דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קׇרְבַּנְכֶם: (ויקרא א', ב')
מעיר בעל הכלי יקר על הפסוק: התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים תקריבו קרבנכם… וכוונתו לשאול אם בתחילת הפסוק אומרת התורה: אדם כי יקריב הייתה אמורה גם לסיים ב – תקריב את קורבנך, בלשון יחיד כמו תחילת הפסוק ולא בלשון רבים תקריבו! אם כן, מדוע שינתה התורה מתחילת הפסוק לסופו?
מסביר הרב את העניין כך (זהו הפירוש השני שמביא הרב על הנושא): ויש אומרים: אדם כי יקריב מכם משמעו מגופו ממש, והקרבה זו נעשית על ידי צומות ורוח נשברה זהו קרבן לה׳ וחלק גבוה לבד.. משמע העל ידי הצומות או הסיגופים שנעשים בגופו של האדם ממש, זהו הקורבן שכולו עולה לה' לבדו וללא שיתוף אחרים בו ולכן יוצא כי לשון היחיד מכוונת דווקא לקב"ה- האדם מקריב לה' לבדו (במובן רק לה'), וזאת לעומת הקורבנות המובאים מהחי כפי שמפורט בהמשך הפסוק שעליהם אומר הרב: …אמנם מה שאתם מקריבים מן הבהמה מן הבקר זהו קרבנכם כי אתם האוכלים מזבחי שלמיכם הכהנים והבעלים, לכך נקט קרבנכם לשון רבים כי אינו חלק אלוה לבד. הקורבנות שמובאים מהחי נהנים מהם גם הבעלים והכוהנים ולכן בהם משנה התורה את הלשון לרבים- קורבנכם, הקורבן הוא לקב"ה אך גם לכם.
מעניין הוא שבמעט מילים אלו נוגע הרב בשאלות עמוקות הרבה יותר ממה שנראה כשאלה על פשט הפסוק: העניין הראשון העולה מהדברים הוא שישנה עבודת ה' או הקרבה שהיא שלמה יותר, בבחינת עבודה לשמה, והיא מתבטאת במה שאדם עושה כלפי קב"ה לא כי הוא נהנה מעצם העשייה, אלא להיפך – למרות חוסר הנוחות ממנה הוא מקיים אותה כי היא למען הקדוש ברוך הוא. מהצד השני עומדת עבודה שהיא גם לגיטימית, אך היא פחות שלמה משום שבעצם קיומה יכול להראות שהיא אינה רק לשם עבודת ה', אלא שהיא גם למען האדם.
מאז שחרב בית המקדש אין לנו לא כוהנים ולא קורבנות ולכן עולה השאלה האם יש לנו דרך לפצות על חוסר זה? וזהו העניין השני העולה מדברי הרב: קורבנות מן החי אין לנו דרך להקריב, אך לעומת זאת את הקורבן השלם יותר- שהוא חלק גבוה לבד אדם יכול להקריב בגופו ובמעשיו כלפי הקב"ה ולא רק שקורבן זה מפצה על חוסר היכולת להקריב קורבנות במקדש, הוא אף עולה עליו בכך שהוא כולו עולה לקב"ה לבדו.
ועניין אחרון שנראה שעולה מהדברים, ובמיוחד לאור זאת שבעל הכלי יקר חי בגולה וקהל שומעיו חי ומכיר בקשיים של החיים בה הוא כיצד להסביר את הגלות והסבל? כאר בית המקדש היה קיים והעם חי על אדמתו היה ברור לעם שהקב"ה איתם- הוא נוכח בחיים דרך המקדש והפולחן המתקיים בו. אך מהי משמעות הגלות? האם מרגע שנחרב המקדש והעם גלה גם התנתק הקשר אל הקב"ה? בקלות אדם יכול לומר שהסבל הוא שמלמד שאין ה' בקרב העם… בא הרב והופך את ההסתכלות על הקושי: הקושי אינו הדרך של הקב"ה לומר לבני ישראל שהוא עזב אותם, אלא הוא חלק מעבודת ה'. הגלות היא המקדש והקשיים הם הקורבנות, ובמקום שהגלות תהיה אמירת האל כי הוא כבר לא נוכח, היא הופכת לצעקת העם שהם עדיין עמו.
פרויקט הקריאה בתורה הוא חגיגה אמיתית של מורשת, מסורת ודיוק בלשון הקודש. הקריאה בתורה היא לא רק מצווה, אלא גם חוויה שמחברת אותנו לשורשים העמוקים של העם היהודי. כאן תוכלו להאזין לקריאת פרשת 'ויקרא' בשני נוסחים – הנוסח הירושלמי והנוסח המרוקאי – ולהיחשף ליופייה של המסורת שהועברה מדור לדור.
התורה בציווי על אשם המעילות והגזלות משנה את סדר ההופעה של החטא והמעילה בתיאור החטא, במעילות מקדימה המעילה לחטא, ואילו בגזלות מוקדם החטא למעילה, ונשאלת השאלה: מדוע?
קרבן אשם גזלות הוא פגיעה כלכלית באדם אחר מישראל, אך כשהתורה מתארת את החטא היא משתמשת במילים 'ומעלה מעל בה"- מדוע גזל מהזולת נחשב כמעל בה'?
החטא, גם חטא השגגה יכול להימנע על ידי הידיעה, החוויה והעבודה המשותפת של העם. כאשר התודעה היא שעלינו להיות בספינה אחת יחד – אז הערבות ההדדית מונעת חטא ונפילה.
פרשת ויקרא מונה מאילו מרכיבים באים הקורבנות: מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. בעל הכלי יקר מלמד מה אפשר ללמוד מההבדלים שיש בחומרי הקורבנות.
הפרשה מתארת רצף של מקרים בהם מביאים היחיד מביא קורבנות, אך יש מציאות שבה גם העדה כולה חוטאת ונדרשת לכפרה: ואם כל-עדת ישראל, ישגו, מהי אותה העדה, וכיצד נוצר חטא קולקטיבי זה?
