וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: (בראשית ל"ח, א')

בפרשת וישב בולטות בעיקר שתי דמויות: יוסף, בכך שרוב הפרשה עוסקת במכירתו וקורותיו במצרים, ויהודה דרך מעשה תמר והתהיות שעולות בנו בעקבות הסיפור.  שתי דמויות אלו ממשיכות להיות בולטות גם בהמשך: יהודה מתעלה למנהיג האחים בפרשת ויגש, ובאותה הפרשה יוסף מתגלה כמציל המשפחה ומי שמחייה את בית יעקב. גם לעתיד לבוא בגאולה מופיעים שני האחים בדמות משיח בית יוסף ומשיח בית דוד, ועולה השאלה בזכות מה זכו שניהם מכל אחיהם למעלות אלו?

על מנת לענות על כך נשאל שאלה נוספת הקשורה ישירות לפרשה שלנו: פרשת יהודה ותמר מופיעה בתוך הפרשה במקום שנראה על פניו חסר קשר, וכבר שאלו במדרש:

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא – וְלֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָיָה לְמֵימַר אֶלָּא (בראשית ל״ט:א׳): וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה, וּמִפְּנֵי מָה הִסְמִיךְ פָּרָשָׁה זוֹ לָזוֹ? רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כְּדֵי לִסְמֹךְ יְרִידָה לִירִידָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כְּדֵי לִסְמֹךְ הַכֶּר לְהַכֶּר.

המדרש שם לב שההמשך הטבעי של פרשת מכירת יוסף הוא תיאור הורדת יוסף לבית פוטיפר, אם כן מדוע נכנסה פרשת יהודה ותמר באמצע? שני החכמים המופיעים במדרש מבינים שהתורה באה לסמוך ולקשר בין שני האירועים ולכן הכניסה את מעשה תמר בתוך מכירת יוסף, אולם הם נחלקי לגבי אופן הדרשה: לדעת רבי אלעזר הקשר נלמד מהמילה ירד – יוסף הורד מצרימה ויהודה ירד או הורד מאחיו. לדעת רבי יוחנן הקשר נלמד מהמילה הכר– האחים ביקשו מיעקב להכיר את כותונת יוסף, ותמר ביקשה מיהודה להכיר את חותמו, פתילו ומקלו. 

מעניין לראות במה בעצם נחלקים שני הדרשנים ומה הלימוד המיוחד שנלמד מכל דרשה? דעת רבי אלעזר היא שהסמיכות קשורה בירידה: יוסף מורד בעל כורחו למצרים מתוך שנאת האחים אליו  ואילו יהודה יורד ממעמדו בקרב האחים בשל המכירה וכך אומר המדרש:

כֵּיוָן שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ, שָׁמַעְנוּ לָךְ. אִלְמָלֵי אָמַרְתָּ לָנוּ לְכוּ וְנַחֲזִירֶנּוּ, הָיִינוּ שׁוֹמְעִין לָךְ. וְאַתָּה גָּרַמְתָּ לְאָבִיוּ כָּל הַצַּעַר הַזֶּה. עָמְדוּ וְנִדּוּהוּ. וְאֵין לֶךְ רֵד אֶלָּא נִדּוּי.

לעומתו לדעת רבי יוחנן הסמיכות נלמדת מהמילה הכר: יעקב נאלץ להכיר ולזהות את כותנות בנו וכך יהודה נאלץ לזהות את חפציו. כאן נראה שדעת הדרשן קשורה בהתנהלות הפנימית של המעורבים: כאשר האחים ביקשו מיעקב לזהות את הכותונת, כאשר ראו את הדמעות ניקבות בעיניו, כאשר שמעו את הבכי פורץ מפיו, איך נשארו האחים אדישים? איך לא נשברו באותו הרגע וגילו את האמת? לעומת התנהלות זו של יהודה והאחים מביא הדרשן את מעשה תמר:  כמו ליעקב גם ליהודה נאמר- 'הכר', וכמו האחים ששתקו לנוכח תגובת יעקב גם תמר שותקת ולא מגלה למי הרתה, אבל איזה הבדל בינם לבינה! הם בשתיקתם גרמו לבכי של אביהם, היא בשתיקתה שמרה על כבודו של יהודה.

שני הדרשנים מבינים כי מעשה תמר הוכנס כאן לא בשל הקרבה בזמן של שני האירועים (הרלב"ג וראב"ע מסבירים באריכות מדוע מעשה תמר לא יכול היה להתקיים בזמן המכירה), אלא בשל מה שנלמד מתוך ההשוואה שבין הסיפורים: לדעת רבי אלעזר הנלמד הוא ביחס לתוצאות המעשה– למעשה שלילי יש השלכות, ומי שהשתתף והנהיג את ירידת יוסף מצרימה לא יכול לטעון לזכות להנהיג את האחים. לדעת רבי יוחנן הנלמד הוא ביחס להתנהלות האנושית בתוך המעשה– האחים הקשו את ליבם לנוכח תגובת אביהם, אותו אב שנתן להם חיים, שהאכיל וגידל, אותו אב שכלפיו היו אמורים לחוש את האהבה והחמלה. לעומתם תמר, שבאה ממקום זר, שיהודה היתל בה ודחה אותה פעם אחר פעם, דווקא היא שהיה לה את כל הסיבות לחשוף את מעשה יהודה- היא שמרה על כבודו גם במחיר חייה שלה. מעשה תמר, לפי דברים אלו, בא להדגיש את חומרת המעשה שעשו האחים.

אך איך עניין זה מתקשר לשאלה שבה פתחנו: כיצד ניתן להסביר את עלייתם של יהודה ויוסף מעל אחיהם לאור מעשה תמר?

ננסה להסתכל על דברי המדרש בהקשר להתנהלות בזמן משבר. מתחילת הפרשה הן יוסף והן יהודה מצטיירים בצורה לא חיובית: יוסף בתחילה נראה כ'ילד שמנת' המנסה להגדיל את אהבת אביו על יד הלשנה על אחיו[1], דבר שכבר מפריד אותו מהם. בחלומותיו נגלית גם גאוותו: חז"ל אומרים אין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו, וחלומותיו של יוסף ביטאו פן של גאווה כאשר הוא חולם שכל משפחתו (המיוצגים ככוכבים) והיקום כולו משתחווים לדמותו (אם בחלום הראשון הוא מיוצג על ידי אלומתו, בשני כבר בולטת דמותו ממש).

גם יהודה לא מצטייר כחיובי במיוחד: הוא מתחתן בבנות הארץ למרות שאברהם, יצחק ויעקב נמנעו מלעשות זאת. לאחר מות בניו הוא שולח את תמר לבית אביה אך דוחה כל פעם את נישואיה לבנו הקטן, חז"ל מסבירים שהיה דוחה אותה בקש, ולמרות זאת הוא לא מקבל החלטה האם לשחרר אותה לגמרי על מנת שתוכל להינשא שוב או שיחתן אותה עם בנו שלה[2]. ולבסוף הוא אינו שואל מה קרה כשמודיעים לו שהיא הרה אלא חורץ מיד את דינה למוות.

תיאור ראשוני זה של יוסף ויהודה מחזק רק את השאלה ששאלנו, אבל אז מגיע שינוי בהתנהלות של שניהם: אופיו האמתי של אדם נבחן לא בשעת נוחות כאשר אין למעשיו השפעה שלילית עליו, אלא דווקא בשעות משבר או בזמנים בהם ההחלטות שיקבל- גם אם הם נכונות, הן לא 'משתלמות', דווקא בזמנים אלו מתגלה אופי האדם באמת. גם יהודה וגם יוסף היו במצב שאפשר לקרא לו משבר: יהודה, כאשר הוא מכיר בכך שהוא אבי בנה של תמר, ויוסף בעצם הירידה מצרימה, אך כאן גם התגלה אופיים האמתי. ליהודה היה יכול רק להפסיד מגילוי המעשה שלו והבושה שנלווית אליו בשל התנהלותו הלא החלטית מול תמר שגבל בהתעמרות והביאה למעשיה, אך למרות זאת מכיוון שהכיר באמת ובטעות שלו הוא נעמד ומודה: צדקה ממני– במילים אלו ביטא יהודה אומץ ואמת שבונים מנהיגות.

כך גם יוסף: יוסף בחור צעיר שנידחה מביתו ומוצא בבית פוטיפר בית חדש, בעל הבית מגדל ומקרב אותו וכעת גם אשת פוטיפר רוצה בו. ברור שממצב זה הוא יכול רק להרוויח, ואילו דחייתה לא תעבור בשתיקה ובסופו של דבר הוא  רק יפגע מכך, כפי שאכן קרה בהמשך. אך גם כאן באה מידת האמת שלו לידי ביטוי:

וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:

יוסף לא מסוגל להחזיר רעה לאדונו למרות כל מה שעלול לבוא עליו בשל כך, ובכך מתגלה אופיו האמתי וגדולת נפשו ומתגלית בו היכולת לעשות את הדבר הנכון למרות הקושי- יכולת שכל מנהיג חייב לאמץ.

אך יש עוד נקודה שצריך להזכיר, והיא הזווית החינוכית: אם נסתכל על ירידת יוסף והכרת יהודה כשלבים בתהליך למידה או תיקון עצמי נוכל לראות שירידת יוסף מצרימה הביאה אותו למצב הפוך ממה שהיה בו עד עתה- מהאהוב בבית אביו והמיוחד שבבנים הוא הופך לעבד, ירידה כזו הייתה עלולה להביא כל אדם לייאוש, דכדוך והסתגרות, אך יוסף לומד ממנה לתת כבוד למקום בו הוא חי, למי שהיטיב עימו ובמקום לבגוד באמון אדונו או להביא את דיבת אשת פוטיפר- הוא שותק. גם אצל יהודה כאשר משווים את התנהלותו במכירת יוסף ושתיקתו מול צערו של יעקב אל מול בקשת תמר להכיר את חפציו, ניכר השינוי: מול תמר הוא לא מסוגל לשתוק, וזה מבטא את התיקון העצמי שעבר. סמיכות הפרשיות מלמדת אותנו על הסיבה לעליית יוסף ויהודה מעל שאר האחים, אך בנוסף היא מלמדת אותנו מה עלינו לדרוש ממנהיג: אומץ להכיר באמת, לעמוד מול קשיים ויכולת למידה ותיקון עצמי.[3]

————————————————–

[1] התורה מספרת על יוסף הצעיר: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:

 [2]חוקי הייבום בעם ישראל מתייחסים לאחיו של הבעל, אך במזרח הקדום הייתה יכולת גם לאבי הבעל לייבם, כך שלכאורה יהודה עצמו יכול היה ליבם אותה (ואולי מותה של אשת יהודה היה הקש ששבר את גב בגמל מבחינת תמר משום שכעת הוא היה משוחר לייבם בעצמו ולמרות זאת לא עשה זאת).

[3] לעומת יהודה ויוסף, ראובן עושה מהלך בכיוון ההפוך: ראובן היה בטוח בכל שהוא ינהיג את המשפחה, לכן אומרים הפרשנים ששכב עם בילהה (מהלך כזה מסמל את המוכנות שלו להחליף את יעקב בהנהגת המשפחה). בתחילת מעשה המכירה היה נראה שהוא היחיד מבין האחים שחושב על יעקב ויוסף: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו: אולם עם המשך הדברים דמותו מקבלת מימד שלילי: כאשר הוא מגיע לבור להוציא את יוסף מספרת התורה: וַיָּשׇׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: וַיָּשׇׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא: הבכי שלו אינו על יעקב או יוסף, אלא על עצמו- ואני אנה אני בא. גם בהמשך, כאשר יוסף מבקש להביא את בנימין אליו מגלית חוסר מנהיגותו: כאשר האחים מתחילים לעשות חשבון נפש עם עצמם, הוא הראשון שאומר- 'אמרתי לכם': וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ: ובהמשך כאשר הוא מנסה לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין הוא אומר: וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ, ועל כך מעיר המדרש בתנחומא: וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית וְגוֹ׳ – אָמַר לוֹ שׁוֹטֶה, וְכִי בָּנֶיךָ אֵינָן בָּנָי.