שאילו היה ראובן יודע … היה טוענו ומוליכו אצל אביו

בכל התפקידים אשר עשיתי, ודאי בתפקידים האחרונים הבכירים יותר בתוך המערכת הממשלתית, היה פער די משמעותי בין מה שרציתי ותכננתי לעשות, לבין מה שקרה במציאות. אני לא מתכוון לאיכות הדברים, אני מתכוון לעצם הוצאתם לפועל.

הרבה סיבות מעכבות קיימות, הרבה תירוצים יכולים להסביר כמעט כל סיטואציה, אבל בסוף זה רגע של החלטה שבה אתה אומר לעצמך – אני עושה את זה או לא עושה את זה, אני נכנס למהלך – גם אם קשה או מורכב, או שאני במקרה הטוב מוותר או במקרה הפחות טוב, מושך זמן ומטרלל את המערכת סתם.

לפעמים ההחלטה של הרגע לעשות את המעשה, משנה מציאות באופן דרמטי, גם בסביבתך וגם פנימה אצלך.

לא רק לתכנן, לעשות

סיפור מכירתו של יוסף בידי אחיו, בגיל שבע עשרה בלבד, פותח את פרשת "וישב". מדובר בסיפור דרמטי וטרגי, אחד הפרקים הראשונים והקשים בהתהוותו של עם ישראל, שאת המחיר עליו אנו נשלם עוד דורות ושנים רבות אחריו. כך, למשל, מובא במדרש על עשרת הרוגי מלכות[1] בתקופת רומי – אלפי שנים לאחר מכן – כי עשרת הרוגי המלכות נהרגו בגלל מכירת יוסף:

"נתן הקב"ה בלב הקיסר של רומי ללמוד תורת משה מפי חכמים וזקנים, והתחיל בספר בראשית והיה לומד עד שהגיע ל'ואלה המשפטים', וכיון שהגיע לפסוק 'וגונב איש ומכרו' וגו' מיד צוה למלאות פלטירו מנעלים ושלח לקרוא לעשרה חכמי ישראל… אמר להן עומק הדין יש לי לשאול מכם ואל תאמרו לי כי אם הדין ואת האמת והמשפט… ומי שגנב איש מאחיו של בני ישראל והתעמר בו ומכרו מה דינו, אמרו לו התורה אמרה מות יומת. ענה ואמר להם אם כן אתם חייבים מיתה, אמרו לו אמור למה, אמר להם על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו"

השנאה והמתח בין האחים ליוסף באו לידי ביטוי בצורה חזקה מאוד בפסוקים. המילים "וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד) משמשות ככותרת המתארת את היחסים המורכבים בין יוסף לאחיו. אין פלא שברגע הראשון שבו נפגשים כל האחים מול יוסף, רחוק מבית אבא, הדבר הראשון שהם מבקשים לעשות הוא להמיתו.

הלך הרוח בקרב אחי יוסף בקרות הזדמנות זו אינו משאיר מקום לספק – תכלית אחת ויחידה עומדת לנגד עיניהם: להיפטר מבעיית 'יוסף' אחת ולתמיד. לא משנה איך ולא משנה באיזו דרך, העיקר שזה יקרה ומוטב מוקדם ככל שאפשר:

"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם–הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ: לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו" (בראשית לז, יח–כב).

עשרה אחים היו באותו מעמד מלבד יוסף. בנימין אחיו הקטן של יוסף, בן הזקונים של יעקב מרחל, נשאר בבית. ראובן, הבכור מבין האחים, הבין שהאחריות מוטלת עליו והוא יודע שאם מזימת האחים אכן תצא לפועל, כבן הבכור וכמנהיג של החבורה הוא יישא באחריות על כך. ראובן עושה את החשבון הזה, והתורה מלמדת אותנו שהוא אכן מבקש להציל את יוסף מידי אחיו, כפי שמלמד אותנו רש"י:

"'למען הציל אותו' – רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי" (בראשית לז, כב).

אם ראובן רצה באמת להציל את יוסף, מדוע הוא לא עשה זאת באופן פשוט – לוקחו ומשיבו אל אביו? למה הוא הסתפק בהצעה חלופית של השלכתו לבור? שאלה זו מתחזקת לאור העובדה שראובן, לאחר השלכת יוסף לבור, חוזר לשרת את אביו יעקב ועוזב את אחיו הרעבים לנקמה לבדם וכי הוא יכול היה לשלוט במעשי אחיו כאשר הוא נמצא עשרות ק"מ מהם?

תוכניתו של ראובן

מהתוכנית של ראובן נראה שהוא ביקש לקנות זמן מול אחיו, להימנע מהוצאתו להורג מחד גיסא, אך עדיין להשאיר מקום לפעולה כזו או אחרת של האחים, מאידך גיסא, וההשלכה לבור מבחינתו היא הכלי הטוב ביותר. הצעת הבור כתחליף להריגה נועדה להרוויח זמן, כדי לנסות לחלץ את יוסף מאותו בור לאחר מכן. הלחץ מצד יתר האחים לפגוע ביוסף ולבוא איתו חשבון על חלומותיו ועל מעשיו כלפיהם, היה גדול מאוד. כאמור, החבורה כולה הייתה נחושה לסיים את פרק 'יוסף בבית יעקב' ויהי מה.

במשיכת הזמן הזאת ניסה ראובן להציל את אחיו בצורה מתוחכמת, אם תרצו – בצורה "דיפלומטית", "אלגנטית", כזאת שלא תעורר את כעס מי מן הצדדים. ניסיון לייצר פתרון שכולם "יסכימו" איתו. אולי הוא ביקש לחכות שזעם האחים ישכך מההיתקלות עם יוסף, אולי ביקש זמן להכין תוכנית חלופית.

אבל התוכניות משתנות, ראובן חוזר לשרת את אביו יעקב ויהודה מפעיל תוכנית חלופית משלו – מכירת יוסף למדיינים שיורדים מצרימה:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף…" (בראשית לז, כו–כח). 

ראובן, אשר לא היה עם האחים בעת הוצאת יוסף מן הבור ומכירתו למצרים, מגיע לבור בכדי לממש את תוכניתו המקורית ולהפתעתו, הוא מגלה שיוסף כבר איננו. תגובתו קשה מאוד: "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל-אֶחָיו, וַיֹּאמַר: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא" (בראשית לז, כט–ל).

מחירה של המתנה

המדרש מלמד אותנו על הקרע הגדול שהיה באותו העת בין האחים לבין ראובן, תשעה אחים יושבים במקום אחד והוא במקום אחר:

"מה עשה ראובן? הלך וישב באחד מן ההרים לירד בלילה להעלות את יוסף, ותשעה אחיו יושבין במקום אחד כאיש אחד בעצה אחד להמיתו, עברו עליהם ישמעאלים, אמרו: 'לכו ונמכרנו לישמעאלים'. הן מוליכין אותו לקצוות המדבר עמדו מכרוהו בעשרים כסף, לכל אחד מהם שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם… אמרו: נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו. אמר להם יהודה: ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה. מה עשו? שתפו להקב"ה באותו החרם שלא יגיד לאביהם. כיון שירד ראובן בלילה לאותו הבור להעלותו ולא מצאו קרע את בגדיו ובכה, חזר לאחיו אמר להם: הילד איננו ואני אנה אני בא! הגידו לו את המעשה ואת החרם ושתק" (תנחומא לז, ב).

מתגובתו של ראובן המתוארת בפסוקים ובמדרשים, אנו רואים שראובן רצה מאוד להציל את יוסף. אילו רק היה פועל על פי אמונתו ברגע הנכון, בלי מהלכים מורכבים, בלי התחכמויות ובלי גרירת רגליים – היה קונה את עולמו. הוא היה משנה את כל המציאות ומי יודע כיצד היה מתפתח עם ישראל. אלא שראובן חיכה.

לסיום, נעיין בדברי המדרש העוסק בשאלה: מה היה עושה ראובן אילו היה יודע מה ייכתב עליו בתורה בגין מעשה זה? המדרש מופיע בפרשת בהר, בנוגע לאופן עשיית המצוות:

"אמר ר' יצחק: למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' היה טוענו ומוליכו אצל אביו" (ויקרא רבה לד).

אומר המדרש: אילו היה יודע ראובן שבגין המאמצים הגדולים שלו בהצלת יוסף תכתוב עליו התורה "ויצילהו מידם", היה לוקח את יוסף על כתפיו ומובילו לאביו. ראובן ידע שזה אחד הרגעים שבהם לא שואלים שאלות ולא מקשים קושיות, אבל הוא התנהל אחרת בשל לחץ האחים והסיטואציה המורכבת שבה הוא היה. בכוחו של ראובן היה למנוע את אחד הפרקים הקשים בהתהוות עם ישראל, אבל התוכנית שלו נכשלה ויוסף ירד למצרים.

יש רגעים ומקומות בחיים שפשוט צריך לעשות מה שצריך לעשות. בלי יותר מדי שאלות. בלי יותר מדי מחשבות. בלי תוכניות מורכבות, בלי תכנונים נצחיים, גרפים ומצגות אין-סופיות. והכי חשוב, בלי פחדים שאין להם מקום. פשוט לשנות מציאות. בלי כבוד, בלי תהילה ובלי 'הייתי עושה אילו הייתי יודע מה יכתבו עליי'.

פשוט לעשות. טוב.

—————————————

[1] עשרת הרוגי מלכות – עשרה תנאים אשר הוצאו להורג באכזריות בידי השלטון הרומאי בארץ ישראל משום שלא ביצעו את הגזירות של אדריאנוס קיסר, והמשיכו ללמוד וללמד. עשרת הרוגי מלכות הפכו לסמל של עמידה ומסירות נפש כנגד גזירות השמד שהטילו הרומאים. עשרת הרוגי מלכות על פי מדרש "אלה אזכרה": רבן שמעון בן גמליאל הזקן, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבי חנינא בן תרדון, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יהודה בן בבא, רבי יהודה בן דמא, רבי חוצפית המתורגמן, רבי חנינא בן חכינאי, רבי ישבב הסופר ורבי אלעזר בן שמוע.