צדקה במעשיה יותר ממני

במהלך אחד מתפקידיי האחרונים, הוקפצתי באחד הערבים, מירושלים לתל אביב, בדחיפות. זומנתי לשיחה עם הממונה עליי. אני זוכר כל דקה בנסיעה הזאת, ידעתי גם על מה הולכת להיות השיחה ושאני לא בסדר. בהחלט אפשר היה לפרש את מה שעשיתי לכמה צדדים – אבל ידעתי שבאמת של האמת, פנימה עמוק ביני לבין עצמי, עשיתי טעות. כל הדרך מירושלים לתל אביב, רק מחשבה אחת הייתה לי בראש: האם לפתוח את הכול, ולהסביר את המניע שעמד מאחורי המעשה? האם להודות על ההתחלה, לא משנה מה תהיה התוצאה? או שאולי עדיף לתרץ ככל האפשר את המצב ולצאת מזה בשלום? גם זה אפשרי.

לצערי, בחרתי באופציה השנייה. אולי מתוך פחד מההשלכות האפשריות, בחרתי ללכת ליד האמת, לספק הסברים ולצאת בצורה סבירה מהסיטואציה. זאת הייתה טעות, כי בסופו של דבר התפתלתי והתוודיתי על האמת הנקייה שהיא האופציה הראשונה. כאשר האמת יצאה ממני הרגשתי שחרור גדול, הרגשתי שהחדר הופך מחדר חשוך ואפל למואר ומאיר.

וירד יהודה

במהלך פרשת "וישב", עוצרת התורה את רצף המאורעות שהתחילו בתחילת הפרשה בסיפור יוסף ואחיו, ו'מכניסה' סיפור שלא קשור לרצף זה. כנראה סיפור יהודה ותמר מצדיק הפסקה כזו.

הפתיחה לסיפור היא שיהודה יורד מעם אחיו, ועל פי המדרש יהודה יורד מפני שאחיו נידו אותו מהם. כולם מבינים שמכירת יוסף אחיהם היא מעשה נורא אשר פגע באופן קשה מאוד ביעקב. יעקב ממאן להתנחם מהכאב הגדול והאחים מחפשים את מי להאשים, והם נתלים בעוצמתו של יהודה שלא פעלה בזמן אמת. על פי המדרש, בכוחו היה למנוע את המעשה, אילו רק היה אומר להם מה הוא מרגיש באמת ומה צריך לעשות:

'"ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו' – כיון שראו בניו שכך היה מתרעם, ולא היה מקבל תנחומין, הלכו להם אצל יהודה, אמרו לו: אתה עשית לנו את כל הרעה הגדולה! אמר להם: אני אמרתי לכם 'מה בצע כי נהרוג את אחינו' ואתם אומרים: אתה עשית? אמרו לו: ולא שמענו לך? אתה אמרת: לכו ונמכרנו לישמעאלים – ושמענו לך, אילו אמרת: לכו ונחזירו לאביו, לא היינו שומעים לך? לפיכך באותה שעה עמדו ונידו אותו, מנין? ממה שקראו בעניין: 'וירד יהודה מאת אחיו'" (תנחומא וישב, ח).

יהודה לא הלך עם האמת שלו. יהודה חשב באמת שאין להרוג את יוסף ושיש להחזירו לבית אביו, ולכן הייתה חובה עליו לומר את זה בפה מלא ולפעול כך. לו היה עושה זאת, היו האחים מקשיבים לו ומונעים את הצער הגדול הזה מיעקב אביהם. האמת שיוצאת מהלב בעוצמה משנה מציאות, ובכוחה לגרום לאנשים ללכת אחריה מעבר להשגתנו ומעבר לתפיסתנו, זה פתאום מגיע באור גדול. הסיפור הבא של יהודה, בהמשכה של הפרשה יציג צד אחר של יהודה, אשר הולך עם האמת עד הקצה ובעקבותיו יטמיע יהודה בנפשו ובזרעו לנצח את מידת האמת ואת היכולת להודות בטעות:

"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו… וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ, עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי… וַתֵּלֶךְ תָּמָר, וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ… וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה: כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ. וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא… וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא–לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּה" (בראשית לח, א–כו).

אני לא יודע אם אנחנו מבינים את הסיטואציה ואת גודל הדרמה. תמר מובלת לשרפה, כל האנשים מתכנסים בכיכר העיר לראות את העונש שנגזר עליה בידי יהודה. יהודה, אשר על פי המדרש הקודם, על פי הפניה של הסובבים אליו לדון במקרה של תמר כלתו ועל פי ההחלטיות שבה הוא פוסק "הוציאוה ותישרף", כנראה היה מחשובי הדור וממנהיגיו, גוזר על כלתו הוצאה להורג בגין זנות, והוא עוד לא מבין שהוא מקור הסיפור.

תמר בגדולתה לא מגלה דבר, אלא רק שולחת ליהודה רמזים שרק הוא יכול להבין. בפני יהודה עומדות כעת שתי אפשרויות: להודות באמת ולהציל את תמר, או לכסות על האמת ולהציל את עצמו מפני בושה ציבורית גדולה.

יהודה יכול במילה אחת לקבל החלטה שתסיים את הסיפור, והוא יצא נקי מבחינה ציבורית, תמר תעלה על המוקד והוא ימשיך לביתו. יהודה בוחר ליטול אחריות מלאה על מעשיו, לצעוק את האמת קבל עם ועולם, ובשתי מילים בלבד ללמד את ישראל מהי דרך האמת, מהי קבלת אחריות וכיצד מאירים את העולם: "צָדְקָה מִמֶּנִּי". מה המשמעות של צמד המילים העוצמתיות האלו?

ואני החוטא

רש"י הקדוש (1040-1105, צרפת) מלמד אותנו שצמד מילים זה מורכב משני מאמרים שונים, ומשתי הודאות שונות של יהודה:

"'צדקה' – בִּדְבָרֶיהָ. 'ממני' הִיא מְעֻבֶּרֶת. וְרַבּוֹתֵינוּ ז"ל דָּרְשׁוּ שֶׁיָּצְאָה בַת קוֹל וְאָמְרָה מִמֶּנִּי וּמֵאִתִּי יָצְאוּ הַדְּבָרִים, לְפִי שֶׁהָיְתָה צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ, גָּזַרְתִּי שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנָּה מְלָכִים, וּמִשֵּׁבֶט יְהוּדָה גָּזַרְתִּי לְהַעֲמִיד מְלָכִים בְּיִשְׂרָאֵל" (רש"י, בראשית לח, כו).

יהודה מודה שתמר צודקת ולא מחויבת שרפה ("צָדְקָה"), וכאן הוא יכול לעצור ולשחרר את תמר. אך יהודה בוחר גם להודיע לכולם שממנו היא מעוברת ("מִמֶּנִּי"). עד הסוף.

הרמב"ן (1194-1270, ספרד) רואה בצמד המילים הללו מאמר אחד ולא שתי הודאות שונות. לדבריו, יהודה מודה שתמר במעשיה צדקה ממנו ושהוא הוא החוטא:

"צדקה ממני – … צדקה במעשיה יותר ממני כי היא הצדקת ואני החוטא אליה שלא נתתיה לשלה בני, והטעם כי שלה הוא היבם ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו אביו הוא הגואל אחריו, כאשר פירשתי למעלה (בפסוק ח) בדין היבום" (רמב"ן, בראשית לח, כו).

אני רוצה לראות היום מנהיג, נבחר ציבור, יו"ר, מנכ"ל, מנהל, מישהו בעל עמדה מוכרת, מישהו בעמדת כוח – שיוצא ואומר "צדקה במעשיה יותר ממני, כי היא הצדקת ואני החוטא". גם לאנשים פשוטים כמונו זה קשה מאוד, גם בלי מחיר ציבורי קשה להודות בכישלון מול אחרים.

גם כשיש ברירה

ההתפעלות ממעשהו של יהודה מתחזקת לנוכח העובדה שליהודה הייתה ברירה, וגם היה לו במה להיאחז. הרי תמר באה אליו במרמה, היא שיקרה לו, היא התחפשה וכיסתה את עצמה. הוא בכלל לא ידע שהוא היה במחיצתה, לא היה לו מושג. לו היה יודע, ודאי לא היה עושה את שעשה. כך יכול היה יהודה לטעון.

בכל זאת יהודה לא נאחז בכלום מלבד האמת, גם כאשר יש לו דרכים להצדיק את עצמו, כפי שמסביר רבי עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה):

"צדקה ממני אע"פ שהיא באה אלי במרמה ואני לא ראיתיה כלל כי שלחתי הגדי מכל מקום היא צדקה במרמתה שהיתה לתכלית טוב ורצוי לא-ל יתברך, שהיא קיום הזרע לא להנאת עצמה שהרי חזרה לאלמנותה תיכף, יותר ממה שצדקתי אני בקיום אמונתי שהיתה הכונה בו לכבודי ולהשיג ערבוני שהוא תכלית נפסד וגרוע, כאמרם חז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (ספורנו, בראשית לח, כו).

יהודה עשה מעשה גדול, והמדרש מלמד אותנו שבזכות מעשה זה זכה יהודה להנהגה נצחית של עם ישראל. ממעשה זה נולדו זרח ופרץ, ומהם יצאה שושלת המלוכה של דוד המלך ומשיח ה'. אבל שימו לב, המדרש מלמד אותנו עוד פרט חשוב: כולם היו עדים למעשה, וכולם היו מוכנים להצדיק את יהודה, שלא לומר לחפות על מעשיו. הוא עצמו בחר אחרת, ולכן הוא הראוי להנהגת עם ישראל:

"ולמה נתן הקב"ה כתר ליהודה? והלא לא לבדו הוא גיבור מכל אחיו, והלא שמעון ולוי גיבורים היו, והאחרים? אלא שדן דין אמת לתמר, לכן נעשה דיין לעולם. משל לדיין שבא דין של יתומה לפניו וזיכה אותה, כך יהודה בא דין תמר לפניו שתישרף והוא זיכה אותה מפני שמצא לה זכות. כיצד? היו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מְחַפִּים אותו. הכיר יהודה למקום ואמר אמיתת הדבר ואמר 'צדקה ממני', ועשאו הקב"ה נשיא" (שמות רבה ל).

הכרת האמת, היא המביאה קרן אורה. הפעולה, כאשר אתה מאמין בדרכך, מאמין במעשה ועושה אותו – היא המביאה גאולה. הודאה באמת היא מעשה גבורה אמיץ, ולא חולשה, גם במחיר של תשלום מחיר ציבורי, אישי ומשפחתי. הודאה על האמת מביאה הרבה אור לעולם, ומסלקת ומונעת מעשים אפלים וחושך גדול. שנזכה להאיר בדרכנו, ושהקב"ה ייתן לנו אומץ להודות בטעויותינו ולקחת עליהם אחריות.

רק כך נצמח.