דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קׇרְבַּנְכֶם. (ויקרא, א', ב')
פרשת ויקרא פותחת בנושא הקורבנות, נושא שימשך על פני כל הספר, ומונה מאילו מרכיבים באים הקורבנות: מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קׇרְבַּנְכֶם. בהמשך תספר התורה על מקורות נוספים לקורבנות, הן מעולם החי (עוף) והן מעולם הצומח (סולת).
כאשר אדם חוטא, ישנו מדרג של אפשרויות להבאת קורבנו: מהפר היקר ועד לקורבן מן הסולת שעלותו המעטה ביותר. אפשרויות אלו הביאו את בעל הכלי יקר למצוא רעיון שיסביר את מדוע קיים מגוון זה:
הנה מקום אתי למצוא דברי חפץ וטעם על כל חלוקי הקרבנות הבאים לכפרה כי כהן משוח וסנהדרין קרבנם פר, וקרבן יחיד כשב, או עז, ובעולה ויורד הדל מביא ב׳ תורים, ובדלי דלות עשירית האיפה סולת…
נראה שהרב יוצא מתוך נקודת הנחה שכל החוטאים היו צריכים להביא את אותו קרבן כפרה. נקודת מוצא זו מתבססת על כך שכל החטאים יש להם מהות אחת:
לפי שכל חוטא ורב מרי דומה כאילו היה לו קרנים לנגח בהם או כלפי מעלה, או לצדדין, כי כל העבירות הם או בין אדם למקום ב״ה, או בין אדם לחבירו. וע״י העבירות שבין אדם לחבירו נמשל האדם לאיל בעל קרנים מנגח צפונה ונגבה להזיק לחבירו… החוטא לשמים, דומה כאילו היה לו קרן חזות בין עיניו העולה בשווי כלפי מעלה כאילו הוא רוצה לנגח כלפי מעלה כביכול…
החטא מהותו בניגוח – במרידה ובבעיטה של האדם באלוקיו ובסביבתו, זהו הדמיון בין בעל הקרניים והחוטא. מבחינה זו ברור מדוע הכפרה אמורה להיות אחידה, משום שעצם מהות הפעולה של כלל החוטאים היא מהות אחת ולכן צריכים כפרה אחת.
צריך להתייחס כאן לכמה דרכים בהן אפשר לשפוט את מעשה האדם:
מצד אחד ישנה חומרת המעשה – מהי חומרתו, ועל בסיסה ניתן העונש. משום כך העונש אינו זהה לכל החוטאים, יש חטאים חמורים יותר ויש קלים יותר. אם נשים לב, הרב בדבריו אינו מתייחס לבחינה זו (לעונש), אלא רק לכפרה.
צד נוסף למעשה הוא החוטא עצמו – מי החוטא ומה גרם לו לחטוא? במובן זה נוכל לתת משקל למצבו של אדם, היכולות שלו והסיטואציה שבה התרחש החטא. גם בחינה זו יכולה להוביל לכך שלא נשפוט בצורה אחידה אדם עשיר שגנב להנאתו ואדם עני שגנב לפרנסתו.
הסתכלות נוספת היא מה שהזכרנו בדברי הרב: מהות המעשה- מהות החטא היא המרידה, ולכן כפי שראינו בדברי הרב, ניתן היה לחשוב שהכפרה תהיה זהה, ואותה פעולה נפשית תתוקן באותו ה'טיפול' אצל כלל החוטאים.
עניין רביעי שיכול להבדיל בין החוטאים הוא מידת ההשפעה של החטא על הסביבה, וזו ההסתכלות שמביא הרב בכדי להסביר את ההבדלים שבין הכפרות:
ולפי שכל הגדול מחברו, ביותר נגיחתו עושה רושם וקשה למצוא תרופה למכתו כי רבה היא. על כן, באו חילוקים אלו במקריבי קרבן: כי הכהן המשוח והסנהדרין נגיחתם עושה רושם גדול הן באמונות אלהיות הן בזולתם על כן קורבנם פר שנגיחתן גדולה ומסוכנת… אבל שאר יחיד אין נגיחתו כל כך גדולה על כן קרבנו כבש או עז או איל.
ודווקא בעשיר אשר יענה עזות וסומך על כי כביר מצאה ידו וכי רב חילו מנגח צפונה ונגבה לא ישוב מפני כל, אבל העני כי אזלת יד כוחו על כן אין נגיחתו כל כך גדולה ודומה לעוף המכה בכנפיו לימין ולשמאל… על כן קרבנו תורים ובני יונה כי הוא בעצמו מן הנרדפים כמו התורים ואע״פ כן הוא מכה בזולתו… ובדלי דלות החשוב כמת כאילו אין בו נפש החיוני, ע״כ קרבנו עשירית האיפה סולת מן הצמחים שאין בהם רוח חיוני כלל.
מחלק הרב בין ההשפעה שנוצרת בעקבות מעשי כל אחד מישראל: יש שהשפעתו נוגעת בכל אחד ואחד מהעם, ולכן כפרתו צריכה להיות גדולה במהותה ממי שמידת השפעת מעשיו אינה ניכרת, ולכן כפרתו שווה להשפעה זו ופחותה בערכה מכלל הכפרות.
קל לשמוע מתוך דברי הרב מסר והכוונה למנהיגי ישראל שבכל דור ודור: אתם לא יכולים לזלזל לא במעשיכם ולא בעם, ההשפעה של מעשיכם היא הגדולה ביותר ולכן מידת אחריותכם היא הגדולה ביותר. ומי ייתן שגם מנהיגי דורנו יקשיבו למסר זה.