עגלת קניות

לרצונו לפני ה'

פרשת ויקרא מפגישה אותנו עם עבודת הקורבנות והתורה מדגישה את מקומו של הרצון האישי בעבודה זו: "יקריב אותו לרצונו לפני ה'". מה חשיבות הדגשה זו?

כאשר מבקשים להשפיע על אדם מסוים ולחבר אותו למציאות שעליה אתה מבקש להשפיע, צריך להביא אותו לחוות את החוויה. פגישות ומצגות לא יעזרו, אם מבקשים חיבור אמיתי ואותנטי. זאת הסיבה המרכזית שבכל תפקיד שאותו מילאתי, התעקשתי להביא לסיורים והכרות ישירה ובלתי אמצעית את השותפים המאפשרים למשרד למלא את ייעודו ותפקידו – אגף תקציבים, חשב כללי, נציבות שירות המדינה וכיוצא באלו. לא תמיד השערים נפתחו, אבל אחרי הכרות בלתי אמצעית עם השטח – הגישה משתנה, ההבנה מתחדדת והלב נפתח.

אנחנו נמצאים בתקופה מאתגרת בחברה הישראלית. אנשים רבים, שהם אחינו, מבקשים להשמיע את קולם, למחות כנגד מה שעל פי אמונתם ודרכם פוגע במדינת ישראל. אתמול תפסה אותי סיטואציה שהופצה ברשתות החברתיות. אדם שהגיע להפגין בבני ברק עם דגל ישראל וקסדת רוכב אופנוע ראשו, שמע ברקע את השיר "שלום עליכם" וראה את קבלת הפנים החמה של אחינו החרדים. כאשר הוא שמע "שלום עליכם" הוא הוריד את הקסדה, הצטרף לשיר המתנגן ברקע, בכה מהתרגשות ונראה שהושפע מכך מאוד. אין לי ספק שאותו אדם יצא מבני ברק במצב אחר לגמרי ממנו הוא נכנס.

והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי

השבת אנחנו פותחים את ספר "ויקרא", "ספר הקרבנות" או ספר "תורת הכהנים" בשמותיו הנוספים. אם הייתי צריך לבחור שם נוסף לספר ויקרא, הייתי בוחר ב- "ספר הנפש", על אף שלכאורה הספר עוסק בדברים הגשמיים ביותר – קרבנות, דם, שחיטה וכיוצא בזה. אני לא מבין את עבודת הקרבנות כלל וכלל, אבל אין ספק שעבודת הקרבנות קשורה קשר ישיר לנפשו של האדם, כמו שמסביר רבי יהודה הלוי (1075-1141, ספרד וירושלים) :

"וכל מה שיש בסדר עבודה מהעבודה והקורבנות והקטורת והזמירות והמאכל והמשתה על תכלית הטהרה והקדושה, נאמר בהם: "עבודת ה'" ו"לחם אלוקיך" וזולתי זה…. והוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם, אך מאכלם לנפשותם….ואח"כ יתקן הצלול ממנו בלב, והצלול שבצלול ברוח, יתוקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא… וכללו של דבר:  שיהיה המזג כולו מתוקן ומזומן לקבול הנהגת הנפש המדברת, אשר היא עצם נפרד קרוב לעצם המלאכים…והעניין האלוקי לא יחול כי אם בנפש מקבלת השכל, והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי". (ספר הכוזרי, מאמר שני, כו)

יקריב אותו לרצונו לפני ה'

בתחילת הפרשה אנו מוצאים ביטוי הנוגע למידת מעורבותו של האדם בהקרבת הקרבנות, ביטוי אשר יחזור על עצמו מספר פעמים לאורך הספר כולו:

"וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי ה'". (ויקרא א, א-ג)

מה המשמעות של הביטוי "יקריב אותו לרצונו לפני ה'" ? אם כוונת הפסוק להקריב את הקורבן לפני ה', היה יכולה התורה לרשום בפשטות "יקריב לפני ה'" ?

בעל פירוש "החזקוני" (1250-1310, צרפת) מסביר שכיוון שהפסוקים מדברים על קורבן נדבה, קורבן שאין חובה להביאו אלא בנדבת ליבו של האדם, אזי התורה משתמשת כאן בביטוי "לרצונו", בכדי להביע את רצונו החופשי. אם רוצה מביא, ואם אינו רוצה אינו מביא :

"לרצנו לפי שקרבן נדבה הוא זה נאמר בו לרצונו אבל בשאר קרבנות אין כתיב לרצונו הואיל ולפעמים הם באים חובה". (חזקוני, ויקרא א׳, ג׳)

הרשב"ם (1085-1158, צרפת) לומד שהמילה לרצונו היא ביטוי של סוף פעולת הקרבת הקורבן. ככל ופעולת הקרבן תיעשה בצורה ראויה על פי הציווי, עם  כוונה אמתית הרי אז הקורבן יהיה רצוי לפני הקב"ה ויהיה לו לרצון עבור המקריב:

"לרצונו – אם זכר תמים יקריבנו ולפתח אוהל מועד אז יהיה לו לרצון. אבל בחולה ובעל מום כתיב: הירצך או הישא פניך". (ויקרא א׳, ג׳)

בעל פירוש "כלי יקר" (1550-1619, צ'כיה) מסביר אחרת את הדברים. המשמעות של "לרצונו" זה ללמד אותנו שהקרבן שמביא האדם בכוונה ובלב שלם, בכוחו לכפר על הרצון הלא ראוי של האדם, על מחשבתו הפגומה אשר הביאה אותו לחטא :

"ויש חילוק בין חטאת לעולה כי החטאת אינו בא כי אם על השוגג דהיינו מה שהאדם עושה בלא רצון והעולה מכפר על ההרהור המזידי דהיינו ברצון, דרך משל המהרהר באשה ויודע שאסור להרהר בה אך שלבו אנסיה, על כן נאמר יקריב אותו לרצונו לפני ה' שמכפר אפילו על הרצון כאמור". (כלי יקר על ויקרא א׳, ג׳)

בעל "הכתב והקבלה" (1785-1865, גרמניה) מלמדנו שהביטוי "לרצונו", בא לבטא את מידת ההתחברות בין מביא הקרבן לקב"ה. האדם נדרש באופן הפשוט ביותר להקריב רצונו ואת עצמו לפני הקב"ה. "לרצונו" היא להביא את הקורבן ביחד עם פעולה נפשית כזו אשר תשאיר רושם עצום בחיבור לקב"ה בכל אבריו הפיזיים והנפשיים. פעולה אשר תשפיע על נפש האדם באופן קבוע :

"לרצונו לפני ה', רוצה לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה', כאלו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בכל כחות נפשו לעבודת בוראו, ושכל מאוויו וחפצו הם לדבקה בו ולעלות על מזבח קדשו הרוחני כמו שיעלה אותו העולה על מזבח בית מקדשו בארץ, ובזה יתרצה העבד אל אדוניו ויעשה נחת רוח לפניו, וזה נאות מאד שיבאר לנו הכתוב בזה התכלית המכוון בכל מיני הקרבנות.  וטעם יקריב אותו לרצונו לפני ה', שהבעלים בעת הבאתם את קרבנם יכוונו שהקרבת בהמה זו היא באה תחתיו ובמקומו… יתבונן היטב אל הפרטיים הנעשים בפועל בקרבנו עד שתהיה התכונה קבועה בנפשו. כי הנפעלות בעת העשותן בפעל יעשו רושם גדול בנפש, ובזה תהיינה כל פעולותיו מן אז והלאה מכוונות רק לרצון לפני ה' בעיונו ובמעשיו וידבק בו". (הכתב והקבלה, ויקרא א׳, ג׳)

בפעולת הקרבת הקורבן המהות של האדם משתנה, הרצון הפנימי העוצמתי ביותר של האדם משתנה. הנפש של האדם מושפעת כך, אחרת לא עשינו כלום. האדם מחויב לצאת אחרת מהמצב בו הוא היה לפני הקרבת הקורבן. אחרי שהאדם יקריב את רצונו וחפצו לפני ה', אזי כל פעולותיו מאותו הרגע תהיינה מכוונות לרצון ה'.

כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי

רש"י (1040-1105, צרפת) מביא את התלמוד ולומד מהמילה "לרצונו" שאדם לא יכול להקריב קרבן שלא מתוך רצון עצמי שלו וגם אם האדם אומר שהוא לא רוצה, כופים אותו עד שהוא אומר שהוא רוצה :

"יקריב אתו. מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ, יָכוֹל בְּעַל כָּרְחוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר "לִרְצוֹנוֹ", הָא כֵּיצַד? כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי". (ויקרא א׳, ג׳)

איך אפשר לכפות על בן אדם עד שהוא אומר רוצה אני ואח"כ לקרוא לזה מרצונו החופשי ?

החתם סופר (1762-1839, גרמניה וסלובקיה) מסביר בלשונו המתוקה איך יכול להתקיים התהליך הזה בתוך אדם. מה יגרום לאדם להגיד בתחילה "לא רוצה" ולאחר מכן להגיד בעצמנו "רוצה אני" :

"אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה' – ….הנה הדר בכפר ועוסק תמיד רק בגשמיות והוא מורגל ומוטבע בו כל כך עד שזה כל חשקו ומגמתו ואם יאמרו לו לך עסוק בתורה ובעבודה כמו זר נחשב לו כי אינו רואה שם אף אחד אשר יעסוק בדברים האלו בתורה ועבודה אפי' רק שעה אחת…. אבל אם בוא יבא ירושלמה עיר הקודש עיר גדולה לאלקים כלילת יופי משוש כל הארץ …. ורואה שכל אלו רק תורה ועבודה כל מגמתם ובהם יתכבדו ואם הולך מעלה מעלה בקודש לפני ה' לאוהל מועד ומשכן ורואה שם הכהנים משרתי ה' אשר כל היום כולו רק בעבודה הקדושה מגמתם …. והשכינה חופפת על ראשם … מלמד שהמקום גורם אז ההתפעלות כ"כ אשר רגשי לבבו יהמיון בו ולבו ככנור יהמה להתקרב לה' אלוקיו ולתורתו ולעבדתו לעבדהו בלב שלם ובנפש חפיצה ולהיות עפר תחת כפות רגלי החכמים ותלמידיהם ובני אהרן הכהנים המשוחים מורי התורה ואז קרבנו אשר יקריב לפני ה' לרצונו הוא בשמחה רבה. רק עד שמגיע שמה מהכפר אשר דר בו מנעוריו וכל עיוניו ועסקיו רק בגשמיות ולא ראה דבר מכל הענינים האלו מיומו משם יביאו אותו בעל כרחו כמוכרח וכאנוס אבל כאשר יבוא אל הקודש פנימה ויראה כל אלה רגשות קודש בו אז יעשה הכל מרצונו הטוב באהבה רבה וזה אל פתח אהל מועד היינו עד פתח אוהל מועד יקריב אותו בעל כרחו, אבל לרצונו הוא כאשר כבר בא לפני ה' אז הוא באמת לרצונו יהיה". (חתם סופר על התורה, ויקרא ל׳)

אתה רוצה להביא אדם להגיד רוצה אני, תביא אותו למקום הקודש, תראה לו את היופי של הנשמה, תאיר את הדרכים הנסתרות ביותר בקדושה, תחשוף אותו לפעולות קדושות, טהורות, נקיות וגם אם הוא יבוא בתחילה לכפייה, הרי שסופו של התהליך יהיה הקרבת קרבן בשמחה, בטהרה. החיים של אותו אדם, כבר לא יהיו אותם חיים.

תפגיש את האנשים עם הטוב, עם המשימה הגדולה, עם האור שאתה מבקש להאיר בעולם. תפגיש את האנשים באופן ישיר ובלתי אמצעי במציאות הטובה שאתה מבקש לייצר, בעוצמות הפנימיות הכי חזקות שלך, בקודש, באמת, בפנימיות שלא יכולה לשקר והיא זאת שתצעק החוצה. הפנימיות, הנקודה הפנימית הכנה היא זאת שתכווין את אותו אדם, זאת נגיעה במקום הרגיש והאמיתי ביותר.  תפגשו בצורה בלתי אמצעית, הלב ייפתח ואולי הדמעות תחלנה לזלוג, החיבור יהיה כזה שיהיה קשה לנתק אותו. ההשפעה על הנשמה תהיה כל כך גדולה שאי אפשר יהיה לא להתייחס ולא להיות מושפע.

אני מבקש לסיים בדבריו של בעל "מי השילוח" (1800-1854, פולין) אשר דורש מאיתנו לקחת את כוח הרצון הגדול ועוצמתו ולהביא אותו לידי ביטוי במציאות חיינו, אחרת הרצון והמחשבה יישארו רצון ומחשבה בלבד והם לא מסוגלים להשפיע על העולם, על המציאות, על החיים כל עוד הם נשארים מופשטים, אין השפעה ממשית על המציאות ועל האדם. צריך להינתן ביטוי מעשי :

"אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה'. היינו אם יש לאדם רצון ומחשבה טובה הוא מיד לפני ה', אכן זה הוא מצד המחשבה, אבל מצד הגוף שהאדם הוא מורכב בגוף שחפץ בהסתרה ובקל יוכל לשכוח רצון הטוב, לכן העצה היא להביא את הרצון והמחשבה לידי מעשה, כדי שיתקיים אצלו. וזה היה כוונת הקרבן שפועל ע"י פעולה, אף שעיקר הוא כוונת הלב כי רחמנא לבא בעי אכן הפעולה היא גומרת הרצון, כי מצד הדעה של האדם בקל יכול להכניע עצמו לפני השי"ת אך שיוקבע זאת גם בהגוף שגם הגוף יורגל לעבוד את השי"ת צריך לזה מעשה ופעולה ומזה יוקבע בהגוף, וזה הפעולה היא גמר המחשבה וזה יקריב אתו לרצונו לפני ה'". (מי השלוח, חלק ב, ויקרא ה׳).

שנזכה להיות מושפעים מן הקודש, שפנימיותנו לא תפסיק לצעוק את האמת ולוואי שנצליח להשפיע רק מכוח הקודש ולהביא אור גדול למציאות חיי החברה הישראלית. שבת שלום.

 

Picture of אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".

דילוג לתוכן