העקדה כמודל

"ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים נסה את אברהם" (בראשית, כ"ב, א')

פרשת העקדה היא אחת הקשות בתורה לדעתי, ומשתי סיבות: שאלת הניסיון ומהותו מהווה קושי מבחינת ההיגיון, ואילו מעשהו של אברהם מהווה קושי מבחינת הרגש. עצם הרעיון שאב מסוגל לקחת את בנו ולשוחטו הוא בגדר לא נתפס.  הנושא מעלה שתי שאלות מרכזיות: הראשונה- מהו הניסיון? הקב"ה צופה עתידות ולכן ידע מה עתיד אברהם לעשות, ואם כן, מה הטעם בניסיון? שאלה שנייה היא מהי משמעות מעשהו של אברהם, האם יש בכך אמירה גם לגבינו ויותר מכך- האם זה מה שנצטווה?

'נסה'- ניסיון או דגל?

"והאלוהים נסה את אברהם"– המפרשים ניסו להסביר את מילת נסה בשתי משמעויות על מנת להתמודד עם השאלה- כיצד ה' מנסה אם הוא יודע את העתיד?

משמעות ראשונה שמדובר בה היא זו העולה מפשט הפסוק: 'נסה' מלשון ניסיון, ובדרך זו הולך הרמב"ן למשל. על פי דעתו ודעת ההולכים בדרכו, למרות שהקב"ה יודע את העתיד, יש מטרה ותכלית לניסיון דווקא מצד המתנסה. ניסיון כפי שהוא מובן לנו בא למטרת המנסה- אני רוצה לבדוק מישהו אחר ולכן אנסה אותו כדי שאני אדע. המצב שלפנינו שונה משום שהוא בא דווקא למטרת המתנסה: כיון שיהיה בפועל אוהב וירא כמו שהיה בכוח, ובזה ידמה יותר לבוראו שהוא טוב לעולם בפועל (ספורנו, בראשית, כ"ב, א'). לפי דברים אלו של הספורנו, הניסיון מטרתו הייתה לעזור לאברהם להביא את אהבתו לה' לרמה גבוהה יותר. עניין זה בא לידי ביטוי אצל הרמב"ן בצורה ברורה עוד יותר: עניין הניסיון הוא לפי דעתי היות המעשה רשות מוחלטת בידו… [והוא] יִקרֵא ניסיון מצד המנוסה, אבל מצד המנסה יתברך, יצווה בו להוציא הדבר מהכוח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב בלבד… והנה כל הניסיונות שבתורה לטובת המנוסה (רמב"ן, בראשית, כ"ב, א').

לעומת הסתכלות זאת, ישנה פרשנות שנייה למילת 'נסה' המופיעה כבר במדרש, ואברבנאל מביאה בפירושו: הניסיון הזה אין עניינו הבחינה- כדי שידע האל מה שלא היה יודע… אבל 'והאלוהים נסה' הוא מגיזרת 'נס'- כי הפועל הנפלא הזה שעשה אברהם בדבר ה' עומד לנו כדגל רם ונישא ואלו גויים ידרושו ויביטו אחריו (אברבנאל, בראשית, כ"ב)- משמע שמהות הבקשה מאברהם הייתה להופכה לדגל ונס ולמטרה לשאוף אליה.

[ובעניין זה מעניינת הערתו של האבן עזרא שמציג דעה של רס"ג שלפיה: יש האומר כי הסמ"ך תחת השי"ן, והה"א תחת האל"ף (אבן עזרא, בראשית, כ"ב, א'), ולדעתי אפשר למצוא בה משתי הדעות הנ"ל-   המילה נסה יכולה להיקרא נשא מלשון נשיאת האדם מעלה דרך הניסיון, ויכולה להיקרא נשא מלשון שנושאים את המעשה כדגל  ואליו שואפים.]

משמעות המעשה

את מילת נסה אפשר לפרש בשתי משמעויות, ועולה שאלה האם גם בציווי לאברהם ובמעשהו אפשר למצוא משמעויות נוספות? הבקשה שביקש הקב"ה מאברהם מפחידה מבחינה אנושית ומוסרית, דבר שגרם להוגים ופרשנים לבדוק האם זהו באמת מה שנצטווה? על פניו מפשט הפסוקים עולה ההבנה כי אברהם נדרש להעלות קורבן את בנו יצחק ולשוחטו. לעומת הבנה זאת כבר המדרש מעלה טענה אחרת: לא ציוותי שיפתח יקריב את ביתו… ולא עלתה על ליבי לומר לאברהם לשחוט את בנו (בראשית רבא). משנה תוקף מקבלת הבנה זו משום שהבנת העקדה השפיעה מבחינה מעשית על התמודדות של יהודים עם פרעות ורדיפות במהלך ימי הביניים.

האם אנו צריכים לראות במעשהו של אברהם ציווי מעשי גם לגבינו, או שמא מדובר במעשה חד פעמי האמור להעביר מסר רעיוני אך לא מעשי? בימי הביניים, בעקבות רדיפות ופרעות ביהודים, תפס מושג 'קידוש ה" מקום חשוב בהתמודדות היהודים עם הרדיפות. חלק מהתמודדות זו ראתה בעקדה ציווי מעשי ומצא בה בסיס לכך שיהודים הרגו את ילדיהם כדי שלא יוכרחו להתנצר^[1] . דוגמא נוספת להתמודדות היא פרשנות שהתפתחה בתקופה זו ולפיה אברהם כן שחט את יצחק  ובכך ניתן ביסוס נוסף למעשיהם^[2].  פרשנות זאת מקבילה למעשה לאותם מפרשים אשר הבינו את הציווי לאברהם על דרך פשט הפסוקים, פרשנים כגון הרמב"ן, אבן עזרא ואחרים.

לעומת ההסתכלות הנ"ל התפתחה הסתכלות שנייה על העקדה, בעיקר ע"י חכמים ספרדיים- אך לא רק, שראתה במעשהו של אברהם טעות שנבעה מחוסר הבנה. ר' יונה אבן ג'נאח מסביר: אבל עניינו היחידי [ליחידים] הוא שיהיה עניינו: והעלהו שם על אחד ההרים תחת [חלף] עולה… אלא שהוא עניין נסתר [ו]לא הרגיש בו אברהם עליו השלום, אבל הרגיש בעניינו הנגלה. העניין הנגלה הוא ציווי הפשט, שאותו ההמון יבין כציווי על הקרבת יצחק, בעוד שהעניין הנסתר הוא ההבנה שיש להתייחס בצורה מטאפורית לציווי ולעשות את יצחק עולה מבחינה רעיונית- ואת זה לא הבין אברהם. אבן ג'נאח אינו היחיד ההולך בדרך זו: פירושו של רס"ג הולך גם הוא בכיוון זה, ר' זרחיה בן שאלתיאל מקצין ומפרש את כל סיפור העקדה כמראה נבואה או חלום שלא התרחש במציאות הפיזית ואילו ר' יוסף אבן כספי מסביר כי דמיונו של אברהם הטעהו לחשוב שזה מה שנתבקש לעשות- ורק לבסוף התעשת והקשיב לשכלו (למלאך) ועצר את עצמו.

ומה מבחינתנו?

לדעתי כדאי לקחת את כלל הדברים הנ"ל ולנסות להוציא דבר אחד שנוכל לקחת לעצמנו ממגוון הדעות בנושא. מבחינת הניסיון- אברהם פעל מתוך בחירה חופשית לעשות את מעשהו ולוותר על בנו ועל עתידו והלך להקריב את יצחק. מעשה זה תרם בוודאי לקרבתו אל הקב"ה ובאותה מידה יכול גם לתרום לנו בכך שהוא מסמל מודל לשאוף אליו. דעתי היא שהעקדה חשובה לנו יותר במובן הסמלי שלה – חשיבותו לנו היא בכך שהיא 'נס'. מהי מהותו של דגל זה? בין אם הציווי היה על הקרבה ממש ובין אם לא, מעניינת אותי יותר פעולת אברהם- עם כל הקושי בדבר. אברהם ביטא במעשהו את עבודת ה' המושלמת ביותר: ויתור מוחלט על עצמו, וזאת לטובת דרישה מאת הקב"ה וללא שום סיכוי לקבל הטבה. מעשה זה העמיד את אברהם במקום שבו הוא עובד את ה' ולא עובד בתנאי ש…  אנו לא יכולים להגיע לרמה זו, משום כך אברהם הוא מודל אך לא משהו שניתן להשגה- ודבר זה מאפשר לנו להישאר באנושיותנו ולהרגיש לא נוח מבחינה מוסרית עם המעשה, וזאת בלי לפגום ברעיון שהוא מבטא.

יש כאן גם מסר נוסף, מסר אנושי: אנו צריכים לכוון את חיינו לאור אידיאלים או עקרונות שמבטאים את הצורה שבה אנו רוצים לעצב את חיינו. עקרונות אלו לא תמיד מושגים, לא תמיד אפשר להשיגם במלואם- אך דבר זה לא אומר שאין עלינו חובה לנסות ולשאוף. ואולי סיפור העקדה משלים מסר זה בכך שאברהם מבחינתו עשה את ההכרעה והיה מוכן לוותר על העתיד- ובכך מהווה לנו מודל, אולם הכרעה זו לא ביטלה למעשה את העתיד ויצחק לא נשחט, אלא להפך, יצחק הפך לממשיך דרכו של אביו.

—————————————————

[1] פרופ' ישראל יובל מציג תופעה זו ואת המקום המרכזי שתפסה עקידת הבנים בתוך פיוטים וקינות אצל יהודי אשכנז בתקופת ימי הביניים מתוך כוונה לנהוג ברוח מעשיו של אברהם אבינו, ולמשל קינתו של ר' יצחק ב"ר שלום: "הוא [אברהם] באחד מיהר להקדים/ומתלה לבניו במועדם/אף כי הירבו שוחטי ילדים/…/טבח ילדים הכינו בירכת הזבח כיונו/…/על קידוש שמו הרגנו/לנפול בחרב נשינו וטפינו/…/כוהנים לזבח עולתם/עקדו ילדים ואימותם". ישראל יובל, שני גויים בבטנך, עמ' 170. את אותו נושא מזכיר גם פרופ' רביצקי, עיונים מימוניים, עמ' 123.

[2] ישראל יובל, שני גויים בביטנך, עמ' 174.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.