עקדת יצחק היא אירוע מכונן בתפיסה היהודית, עדות לכך היא מרכזיותה במהלך תפילות ראש השנה ויום הכיפורים, אולם מרכזיות זו אינה מובנת די צורכה: עקדת יצחק לא באה לידי מעשה בסופו של דבר, אברהם לא באמת הרג את בנו- אם כן, מדוע היא תופסת מקום כל כך חשוב בתפיסה היהודית? 

על מנת לענות על כך, ננסה לראות מהי מהות הניסיון- מה בעצם היה אברהם צריך לעשות?

אנו יודעים ומספרים שהניסיון היה עצם הקרבת יצחק (בניגוד לעקדת יצחק שלא הסתיימה בהקרבה פיזית). אולם אם נחשוב על כך לעומק- הניסיון לא מתבטא רק עצם המעשה עצמו- הוא מתבטא במהלך שהאדם עושה בליבו כדי להחליט מה לעשות, ולכן לא היה חשוב אם אברהם באמת הקריב את יצחק או לא, אלא ההחלטה של אברהם לקיים את המעשה היא שמבטאת את העמידה בניסיון. בעצם ההקרבה היא סוף התהליך הפנימי שהיה צריך אברהם לעבור עם עצמו על מנת להגיע לרגע בוא הוא מסוגל להקריב את יצחק.

התהליך הזה לא מוזכר בתורה, כי חשיבותו היא בתוצאה הסופית שהיא העקדה, ולכן דווקא היא מוזכרת, אך חז"ל זיהו את התהליך הזה בפסוק בתורה האומר: ויהי ביום השלישי…  וכך אומר המדרש:  

קדמו השטן בדרך ונדמה לו כדמות זקן.  

א"ל לאן אתה הולך?         

א"ל: להתפלל.         

א"ל: ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו?     

א"ל: שמא נשהה יום או יומיים ונשחט ונאפה ונאכל.        

א"ל: זקן, לא שם הייתי כשאמר לך הקדוש ברוך הוא קח את בנך, וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה, לא שמעת המשל, מה שהיה בידו אבדו ומבקש מאחרים.  וא"ת יהיה לך בן אחר, תשמע מן המשטין ותאבד נשמה שתתחייב עליה בדין?!

א"ל: לא משטין היה, אלא הקדוש ברוך הוא יתברך היה, לא אשמע ממך!

המדרש מתחיל  ומתאר את השטן בא לאברהם ומנסה לשכנע אותו שלא לעשות את מה שציווה הקב"ה. ונראה שבמדרש השטן מבטא למעשה את הקול הפנימי של האדם- של אברהם, ובעצם הדיון של אברהם עם השטן הוא דיון של אברהם עם עצמו.

בתחילה השטן פונה לאברהם ונותן שני טיעונים הגיוניים כנגד מעשה ההריגה:

א. אתה הולך לאבד את הילד שניתן לך ל100 שנה – טיעון ביחס לאברהם עצמו שיאבד את יצחק ומתוך כך את המשכיות זרעו (ביצחק יקרא לך זרע).

ב. טיעון שני – וגם אם תגיד שיתן לי בן אחר- אתה הולך לאבד נשמה, אתה הולך לבצע רצח. זהו טיעון מוסרי ללא קשר לאברהם עצמו.

על כך עונה אברהם- לא משטין היה!  הציווי הוא מאת הקב"ה, הוא שנתן את יצחק, והוא שביקש אותו מידו של אברהם.

הלך מעליו ונדמה לבחור, ועמד על ימינו של יצחק.    

א"ל: לאן אתה הולך?   

א"ל: ללמוד תורה.   

א"ל: בחייך או במיתתך? 

א"ל: וכי יש אדם שילמוד אחר מיתה?!    

א"ל: עלוב בר עלובה, כמה תעניות נתענית אמך, עד שלא נולדת והזקן הוא השתטה והוא הולך לשחטך!   

אמר: אעפ"כ לא אעבור על דעת יוצרי ועל צווי אבי.   

חזר ואמר לאביו: אבי, ראה מה אומר לי זה.   

א"ל: אל תשגיח עליו, שאינו בא אלא ליעף לנו.

בשלב השני השטן פונה לרגש– כמה תעניות התענתה שרה עד שנענתה בבן. אברהם צריך כעת להתמודד לא עם ההיגיון שלו  אלא עם הרגש על שרה וגם על כך תשובתו של אברהם – לא אעבור על דעת יוצרי- מעלי ומעל שרה נמצא הקב"ה והציווי שלו קודם לכל רגש שאני או היא עלולים להרגיש.

כיון שראה שלא קבלו ממנו, הלך ונעשה לפניהם נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים והגיעו עד ברכיו.

אמר לנעריו: בואו אחרי, ירדו אחריו.    

כיון שהגיע עד חצי הנהר, הגיע המים עד צווארו.     

באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים, אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחרתני הודרתני ונגלית לי, ואמרת לי אני יחיד ואתה יחיד, על ידך יודע שמי בעולמי והעלה יצחק בנך לפני לעולה ולא עיכבתי והריני עוסק בציוויך, ועכשיו באו מים עד נפש, אם אני או יצחק בני טובע, מי יקיים מאמרך, על מי יתייחד שמך?     

א"ל הקדוש ברוך הוא: חייך, שעל ידך יתייחד שמי בעולם.     

מיד גער הקדוש ברוך הוא את המעין ויבש הנהר ועמדו ביבשה.

בשלב השלישי מגיעים טיעונים חיצוניים– אברהם ניצב בפני נהר, וגם אם ירצה מאוד הוא לא יכול לעבור. דבר זה יכול לתת לו פתח לחזור אחורה ולומר- ניסיתי ורציתי, אבל בגלל הנהר לא הצלחתי. אבל הוא פונה לקב"ה ומבקש את עזרתו להמשיך.

מה עשה השטן?     

אמר לאברהם: ואלי דבר יגונב וגו' (איוב ד). כך שמעתי מאחורי הפרגוד, השה לעולה ואין יצחק לעולה.     

אמר ליה: כך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו.    

מיד, וירא את המקום מרחוק.

ואז מגיע השלב האחרון- השטן מגלה לו שלמעשה הוא לא הולך באמת להקריב את יצחק. על פניו היה נראה כי כאן אברהם ישמח ויראה בזה פתח לכך שהוא לא יצטרך להקריב את בנו. לכל אדם כאשר הוא צריך לעשות משהו קשה יש את התקווה הקטנה שבסוף יוותרו לו, ונראה שהשטן בא לתת את התקווה הזו לאברהם על מנת להטיל פגם במעשה שלו, אבל גם כאן- אברהם לא מוכן להקשיב לו ולא מוכן לתת לעצמו פתח לומר שלא יצטרך להקריב את יצחק.

המדרש מלמד אותנו לא רק על אברהם, אלא על כל אחד מאתנו- כאשר אנו נדרשים לעמוד מול קושי קל לנו למצוא טיעונים הגיוניים ורגשיים למה לא לעשות זאת, אנו יכולים להאשים גם את הסביבה ואת התנאים – רצינו אבל לא יכולנו… ואנו יכולים לתת לעצמינו תיקווה מוטעית כי בסוף לא נצטרך באמת לעשות זאת. אך המעשה שלנו נמדד ביכולת לעמוד מול הטיעונים האלו ולעשות את מה שנכון.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.