למעט יותר בתחבולות אנוש

יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים

בתפקידים בכירים, בטח בשירות הציבורי, "הצגות" הן חלק אינטגראלי מהמשחק. כולם מבינים את זה וכולם יודעים את זה. לפעמים "הצגות אלו מוגזמות באורכן או במהותן, אבל זה בתוך כללי "המשחק". לא פעם, בטח בתפקידי המנכ"ל שאותם מילאתי הרגשתי כשחקן בהצגה – בד"כ אתה שחקן משנה בהצגה מסוג זה אבל ההתנהגות אינה נוחה. ההתנהגות שלי עצמי נחווית כלא טבעית, לא אמתית או כזאת שאינה כנה במלואה. תחושת המלאכותיות הזו יכולה להופיע, למשל, כאשר מנסים להרשים מישהו או כאשר צריכים לערוך טקס שאף אחד באמת לא רצה בו וכיוצא. כיוון שמדובר בהתנהגות לא טבעית לנו, אחרי שנגמרת "ההצגה" אנחנו חשים לרוב בחוסר נוחות או בתחושת הקלה עם סיומה של ההצגה. ההתנהגות הטבעית שלנו, גם אם היא פחות מרשימה או מקובלת, הרי שהיא כשמה – הכי טבעית לנו ובא אנו באים לידי ביטוי בצורה הכי אותנטית שלנו.

השבת אנחנו פותחים את חומש "ויקרא". חומש זה נקרא גם "ספר תורת כוהנים", שכן חלק משמעותי מהספר מתאר את עבודת הכוהנים במקדש ואת סדר הקורבנות במצבי חיים שונים. במדרש מבואר שמתחילים ללמד את הילדים הרכים תורה דווקא מספר ויקרא ולא מתחילים מבראשית :

"אמר ר' איסי: מפני מה מתחילין לתינוקות מתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית! אלא אמר הקב"ה: הואיל וקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". (ויקרא רבה ז, ג)

הילדים עדיין טהורים כיוון שעוד לא טעמו את טעם החטא. אין מתאים מהם ללמוד את ספר הקורבנות הקדושים והטהורים. לי נראה להציע טעם נוסף לכך, אך לשם כך נדרשת הקדמה.

טעם (איסור) הדבש

בספר ויקרא מופיעים לא מעט ציווים, איסורים והוראות לגבי אופן הקרבת הקורבנות. אחד הידועים באותם איסורים הוא האיסור להקטיר יחד עם הקורבן דבש ושאור (חמץ):

"כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה' לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ:  כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'". (ויקרא ב, יא-יב)

מדוע אוסרת התורה להקריב דבש ושאור בעבודת הקורבנות ואיך זה קשור לשאלה איתה פתחנו בנוגע להיותו ספר ויקרא, הספר הראשון אותו לומדים הילדים ?

רבנו בחיי בן אשר[1] (המאה ה-13, ספרד) מצטט את דברי הרמב"ם[2], שביאר את טעם המצווה בספרו מורה הנבוכים[3]. לדברי הרמב"ם,  הקרבת קרבן עם חמץ הייתה מנהג עובדי עבודה זרה. לאור זאת מובן מדוע התורה אסרה זאת באופן כה תקיף:

"כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'- כתב הרב ז"ל בספר המורה, כי מנהג עובדי עכו"ם שבכל מנחתם היו מקריבין חמץ והיו מערבים הדבש בכל קרבנותיהם ולכן אסרם לגבוה". (ויקרא ב, יא)

רבנו יעקב בן אשר על התורה[4] ("בעל הטורים", 1269-1343, גרמניה), מפרש שהדבש מסמל את היצר הרע והתאווה הגשמית. יצר הרע, הוא מפרש, מתוק לאדם כפי שהדבש מתוק לאדם והוא אף דומה לשאור. אם כך, התורה בעצם מצווה לא לערבב את היצר הרע ותאוות האדם הערבות והאסורות בעבודת הקורבנות הקדושה והטהורה :

"לא תעשה חמץ לפי שיצר הרע דומה לשאור ומטעם זה גם כן הזהיר על הדבש שיצר הרע מתוק לאדם כדבש". (קיצור בעל הטורים על ויקרא ב, יא)

אדם לא יכול לעמוד לפני הקב"ה, להתחנן לפניו לסליחה או להודות לו, תוך שהוא אוחז בסמלו של היצר ומייחס לו מתיקות. אדם לא יכול להתקרב לקב"ה ולהתקשר אליו, כאשר הוא מקריב לפניו דברים המסמלים את תאוותיו הגשמיות ואת יצר הרע.

השל"ה הקדוש[5], בעל "שני לוחות הברית" (1558-1630, פראג), מביא טעם נוסף לאיסור הקרבת שאור ודבש. הוא מסביר שתכלית הקורבן היא הכנעת האדם אל מול הקב"ה כדי שישוב לפניו. הגאווה ה"נפוחה", שאותה מסמלים השאור והדבש, סותרת את אותה כניעה. משום כך, מבאר השל"ה, היא נאסרה:

"שלא להקטיר שאור ודבש – טעם מצוה זו מדקאמר " תקטירו" ולא אמר "תקריבו", ללמד שעם הקרבן צריך הכנעה כדי שיהיה לרצון, והשאור והדבש היצר נמשך אחריהם ומגביהים עצמם בטבע, והכפרה תלויה בהכנעה שהרי כל המנחות באות מצה, והקטיגור לא יעשה סניגור". (תורה שבכתב, דרך חיים, ויקרא ז)

הדבש והשאור "מגביהים עצמם בטבע". מציאות של גבהות אינה יכולה להתקיים בעת הקרבת הקרבנות שכל עניינים זה ביטול וענווה אל מול הקב"ה, בטח כאשר "הכפרה תלויה בהכנעה".

הרב אברהם יצחק הכהן קוק[6] (1865-1935, ישראל) מבאר באופן נפלא שמיעדיה של העמידה לפני ה' היא השגת המתיקות בחיינו בזכות קשר ישיר ופשוט לקב"ה וללא אמצעים המקשרים – אלא אנחנו באופן ישיר. הדבש מסמל את כל הגורמים החיצוניים שבאמצעותם ניתן לחוש מתיקות, לחוש את העונג באופן מוחשי. התורה אוסרת את אותן תוספות, אשר הן נגד כל המחשבות העליונות, ואוסרת כל שינוי במהות הקדושה הטמונה בקרבן :

"הדבש הוא מורה על תוכן של הנאה, ומתיקות והחשת עונג מוחשי, הקשורות עמו, הן לגמרי נגד כל המחשבות העליונות האידיאליות הקשורות בקשרי קדשים עם הקטורת, אם נתן בה דבש פסלה". (עולת הראיה, חלק א, קמד)

עוד מהאתר

כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם

לא ראו איש את אחיו

כי יפלא ממך דבר

בנה להם את החומה, הכניס להם את המים, עשה להם מלחמות

שור או כשב או עז כי יולד

גדר ביטול תורה

בלי תוספות ובלי הצגות

הנצי"ב מוולוז'ין[7] (1816-1893, פולין) מסביר באופן מדהים (ומתוק) שהשאור והדבש הם תוצר של התערבות האדם בטבע, הם לא הדבר האמיתי המופיע בטבע ולא הצורה הטבעית. התערבות כזו, הגם שמייצרת מציאות מתוקה או "נפוחה", איננה עמדה ראויה למפגש עם הקב"ה, כיוון שיש בכך תוספת על בריאתו של הקב"ה:

"כי כל שאר וכל דבש- קרא הכתוב כל דבר הממתיק ומטעים את המאכל דבש על שם שהוא ראש הממתיקים. ובאשר ששאור הוא אמצעי הנעשה בידי אדם להוסיף על הבריאה מהבורא יתברך ע״י תחבולות בני אדם מש״ה הזהיר הכתוב בבית המקדש ללמדנו דכל המתקרב יותר לה׳ ראוי למעט יותר בתחבולות אנוש… שמשה רבנו ע"ה הזהיר הכתוב על החמץ בפסח משום שאז זמן השרשת אמונה בלב ישראל. אכן במקום הקרבה לפני ה׳ אזהרה תמידית היא. ודבש שבא להמתיק וזה אינו ראוי למאכל הבא להקטרה לגבוה אע״ג שהוא בריאה פשוטה ממנו יתברך".  (ויקרא ב, יא)

כאשר אדם עומד לפני הקב"ה הוא צריך להיות נקי, טהור, אמיתי ופשוט. אדם לא יכול במפגש עם הקב"ה להשתמש בתחבולות החורגות מההתנהגות הטבעית. אמרנו כבר שההתנהגות הטבעית היא ההתנהגות האמיתית ובה ראוי שנדבוק. בעולם של אידאות ברורות וטהורות אין מקום להצגות, אין מקום לתחבולות, ואין מקום "לעשות כאילו". בטח לא מול הקב"ה.

יבואו טבעיים

לצערנו הרב, תחבולות האדם רבות ומופיעות בכל תחומי חייו של כל אחד ואחת מאתנו. לתחבולות האלו, בטח כאשר הן מועצמות ומפותחות והופכות לתעשייה של שקרים ומניפולציות על האמת, אין מקום בעולם של אמת, בעולם שמבקש להיות טהור. חובה עלינו לצמצם את אותה נורמה ולא להסכים עם קיומה. זה לא פשוט בכלל, שכן נורמות אלו פשטו בכל רובד בחיינו, אך עלינו לנסות תמיד לדבוק בצורה היותר טבעית והיותר מחוברת למקורה הראשון.

נראה לי שלכן נהגו ללמד את הילדים תחילה את ספר ויקרא. התורה רוצה להגיד לילדינו, עוד כאשר הם באמת טהורים וקרובים למציאות הכי טבעית שיש – תישארו ככה. ההתנהגות הטבעית, הכנה, הפשוטה והאמיתית היא הדרך הנכונה – תדבקו בה.  זו הדרך שבה צריך ללכת ולצעוד מההתחלה, ובה לדבוק מתוך טהרה, פשטות, כנות ואמת. הלוואי ונצליח.

———————————————–

[1] רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה – 1255-1340 חי בספרד. היה פרשן מקרא, מחוג מקובלי גירונה. נמנה עם משפחת הרבנים חלואה וחי בסראגוסה.

[2] הרמב"ם – רבי משה בן מימון. חי בספרד, במרוקו ובמצרים. מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות ורופא. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא אף הוכתר בכינוי "הנשר הגדול".

[3] הספר "מורה הנבוכים" הוא ספר פילופוסיה חשוב שחיבר הרמב"ם בערבית יהודית במאה ה-12 שנועד ליישב את הסתירה בין האדם המאמין לאדם הרציונאלי.  זהו אחד מהחיבורים הפילוסופיים החשובים והבולטים ביותר בהגות היהודית בימי הביניים ובכלל, אשר תרם רבות להתפתחותה של הפילוסופיה המערבית. למעשה היצירה לעיל השפיעה באופן מכריע על כל הוגה יהודי שפעל לאחר יציאתה לאור.

[4] הרא"ש – רבי אשר בן יחיאל  – נולד בשנת 1250 באשכנז ונפטר בשנת 1327 בטולדו. היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית היהודית. היה תלמידו המובהק של המהר"ם מרוטנבורג

[5][5] רבי ישעיה הלוי הורוויץ – נולד בשנת 1558 בפראג, ונפטר בשנת 1630 בטבריה. מכונה השל"ה הקדוש על שם חיבורו: "שני לוחות הברית". היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17. בשנת 1622 הגיע לירושלים לאחר מסע ארוך שעבר דרך חלב שבסוריה.

[6] הרב אברהם יצחק הכהן קוק – מכונה "הראי"ה". הקים את הרבנות הראשית בארץ ישראל וכיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון בתפקיד בתקופת המנדט הבריטי. פוסק, מקובל והוגה דעות, נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית. הרב קבור בהר הזיתים.

[7] הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין. נולד בעיר מיר בשנת 1893 בפולין ונפטר בורשה ב- 1893. ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19. הנצי"ב רחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בא"י, והיה חבר פעיל בתנועת חובבי ציון, הוא היה משוכנע כי ההתעוררות לעליה לארץ ישראל נובעת מרצון השגחה עליונה לגאולת ישראל.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".