נפש כי תחטא

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה:  (ויקרא, ד', ב')

הפרשות האחרונות בספר שמות עוסקות בבניית המשכן וספר ויקרא ממשיך לעסוק בנושא המשכן ועיקרו הוא הכוהנים ועבודת ה' המתרחשת במקדש- ומשום כך בא לו שמו 'תורת כהנים'. בפרשת ויקרא עוסקת התורה, בין כלל הקורבנות, בקרבן החטאת, קורבן שמביא האדם בכדי לכפר על חטא שחטא. חז"ל שמו לב ללשון בה משתמשת התורה: נפש כי תחטא ודנים בשאלה מדוע נאמרה דווקא המילה נפש?^[1]

״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״, עֲשָׂרָה דְּבָרִים מְשַׁמְּשִׁין אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְאֵלּוּ הֵן וֶשֶׁט לְמָזוֹן קָנֶה לְקוֹל כָּבֵד לְחֵמָּה מָרָה לְקִנְאָה, רֵיאָה לְשֶׁתֶן, הֶמְסֵס לִטְחֹן טְחוֹל לִצְחֹק, קֵבָה לְשֵׁנָה, לָשׁוֹן לְדַבֵּר, לֵב מֵבִין, כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, וְהַנֶּפֶשׁ לְמַעְלָה מִכֻּלָּן אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנֶּפֶשׁ אֲנִי עֲשִׂיתִיךְ לְמַעְלָה מִכֻּלָּן, וְאַתְּ יוֹצְאָה וְחוֹטְאָה שֶׁנֶּאֱמַר ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״.

מסביר המדרש כי ישנם איברים המשמשים את הנפש ומעניין כי התפקידים שמביא המדרש הם אינם התפקידים הפיזיים של האיברים, למשל הלב תפקידו הוא להזרים את הדם אך בעל המדרש מציין את תפקידו כמבין^[2], אלא תכונות שניתן לקשר אותן עם יצרים או רצונות חומריים ופזיים. וצריך לומר: היצר אינו שלילי ואינו חיובי אלא הוא כלי. יצר המין יכול להביא את האדם להתבהמות אך מצד שני בלעדיו לא היה המין האנושי ממשיך להתקיים ולהתרבות, והוא הדין לגבי הפעולות הנובעות מהיצרים: גם הפעולות הן אינן שליליות או חיוביות, הן תלויות הקשר וסיבה- אם אדם היכה אדם אחר רק ההקשר יוכל להיות מדד השיפוט של הפעולה: האם מדובר בפעולה של שודד המכה על מנת לגזול מאחר או מדובר באדם המגן על החלש מפני התעמרות בריון.

במובן זה בא בעל המדרש ומסביר: לגוף החומרי יש תכונות ויצרים אך תפקידם הוא לשרת- עֲשָׂרָה דְּבָרִים מְשַׁמְּשִׁין אֶת הַנֶּפֶשׁ, לעומת זאת באדם יש מרכיב נוסף אשר תפקידו להשתמש בכוחות החומריים, שתפקידו לכוון ולתת את ההקשר הנכון לכוחות ולפעולות הנובעות מהם ומרכיב זה לפי בעל המדרש הוא הנפש אך באותה המידה נוכל לקרא לה גם שכל. האדם, בניגוד לבעל החיים, תפקידו לשלוט בייצר ולתת לה את התפקיד הראוי והנכון, ומשום כך כאשר האדם חוטא- לא הגוף הוא שחטא, אלא דווקא החלק שהיה אמור לכוון את התנהלות הגוף הוא שחטא. ומשום כך באה התורה ומדגישה- נפש כי תחטא, מהות החטא היא הכישלון השכלי לשלוט ביצר.

עוד מהאתר

התשובה לאתגר התשובה

צהר תעשה לתיבה

עין תחת עין

צדק יראה

ועשית עליו זר זהב

לוחות העדות

מדרש נוסף המתייחס לפסוק זה ממשיל את היחסים שבין הנפש והגוף בצורה הבאה:

תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיוּ בּוֹ בִּכּוּרוֹת נָאוֹת, הוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִין אֶחָד חִגֵּר וְאֶחָד סוּמָא, אָמַר לָהֶן הִזָּהֲרוּ בַּבִּכּוּרוֹת הִנִּיחָן הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ חִגֵּר לַסּוּמָא בִּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה, אָמַר לוֹ סוּמָא הָבֵא וְנֹאכַל, אָמַר לוֹ וְכִי יָכוֹל אֲנִי לֵילֵךְ, אָמַר לוֹ סוּמָא, וְכִי רוֹאֶה אֲנִי, מֶה עָשׂוּ רָכָב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא וְנָטְלוּ אֶת הַבִּכּוּרוֹת וְאָכְלוּ וְהָלְכוּ וְיָשְׁבוּ זֶה בִּמְקוֹמוֹ וְזֶה בִּמְקוֹמוֹ. לְיָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ אָמַר לָהֶם הֵיכָן הַבִּכּוּרוֹת, אָמַר לוֹ סוּמָא וְכִי רוֹאֶה אֲנִי, אָמַר לוֹ חִגֵּר וְכִי יָכוֹל אֲנִי לַהֲלֹךְ. הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ מֶה עָשָׂה הִרְכִּיב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד אָמַר לָהֶם כָּךְ עֲשִׂיתֶם וַאֲכַלְתֶּם כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לַנֶּפֶשׁ לָמָּה חָטָאת וְהִיא אוֹמֶרֶת לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי הִיא שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ, הַגּוּף חָטָא וְהַגּוּף אוֹמֵר מִיּוֹם שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנִי הֲלֹא מֻשְׁלָךְ אֲנִי לְפָנֶיךָ כְּחֶרֶס. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מַחֲזִיר הַנְּשָׁמָה לַגּוּף וְדָן שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל״, לְהָבִיא אֶת הַנְּשָׁמָה ״וְאֶל הָאָרֶץ״ לְהָבִיא אֶת הַגּוּף וְאַחַר כָּךְ ״לָדִין עַמּוֹ״.

במדרש זה נוצרת הבחנה בין הנפש הנמשלת לשומר החיגר ובין הגוף הנמשל לשומר העיוור. צריך לשים לב כי נוצרת גם חלוקה בין התכונות- חוש הראיה, למרות שהוא פיזי, מיוחס כאן לנפש אך חסר לגוף. חוש זה הוא מה שיוצר אצל השומר החיגר את הרצון לאכול מפירות המלך וניתן להמשיל ראייה זו ליצר הרע. תשובתו של הסומא היא- וכי רואה אני? וניתן להבין שאלה זו הן במובן הטכני שהסומא אינו רואה כיצד להגיע לפירות אך ניתן להבינה גם במובן אחר: הגוף אינו השליט, הוא אינו רוצה לחטוא או תאב למשהו- הוא לא רואה את התאווה ומי שמביא אותו לחטא היא הנפש הרואה.

הפתרון של שני השומרים הוא פשוט: ירכב הרואה על גבי הסומא וכך יגיעו אל הפירות. פתרון זה אינו מאפשר רק את ביצוע החטא אלא הוא גם מאפשר להשיב למלך- לא חטאנו! הרי אחד אינו רואה ואחד אינו הולך… כך גם האדם כאשר הוא עומד מול מלך מלכי המלכים יכול להיתמם: הנפש אומרת- אין לי גוף בכדי לחטוא, והגוף עונה- מי שמניע אותי היא הנפש… תגובת המלך מחזירה אותנו אל החטא: כשם שחטאו אחד על גבי השני כך הם נענשים אחד על גבי השני. אך כיצד התשובה מסבירה את השימוש במילה נפש בפסוק? הרי מסקנת הדברים מהמשל היא שהגוף והנפש יש להם אחריות משותפת ולכן הם נענשים יחדיו?! כאן צריך לחזור לתחילת המדרש ולראות מיהו המחטיא? והתשובה היא שהנפש היא זו הגוררת את הגוף לחטא ולכן מייחסת התורה את החטא אליה.

נראה שבעל המדרש הבין את עניין הנפש בצורה קצת שונה מהמדרש הקודם: במדרש הקודם ראינו שבעל המדרש מתייחס ליצרים ולגוף כיחידה אחת ואילו הנפש היא הפן השכלי שאמור לשלוט בהם, ולכן האחריות על החטא היא עליו משום שלא מילא את תפקידו בכיוון היצרים. לעומת זאת המדרש השני מתייחס ליצרים ולגוף כיחידות נפרדות ולמעשה הנפש היא מכלול החלקים הלא פיזיים שבאדם (היצרים, התכונות וגם השכל). האחריות שהיא נושאת בחטא היא לא על מניעתו אלא על עצם יצירתו – התאווה לחטא נובעת מהנפש וכמובן שגם בשליטתה. הזהה שבין המדרשים הוא בהבנה שכשם שיש באדם את האשם בחטא כך יש בו גם א היכולת להימנע ממנו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

—————————-

[1] מפשט הפסוקים מובן כי המילה נפש מתייחסת לאדם אך חז"ל ראו בלשון המיוחדת מקום לגלות תוכן נוסף בדברי התורה. כך גם בתחילת פרק ב' שם עוסקת התורה בקורבן המנחה: וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה לַיהֹוָה סֹלֶת יִהְיֶה קׇרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.  גם במצב זה באו חז"ל ודרשו מדוע לא  נאמרה לשון אדם כי יקריב, והמדרש אומר: ״וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַה נִּשְׁתַּנָּה מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ ״נֶפֶשׁ״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי דַרְכּוֹ לְהָבִיא מִנְחָה, עָנִי, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ לְפָנַי.

[2] לגבי הריאה שמציין המדרש כי תפקידה לשתן יכול להיות שהדברים מתייחסים ליצרים הטבעיים ביותר או ה'מלוכלכים' ביותר המתקשרים עם אברי הרבייה.

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.