויה לכבוד ולרכוש.

 

עבדך יעקב

בהנחיות שמעביר יעקב לאנשיו, וגם בשיח בינו ובין עשיו – המילים "עבדך" ו-"אדוני" הן המילים המוזכרות ביותר. המפגש, אשר מבוצע באופן מוקפד ביותר, כולל השתחוויות של כלל הילדים והנשים לעשיו. לא אחיך, לא אוהבך, לא גדלנו באותו בית ו'אכלנו מאותו המסטינג' – אלא "עבדך":

"כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב… וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ… וְאָמַרְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב–מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו… וַאֲמַרְתֶּם–גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ… וְהוּא, עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו… וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. וַתִּגַּשׁ גַּם-לֵאָה וִילָדֶיהָ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ; וְאַחַר, נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל—וַיִּשְׁתַּחֲווּ… יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ…" (בראשית לב–לג).

יעקב מוכן לוותר על כבודו ולכבד את עשיו, מפני שבעיניו הכבוד אינו העיקר, הוא אינו כלום. עשיו, לעומת זאת, מייחס חשיבות רבה ועיקרית לתואר, לכיבודים, לכבוד ולכן המפגש של עשיו עם התענוג הזה, יעדכן את מעשיו.

אבל יעקב מבין דבר עמוק לא פחות מזה. הוא מבין שרדיפת הכבוד הולכת כמעט תמיד עם רדיפה אחרי דבר נוסף – רדיפה אחרי הרכוש, הכסף, הזהב, הנכסים, הדירות, המכוניות היוקרתיות, המניות והאופציות. זאת הסיבה שיעקב נותן מנחה נכבדת כל כך לעשיו – להרגיע אותו:

"עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם, וְאֵילִים עֶשְׂרִים. גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם, שְׁלֹשִׁים; פָּרוֹת אַרְבָּעִים, וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים, וַעְיָרִם עֲשָׂרָה". (בראשית לב, טו–טז).

מעבר לפן הטכני של הבאת מנחה בסדר גודל שכזה, המפגש הזה מחדד את ההבדלים התהומיים בין יעקב לעשיו ביחסם לרכושם, אשר באים לידי ביטוי בשיח ביניהם:

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי, מִיָּדִי… קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱ-לֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל; וַיִּפְצַר-בּוֹ, וַיִּקָּח". (בראשית לג, ח–יא).

כאשר עשיו מתייחס לרכושו הוא קובע: "יש לי רב". יעקב, לעומתו, מקדים ומציין "כי חנני אלוקים" ואז מוסיף "וכי יש לי כל". מה ההבדל ביניהם?

בין 'רב' ל'כול'

רש"י עומד על הבדל אחד בין המונחים:

"יש לי כל – כל ספוקי, ועשו דבר בלשון גאוה (פסוק ט) יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי" (רש"י, בראשית לב, יא).

כאשר יעקב מתייחס לרכושו הוא קובע קודם כול "חנני אלוקים" – הכול מגיע מהמקור היחיד. הקב"ה נתן לי את כל צורכי ויש לי כל סיפוקי. הוא בכלל לא מתייחס לפן הכמותי, לא מתייחס לכמה יש לו – אלא מה שיש לי מספיק לי, "יש לי כל".

כאשר עשיו מתייחס לרכושו, כמובן שהדברים מיוחסים אליו, לעוצמתו ולכוחו הרב – ואין אזכור לקב"ה. אף ששניהם גדלו על ברכי יצחק, עשיו לא באמת דבק בדרכו של אביו. אגב, גם הסירוב ללכת בדרכי האב מתאימה מאוד לרודפים אחר הכבוד ועסוקים בעצמם בלבד. נראה כי העובדה שעשיו לא מזכיר את הקב"ה, היא שמלמדת את רש"י כי זו לשון גאווה – יש לי הרבה יותר מכדי צורכי, וזה בגלל כוחי ועוצם ידי. מעבר לכך, עשיו מציין באופן ברור, יש לי הרבה מכדי צורכי, זה לא שאני מסתפק, אני רדפתי ורדפתי אחרי העושר והנכסים ו-"יש לי רב", הרבה יותר מכדי צורכי. כי זאת המהות שלי, הרדיפה אחרי העושר.

בעל ה"כלי יקר", רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1550-1619, פראג), מסביר את הדברים בדרך נוספת:

"'ויאמר עשו יש לי רב' – משמע רב אבל לא כל, ויעקב אמר כי חנני א-להים וכי יש לי כל, לפי שהרשעים אף על פי שיש להם כל כסף וזהב שבעולם, מכל מקום נראה להם שעדיין הם חסרים, ויש להם רב אבל לא כל צרכם, לכך אמר עשו יש לי רב אבל לא כל כי עדיין חסרים המה, יש בידו מנה מתאוה למאתים. והצדיקים בהפך זה, כי אפילו אם יש מעט בידם הם מסתפקים בו ושמחים בחלקם, ונראה כאלו יש להם כל…".

"יש לי רב" משמעותו – כל מה שיש לי אינו מספיק, תמיד אני רוצה יותר, תמיד אמשיך לרדוף. גם אם לרשותי כל הכסף והזהב, גם אם יש לי רב אני ממשיך לרדוף בכל העוצמה. אולי זאת הסיבה שלמרות שעשיו אומר בתחילה ליעקב על המנחות שהוא הביא: "יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ" (בראשית לג, ט), קרי, תשאיר את המתנות אצלך. הוא בסופו של דבר לוקח את המנחה בשני ידיו.

 

"יש לי כל" משמעו – ברוך ה' יש לי, ואני מסתפק במה שיש לי, מה שאני צריך יש לי. גם אם זה מעט, אבל זה מספק את צורכי – אז יש לי כל.

מה העיקר בחיים

המדרש הבא מתאר את תגובתו של עשיו ליעקב כאשר הוא רואה את ילדיו, את נשיו ואת רכושו. לדעתי, הוא מסביר באופן יוצא דופן את היחס לרכוש לפי תפיסתו של כל אחד מהאחים וגם את המונחים שבהם השתמש כל אחד מהאחים – 'יש לי כל' אל מול 'יש לי רב':

"וכשבא יעקב מבית לבן וראה עשו בנים ליעקב ועבדים ושפחות, אמר לו עשו ליעקב: אחי, לא כך אמרת לי שתיטול אתה העוה"ב? ומניין לך כל הממון הזה? אתה משמש מהעולם הזה כמותי! אמר לו: הרכוש שנתן לי הקב"ה לשמשני בעולם הזה" (אליהו זוטא (איש שלום) פרשה יט).

עשיו "משמש מהעולם הזה" וצובר רכוש, ואצל יעקב תכליתו של הרכוש היא לשמש אותו, בדיוק הפוך. המטרה של עשיו היא איסוף רכוש בעולם, והאמצעי לצורך כך הוא הוא עצמו; ככל שיש יותר רכוש, כך "השימוש מהעולם הזה" טוב יותר, נכון יותר, מלא יותר. אבל במצב הזה – לעולם תשמש מהעולם הזה, כי אף פעם לא תצליח לצבור את הרכוש כולו ותמיד תרגיש חסר ותמיד תהיה ברדיפה אחרי עוד מניה, ועוד בית ועוד מכונית. כאשר זאת מהותך אזי תגיע ל"יש לי רב".

אצל יעקב המטרה היא עבודת ה' של יעקב, תיקונו ועבדותו של יעקב בעולם, האדם ופעולתו בעולם הם העיקר, והאמצעי – הרכוש בעולם הזה. תכליתו של יעקב היא עבודתו, והרכוש צריך להספיק לו בכדי לעמוד בתכליתו.

יעקב מבין שנפש האדם שקשורה בכבוד – קשורה גם ברכוש, וכן להפך. לא הולכים זה בלי זה – אלא זה מזין את זה, זה משקף את זה. לכן, הוא מנטרל את שתי "הפצצות" האלו מבעוד מועד וביחד – משתחווה כעבדך ומעניק רכוש רב.

המציאות שאותה אנו חיים מלמדת אותנו שגם אם חלפו אלפי שנים מאז הפגישה המלמדת ההיא, העקרונות נותרו – מי שתכליתו רדיפת כבוד ורכוש, לא יוכל להתקיים לאורך זמן. אדם כזה ודאי לא יוכל באמת לפעול בעומק בעולם.

כל מהותו של רכושנו היא לאפשר לנו לבצע את שליחותנו בעולם, את משימתנו בחברה, את עבודת ה' שלנו ואת דרכנו – ולא להפך. אם נמצא את עצמנו רודפים אחרי כבוד ורכוש ללא תכלית וייעוד מלבד עצמנו – אז אולי יהיה לנו רב, אבל דבר בחיינו לא יהיה אמיתי, מהותי, עמוק וקיים לאורך זמן. משימתנו אינה להשיג כמה שיותר רכוש, אלא לשנות כמה שיותר מציאות, לתקן כמה שיותר רבדים, בין היתר באמצעות רכושנו. במצב הזה גם אם אין לנו הרבה – "יהיה לנו כל".

שנזכה.

תמונה של אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".

דילוג לתוכן