ואם כל עדת ישראל ישגו

מאז פתיחת המלחמה, צמד המילים אולי השכיחות ביותר, בטח באולפני המפרשנים הן "הקונספציה הישנה". "קונספציה" היא גישה, תפיסה מסוימת שאדם או ארגון מתנהלים על פיו. היצמדות לרעיונות ותפיסות גם כאשר אתה כארגון או כאדם ובטח כמנהיג, מבין שמשהו לא עובד באותה שיטה, בהכרח מובילה לאכזבות במקרים מסוימים ולאסונות כאשר מדובר בתחומי הבטחון הלאומי.

ההיצמדות לרעיונות והנהגות אשר קיימות בארגונים, מערכות ציבוריות ופרטיות וברמת האומה כולה, גם כאשר לא ברור שזאת הגישה היעילה ביותר, היא לא דבר חדש. כאשר מדובר בהיצמדות לתפיסות וגישות שגויות הנוגעות לביטחון האומה, הנזקים הנגרמים מכך הם של חיים ומוות ואובדן ריבונות, אך ניתן למצוא את דפוס הפעולה הזה, גם בתחומים פחות אקוטיים, בכל ארגון. אנשים נצמדים לקונספציה מסוימת אשר משרתת אותם, גם במחיר של פגיעה ביעילות הארגון וחמור מכך בביטחון המדינה.

כאשר נכנסים לארגון חדש, או כאשר רוצים לנסות לברר את בסיס הקונספציה המובילה את הארגון או של פעילות מסוימת, צריך לשאול מספר פעמים שאלה אחת – "למה ?". "למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים".

ואם כל עדת ישראל ישגו

השבת אנחנו פותחים את ספר "ויקרא", "ספר הקרבנות" או "תורת הכהנים" בשמותיו הנוספים. אפשר לקרוא לספר הזה, גם "ספר הנפש" וכך הייתי קורא לו אם היו מבקשים ממני לבחור שם נוסף לספר. אני לא מבין את עבודת הקרבנות כלל וכלל, אבל אין ספק שהיא קשורה קשר ישיר לנפשו של האדם, כמו שמסביר רבי יהודה הלוי (1075-1141, ספרד וירושלים) :

"וכל מה שיש בסדר עבודה מהעבודה והקורבנות והקטורת והזמירות והמאכל והמשתה על תכלית הטהרה והקדושה, נאמר בהם: "עבודת ה'" ו"לחם אלוקיך" וזולתי זה…. והוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם, אך מאכלם לנפשותם….ואח"כ יתקן הצלול ממנו בלב, והצלול שבצלול ברוח, יתוקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא… וכללו של דבר:  שיהיה המזג כולו מתוקן ומזומן לקבול הנהגת הנפש המדברת, אשר היא עצם נפרד קרוב לעצם המלאכים…והעניין האלוקי לא יחול כי אם בנפש מקבלת השכל, והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי". (ספר הכוזרי, מאמר שני, כו)

עכשיו ננסה להתמקד בנקודה קטנה מאוד, בנפשה של האומה. פרשת "ויקרא" מתארת רצף של סוגי קורבנות וקובעת את הכללים בהם ורצף של מקרים בהם מביאים קורבנות : כאשר היחיד חוטא בשגגה, כאשר הנשיא חוטא, כאשר הכהן חוטא וכיוצא בזה. יש מציאות שבה גם העדה כולה חוטאת והיא נדרשת לכפר על מעשיה :

"וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר, מֵעֵינֵי הַקָּהָל; וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֺת ה', אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. וְנוֹדְעָה, הַחַטָּאת, אֲשֶׁר חָטְאוּ, עָלֶיהָ–וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן-בָּקָר, לְחַטָּאת, וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד". (ויקרא ד, יג-יד)

מה המשמעות של "כל עדת ישראל" ומיהו "הקהל", ומה מוביל לכך שכל האומה כולה תחטא ?

רש"י (1040-1105, צרפת) מסביר לנו שהמשמעות של "כל עדת ישראל" היא לא האומה כולה, אלא הסנהדרין של עם ישראל ויתכן וישנה מציאות שבה הסנהדרין טועה בהוראת ההלכה לקהל כולו, לציבור הרחב, וכל העם עושה על פי מה שנאמר לו ובעצם שוגה במעשהו :

"עדת ישראל. אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין. ונעלם דבר. טָעוּ לְהוֹרוֹת בְּאַחַת מִכָּל כָּרֵתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁהוּא מֻתָּר. הקהל ועשו. שֶׁעָשׂוּ צִבּוּר עַל פִּיהֶם". (רש"י על ויקרא ד׳,יג)

הרלב"ג (1288-1344, צרפת) מסביר את אותו עקרון אבל מיחס את "עדת ישראל" לציבור כולו ואת "הקהל" לסנהדרין, אשר עניינה להוות את "העיניים" של האומה כולה ואם היא טועה בהוראת העם, הרי שכולם יטעו :

"ואם כל עדת ישראל ישגו. רוצה לומר כל ישראל או רובם וכבר יבאר אחר זה זאת השגגה איך תהיה. ונעלם דבר מעיני הקהל. הנה לפי שהעינים מורים לבעל חיים איזה הדרך ילך בה וישמרוהו מהכשל בהליכתו קרא "עיני הקהל" בית דין הגדול כי הם המורים לכל ישראל אי זה הדרך ילכו בו בדרכי התורה כמו שהתבאר בפרשת זקן ממרא…ולפי שאינם עיני הקהל אם אינם ראויים להוראה, חוייב שיהיו כלם ראויים להוראה ואז ינהג בם זה הדין הנזכר פה ומזה גם כן יתבאר שהוא ראוי שיהיה נעלם מכלם לא מקצתם ואז ינהג בם זה הדין". (רלב"ג ביאור המלות על התורה, ויקרא ד׳, יג)

הרלב"ג בסיפא של דבריו מלמד אותנו עניין נוסף. אדם אינו יכול לשמש "עיני הקהל", הוא לא יכול לשמש דיין, או שופט או כל תפקיד שעניינו להוביל, להורות ולהנחות את האומה הישראלית אם אינם ראויים להוראה, אם אינם ראויים לכך.

יש מציאות שבה הנהגת העם, השופטים של עם ישראל, הסנהדרין הגדולה – אלו אשר עניינם להוות "עיניים לעם" טועים בהוראת העם והעם כולו שוגה בהנהגתו. רבי עובדיה ספורנו (1475-1549, איטליה) מסביר את זה באופן קצת חריף יותר ומסביר שאותה שכבת הנהגה, אותם "עיניים" לא הטיבו לראות לעצמם :

"ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל. שעם היותם עיני הקהל, הראוים לראות בעד אחרים, לא היטיבו לראות לעצמם, וגם כן עליהם אמר". (ויקרא ד׳, יג)

אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר (1696-1743, מרוקו וא"י) בתחילת פירושו מדייק שהסנהדרין המדוברת כאן היא סנהדרין גדולה של 71 ובסיפא של דבריו מחבר בין התנהגותו של העם, התנהגותה של האומה, לבין היכולת של הסנהדרין להורות באופן ישר ונכון. אור החיים הקדוש, מבין שיש קשר הדוק והשפעה ישירה בין המעשים הנעשים על ידי האומה, בין הדרך שבה האומה בוחרת ללכת, לבין ההוראות של הסנהדרין והשופטים, להנחיות של הנהגת העם :

"ואם כל עדת וגו'. בתורת כהנים דרשו עדת זו סנהדרין, נאמר כאן עדה ונאמר להלן וכו', ישראל דרשו המיוחדת שבישראל, שהיא של ע"א…. ובדרך רמז ירצה שאם ישגו העדה ויטעו מדרך הישר, גם סנהדרי ישראל תורתם תהיה נעלמת מהם, לצד שלא השגיחו על עדת ה' ליישר המעקשים, כי החטא יולד חטא אחר, וצא ולמד (כתובות ס:) מהוראת אביי בלא נטילת רשות מרבו ששגג באותה הוראה והרגיש כי דין גרמה". (אור החיים על ויקרא ד׳, יג)

אור החיים הקדוש, על דרך הרמז, משנה את הסדר. הטעות של הסנהדרין, של ההנהגה, של השפיטה לא מגיעה בחלל ריק, היא נמשכת אחר המעשים הפחות טובים של האומה. כאשר הסנהדרין מבחינה בדרך הקלוקלת של העם ואינה משנה אותה, הדרך הזאת משפיעה באופן ישיר על כך שאותה סנהדרין במקרה הטוב, ייעלם ממנה הדין. במקרה הרע, אותה סנהדרין, אותם שופטים ואותה הנהגה תכריע בסוגיות על פי מה שהם רואים ברחוב, על פי התנהגות העם.

הדברים הללו נכתבו לפני יותר משלוש מאות שנה, הקשר שלהם למציאות חיינו, על אף שאין מציאות של סנהדרין, מעולם לא היה הדוק יותר. שופטים שהאמת הכל כך פשוטה נעלמת מנגד עיניהם ומכריעים בהתאם למעשים ברחובות. הנהגה ציבורית רחבה אשר אינה משמשת כעיניים לעם, אלא מסתכלת אחורה ומנסה להתאים את מעשיה ואמירותיה ולתרגם אותם לכמות צפיות ולייקים.

עוד מהאתר

טמא אני

וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי

אור הנר

וְסָמְכוּ כׇל הַשֹּׁמְעִים

מעשה דינה

כלכלת יוסף

הם תפוסים בהבנה מוטעית בהלכה

אני מבקש לסיים בדבריו של הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) אשר מסביר לנו מה הייתה השגגה של הסנהדרין, אשר הובילה את העם לטעות ולמעשה אשר נדרש עליו הכפרה. מדהים לראות כמה הדברים רלוונטיים אלינו ממש לימים אלו :

"ישגו ונעלם וגו' – כבר הערנו על החילוק בין "שגג" ו"שגה". "שגה" מציין את הטעות העיונית; השכל תפוס ברעיון כלשהו וכך מוסחת דעתו מכל עניין אחר. ומכאן הצורה החזקה יותר, "שגע" – רעיון משובש הקבוע בשכל. טעות עיונית זו מבוארת יותר בתיבות "ונעלם דבר מעיני הקהל" וגו'. בית דין הגדול משמש כ"עיני הקהל"; חכמת האומה שוכנת אצלם. הם שואבים דעת מהתורה, ומדעת זו מוציאים מסקנות כיצד יעשו העם. במקרה הנידון בפסוקנו, נעלם "דבר" מדעתם של גדולי חכמי האומה. הם תפוסים בהבנה מוטעית בהלכה ("ישגו"), ועקב כך נשמטה מהם בחינה מסוימת ממנה ("ונעלם מהם דבר")…. שגגת ההוראה של בית דין הגדול טעונה כפרה רק אם הביאה לשגגת מעשה מצד הקהל: "מעשה תלוי בקהל והוראה תלויה בבית דין", ולא משנה כלל אם חברי בית הדין עצמם עשו כהוראתם אם לא. אך חטא העם תלוי בצוואר בית הדין רק אם בית הדין הורו על מנת שיעשו מעשה על פי הוראתם". (ויקרא ד, יג)

"הם תפוסים בהבנה מוטעית בהלכה". זה מוביל אותם להורות ולהוביל את עם ישראל בצורה שאינה נכונה ובמקרים של סוגיות ביטחוניות ולאומיות גם לפגיעה קשה בחיי אדם ואובדן ריבונות של האומה הישראלית בארצה.

היצמדות לתפיסות היא סכנה גדולה והיא מצמצת את עולם המחשבה, האפשריות והגישות לסוגיות מצומצמות בלבד. ההיצמדות לתפיסות מוטעות נובעת מרצון אחד – לברוח מהאמת, לברוח מהמציאות האמיתית ולספר לעצמנו כל מיני סיפורים בכל מיני תחומים. כאשר האמת לא ברורה, כאשר מבקשים שלא להתמודד עם האמת, בורחים לקונספציות ותפיסות שמביאות בקצה שלהם אסון כבד.

הדבר החמור והקשה ביותר זה להיות "תפוס" בתפיסת עולם שהבסיס שלה הוא לא טובת האומה, טובת העם או טובת החברה, אלא טובת עצמך או רצונך למצוא חן בעייני תפיסות גלובליות הרסניות שבין בינם לבין האמת ובטח לא האמת ההיסטורית כלום ושום דבר.

מחר בערב נחגוג את חג הפורים. במגילה היא אדם אחד שראה את האמת לאמיתה, שלא התבלבל לרגע אחד מכל מיני משתים, פאר ותכלת. קוראים לו מרדכי ודווקא לו נדבק הכינוי "מרדכי היהודי" ועליו כתוב במגילת אסתר "וּמָרְדֳּכַי–לֹא יִכְרַע, וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" (אסתר, ג, ב). היה צריך להיות כתוב בלשון עבר, אבל הדברים כתובים בלשון עתיד, מדוע ?

כי העם היהודי, האומה הישראלית, ממשיכי דרכו של מרדכי היהודי, עליהם להמשיך בכל דוד ודור, לא לכרוע ולא להשתחוות לתפיסות של שקר, לתפיסות שמעוותות את המציאות ומנסות למחות את עם ישראל. לעולם לא נכרע ולא נשתחווה.

שנזכה להשתחרר מתפיסות שגויות, ללכת אחרי האמת ולדבוק בקב"ה ולעולם לא לכרוע ולא להשתחוות.

שבת שלום.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".