אִם עֲבֵרוֹתֵיהֶן כִּלְכְּלָה וְהֶעֱמִיד אֶת הָעוֹלָם, זְכֻיּוֹתֵיהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה

התורה אינה מסתירה את מעשיהם הפחות טובים של גדולי עולם. גם שבטי ישראל מתמודדים עם קנאות, תאוות, כעסים וכיוצא בזה והתורה פורשת את הדברים בפנינו ובכך מציגה את הפן האנושי של סיפור האבות.

אחת הרעות החולות בפעילות בין משרדי ממשלה, אלו הם המאבקים בין משרדים על סמכויות ושליטה. אלו מאבקים שכמעט ואינם מולידים שום דבר טוב למערכת הציבורית – עיכוב תהליכים, כפילויות, בזבוז משאבים ועוד. הדברים האלו מתרחשים כל העת וככל שמפצלים יותר את היחידות ופותחים עוד משרדים ויחידות, זה רק ילך ויתגבר. במשרד לשוויון חברתי חוויתי את זה לא מעט.

בתקופת הקורונה, בשני הגלים הראשונים שלה, מצאתי את עצמי נאבק אל מול אחד ממשרדי הממשלה הגדולים על הטיפול באזרחים הוותיקים העצמאיים. מאבקים על אחריות, סמכות וכוח. באיזה שהוא שלב הבנתי שאין לדבר תוחלת ושאני צריך למקד את כל הכוח שלי ושל המשרד בעשייה לטובת האוכלוסייה שאנחנו מחוייבים אליה, בלי הסדרים פורמליים ובלי טקסים. להימנע ככל שניתן ממריבות עם חיצוניים. פשוט לעשות.  

כך עשינו. בזכות הכוחות האדירים במשרד נפתח מוקד חירום שעשה עבודה יוצאת דופן ומתן מענה לעשרות אלפי אזרחים ותיקים, כינסנו את ארגוני החברה האזרחית לסיוע מיידי לקשישים, תיאמנו את הפעולות אל מול פיקוד העורף וכיוצא בזה. את הכוחות השליליים שאני השקעתי אל מול גורמים אחרים, הפכו עובדי המשרד לכוחות חיוביים למען האזרחים הוותיקים. המציאות נראתה אחרת לגמרי.

 

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם

פרשת "וישב" אותה נקרא השבת היא אחת הפרשיות האנושיות ביותר. היא אנושית במובן הזה שהתורה אינה מסתירה את מעשיהם הפחות טובים של גדולי עולם. גם ראשי שבטי ישראל, מתמודדים עם קנאות, תאוות, כעסים וכיוצא בזה והתורה פורשת את הדברים בפנינו והיא אינה מסתירה התנהגויות שנראות לנו על פניו בעייתיות, מורכבות או שאינן ראויות. אחת מהפרשיות המוכרות והכואבות ביותר היא מכירת יוסף. אני מבקש לעמוד על נקודה אחת קטנה בפרשיה המרתקת הזו :

 "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו; וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם. וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד". (בראשית לז, כג-כה)  

האחים זורקים את יוסף לבור, שהתורה מציינת במפורש שאין בו מים, רש"י (1040-1105, צרפת) מלמד אותנו: "מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ". המשמעות הפשוטה היא שיוסף נמצא בסכנת מוות מידית. ומה האחים עושים מיד לאחר מכן ? יושבים לאכול לחם. זה מה שיש לאחים לעשות כעת, לשבת לאכול לחם ?! מה קורה כאן ?

רבי יוסף בכור שור (מבעלי התוספות, המאה ה- 12, צרפת) מסביר שתיאור זה בא ללמדנו שראובן, בכור האחים, אשר אח"כ מגיע לבור שאליו נזרק יוסף והוא מבחין שיוסף איננו, לא היה באותה סיטואציה שבה ישבו האחים לאכול לחם ושלאחריה נמכר יוסף ולכן הוא היה מופתע שיוסף איננו בבור:

"וישבו לאכול לחם – דרך הרועים שמקצתן אוכלים ומקצתן עומדין על הבהמות ואחר שאכלו מקצתן הולכים אותם שאכלו אל הבהמות והאחרים אוכלים ואין דרכם לאכול כולם ביחד והיה אוכל יהודה ומקצת אחיו וראובן ומקצת אחיו היו שומרים הצאן ולפיכך לא ידע ראובן במכירתו". (בכור שור, בראשית לז', כה')

רבי אברהם בן הרמב"ם, (1186-1237, מצרים) לא עושה הנחות לאחים והוא קובע נחרצות שתיאור התורה את ישיבת האחים לאכול לחם, באה לחזק את גודל חטאם. אנחנו צריכים להבין שמדובר בחטא חמור שהאחים באותה נקודת זמן אפילו לא הביעו עליו חרטה – לשבת לאכול לחם שאחיך בתוך בור בסכנת מוות:

"ומאמרו "וישבו לאכל לחם" – מורה שלא נתחרטו על מה שעשו ועל חוזק חריצתם ועל שטיפת כעסם עליו ו(זה) ממה שמדגיש את חטאם במעשה". (בראשית לז, כה)

רבי עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה) מלמד אותנו שהאחים היו שלמים במעשיהם[1]. האחים האמינו בכל נפשם שיש על יוסף אחיהם "דין רודף" והם מחויבים להגנה ממנו ולכן דינו מות. סברו האחים שבמעשה זה הם עושים דין צדק ולכן לא הייתה להם שום מניעה לשבת לאכול לחם:

"וישבו לאכל לחם – שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול שימנעם מלקבוע סעודתם כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירעה תקלה על ידם כמו שעשו ישראל אחר שהרגו את שבט בנימין כאמרו וישבו עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל כו…וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף שכל הקודם להרגו זכה כשאין דרך להציל הנרדף בזולת זה". (ספורנו, בראשית לז, כה)

הסיפא של רבי עובדיה ספורנו מדהימה. האחים הגיעו למצב שבו הם מרגישים נרדפים על ידי יוסף, אשר היה מביא דיבתם רעה אל אביהם. עד כדי כך שהם הבינו שכל הקודם להורגו זוכה במצווה. מכאן ניקח לימנו אנו – כמה אנו חייבים כאחים, אחים המרכיבים את האומה הישראלית, להיזהר ממצבי קיצון כאלו שבהם אח אחד או קבוצת אחים מרגישים  נרדפים ומאוימים עד מסוגלות לעשות מעשים קיצוניים. אפשר רק ללמוד את הדברים לדורנו ולהרבות חיבור, שיחה והבנה ולהימנע ממעשים שיכולים לפגוע ולייצר טריז בין אחים.

 

וישבו לאכל לחם – ביטוי רגשי

הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, בלארוס ופולין) דווקא לומד מתיאור זה שהאחים לא היו רגועים ושלמים עם מעשיהם והתורה באה לשבח את האחים אשר הבינו שמשהו כאן לא בסדר[2]. האחים לא הצליחו לאכול את לחמם בנחת וברוגע על האדמה ובישיבה, אלא הם תמיד הסתכלו קדימה לראות מה ייקרה כעת אחרי מעשיהם, הם הבינו שמשהו יקרה, הם לא היו רגועים :  

"וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו – מספר הכתוב בשבחם של שבטי יה, שגם בכל חמתם ופעולתם לרעה ליוסף, מכל מקום לא יכלו לישב במנוחה מרוב התפעלות על המקרה שבא לידם ועל החמלה, שהרי בכה והתחנן להם כמבואר להלן (מב,כא). על כן גם בשעה שישבו לאכול, וידוע שישיבתם היתה על הארץ כמנהג המדינה, ואם כן אי אפשר לראות מרחוק, אבל המה נשאו עיניהם וראו מרחוק, והיינו משום שעמדו בתוך האכילה כמשתאים לראות דבר מה יסכן להם לאותו מעשה". (העמק דבר, בראשית לז, כה)

האלשיך הקדוש, ר' משה אלשיך (1508-1593, טורקיה וא"י) מסביר שסעודת הלחם הזו נועדה להרגיע את כעסם של האחים על יוסף, למתן את תגובתם כלפי אחיהם והעובדה היא שאחרי הסעודה הם קיבלו החלטה אחרת לגבי יוסף. מאמירה חד משמעית של האחים : "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ", לאחר שהאחים מרגיעים את כעסם הם מקבלים את עצת יהודה : "מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ" :

"והנה שבתם לאכול לחם אחר השליך אותו הבורה. הלא כמו זר נחשב אנשים צדיקים כהם ישבו לאכול לחם ולהטיב לבם אחר עשותם רעה אך אחשבה זאת עשו למען שכך אש חמסם אולי יוכלו הועיל הואיל יערוץ חרון אפם מהם וירחמוהו. וכן היה כי ע"י כן שב אשם מהם ויקלו ממנו. וישמעו לקול יהודה לבלתי המיתו כעולה על רוחם". (תורת משה, בראשית לז, כה)

לפעמים כאשר, אנחנו מתחילים מהלך רע, מהלך שגם אנחנו לא שלמים איתו, מהלך שגם אנחנו יודעים שהוא לא הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות – כדאי רגע אחד לעצור. העצירה הזאת, הרגעים האלו שבהם הכעס יורד קצת, רגעים שבהם הקנאה מתמתנת קלות – הם הרגעים שאנחנו יכולים לחשוב בצורה חדה יותר ורציונאלית יותר. לא בטוח שרגעים אלו יובילו אותנו להפסקת המהלך, אבל הם בטח יכולים למתן אותו ואת תגובתנו

רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (1783-1841, פולין), בעל חיבור "בני יששכר", בפירושו מסביר שהאחים לא הבינו איך ליבם לא נכמר כלפי יוסף אחיהם. הם לא הבינו איך הם לא מגלים אמפטיה כלפיו והם ייחסו את כעסם הגדול להיותם רעבים. לכן, הם ישבו להשביע את רעבונם ולקבל החלטה שקולה יותר :

"ונראה לומר דהכתוב מספר בה רוב צדקתם, להיות דהם בעצמם תמהו על הדבר איך יש להם אבירות לב עליו כל כך, ולא נתפעלו מצעקתו ותחנוניו ואינם חוששים לצרת אביהם והכל כמישור לפניהם, וחשבו דלמא הם בכעס מחחת הרעבון, כנודע הדבר כשהאדם רעב הוא בכעס, וכשמסעד לבו, לבו שמח ומרחם ביותר ואינו מתאכזר כל כך … כל זה גם הם חשבו למשפט דלמא אכזריותם וכעסם הוא מחמת שאינם בטוב לב מחמת הרעבון, על כן וישבו לאכל לחם לנסיון דילמא אחר שייטיבו לבם תשכך כעסם מעליו". (אגרא דכלה, וישב י״א)

כאשר אנחנו נמצאים בתחושות קשות, בעצבים, ברגשות שמציפים אותנו לרעה, אולי רגשות ותחושות אלו מועצמים בשל גורמים חיצוניים לנו כמו רעב, קור או כל מצב חיים אחר.

 

לחם לעתיד

הרבה פירושים בדבר והיריעה קצרה ממש מלהכיל פרומיל שבדברים. חלק מהמפרשים מבקשים לשבח את השבטים וחלק מבקשים לספר בחטאם – אבל אין ספק בדבר אחד הרגעים אלו היו עם כוחות אדירים. אי אפשר שלא לראות מהפסוקים ומהמפרשים את העוצמות האדירות, הרגשות, הכעסים, המחשבות, קריעת הבגדים, המאבקים – כוחות אדירים ועצומים, פנימיים וחיצוניים. ואני, אני  רק מבקש לסיים באמירה אחת מאוד ברורה של המדרש שהיא כל כך יסודית :  

"וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: יְשִׁיבָה אַחַת שֶׁיָּשְׁבוּ הַשְּׁבָטִים בְּעֵצָה אַחַת לִמְכֹּר אֶת יוֹסֵף, כִּלְכְּלָה אֶת הָעוֹלָם שֶׁבַע שָׁנִים בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן. אִם עֲבֵרוֹתֵיהֶן כִּלְכְּלָה וְהֶעֱמִיד אֶת הָעוֹלָם, זְכֻיּוֹתֵיהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". (מדרש תנחומא, כי תשא ב׳,ח׳)

האחים, בחטאם, במעשיהם הרע, הביאו לכך שבסופו של דבר יוסף כלכל  את העולם כולו במשך המשבר הכלכלי. אומר לנו המדרש – עכשיו תבינו מה יקרה אם האחים יקחו את כוחותיהם לנתיבים חיוביים. אם העברות של השבטים הביאו כלכלה לעולם ומשיח לעם ישראל (יהודה ותמר אף בפרשתנו), מה יקרה אם נדע לנתב את הכוחות האדירים שיש בנו לפעולות טובות וראויות. שנזכה.

שבת שלום.

—————————————–

[1] גם המלבי"ם (1809-1879, אוקריינה) הולך בדרך זו וקובע בפירושו שהאחים ראו עצמם כצדיקים אשר ביערו את הרע מבית יעקב ולכן יכלו לשבת לאכול לחם : "וישבו לאכל לחם – מספר זה לאות שהיו צדיקים בעיניהם בדבר הזה, כי חשבו את יוסף כסילון ממאיר ומשחית בבית יעקב כנ״ל".

[2] על אותו משקל מפרש הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) אשר קובע שהם תמיד היו במבט מחפש כלפי בור : "וישאו עיניהם – "נשא עינים" אינו מציין לעולם מבט מקרי גרידא, אלא תמיד מבט מחפש. כאשר ישבו האחים לאכול, לא נתן להם מצפונם מנוח, הם הוסיפו להסתכל לכיוון הבור". (בראשית לז, כה)

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".

מודעה
דילוג לתוכן